אגדת ניל״י: יצחק בן־נר חוזר למחתרת הנשכחת שהפכה לחלק מחייו

השיחה התנהלה בנינוחות, עד שהזכרתי את יוסף לישנסקי, איש מחתרת ניל"י. "מי??? ה'תכשיט' הממזר הזה? המנוול הזה?", התרתח מארחנו, "את כל המושבה כמעט שרף הטורקי בגללו". בתו של האיש, שישים ומשהו, נזעקה לחדר. "אבא", הוכיחה אותו. "מה אתה מתרגז על לישנסקי? הרי עברו מאז שישים שנה". אך אביה רעם בפסקנות: "שישים או אלף שנה. המנוול סיכן את כל המושבה". בזכרון יעקב של אז לא שכחו ולא סלחו. חוץ מהם, כולם שכחו את ניל"י.
 


 

בפברואר 1915 , לפני מאה שנה בדיוק, תקף הארבה במיליארדיו את המרחבים הירוקים בארץ ישראל הקטנה, פחות -100 אלף יהודים, ברובם חרדים שחיו מנדבות ה"חלוקה" וכמה עשרות אלפים במושבות. שבעה חודשים קודם לכן החלה מלחמת העולם הראשונה, כש"מדינות המרכז", אוסטרו-הונגריה וגרמניה הקיסריות, לחמו ב"מדינות ההסכמה", האימפריה הבריטית, רוסיה הצארית, צרפת, איטליה וארצות הברית ( 1917 ). הממלכה העותמאנית הטורקית, סולטן בראשה וטריאומווירט של שלושה גנרלים, ששלטה בארץ, בסוריה־לבנון ועבר הירדן (ירדן היום), הצטרפה במלחמה לגרמנים ולאוסטרים והכניסה את פלשתינה-א"י ו"היישוב" היהודי למערבולת.
 

את המלחמה בארבה ניהל אגרונום נודע בעולם, אהרן אהרנסון מזכרון יעקב. שליט האזור, ג'מאל פאשה, מינה אותו לתפקיד, לאחר שאהרנסון הרשים אותו בידענותו, בביטחונו העצמי ובאומץ לבו, כולל ביקורת קשה על הממשל העותמאני המושחת. לאהרנסון ולפקחיו הוענקו תעודות מעבר בכל הארץ, שהייתה במצב חירום.
 

אהרן אהרנסון (בן 38 בתחילת המלחמה) זכה לכבוד בינלאומי כשגילה בשדות ראש פינה את חיטת הבר, "אם החיטה". הוא הקים בתמיכה אמריקאית חוות ניסויים חקלאית בין זכרון יעקב לעתלית (שדרת דקלי הוושינגטוניה שלה נראים בדרך לחיפה), ומינה לסגנו את אבשלום פיינברג, עלם חמודות סוער, בן 25 אז, שהוריו הביל"ויים היו ממקימי ראשון לציון. "הצבר הראשון" כינו אותו. הוא למד שנתיים בצרפת, התיידד עם יוצרים ידועים ונחשב למשורר מבטיח (חיבר את "אלף נשיקות", ששר יהורם גאון, ויוזכר בהמשך).

שלט בצרפתית, באנגלית ובערבית, התארס לרבקה, אחות אהרן, וניהל, במקביל, יחסים עם אחותה הגדולה שרה. אבשלום גייס חמישים מבני המושבות שהסתובבובארץ והשגיחו על המלחמה בארבה, ובהזדמנות זו רשמו את צירי התנועה של הצבא הטורקי, שדות התעופה, מיקום הארטילריה וההכנות למתקפה על הסואץ של ג'מאל ושותפיו, הגנרלים הגרמנים פון סנדרס ופון קרסנשטיין.
 

כך, עכשיו לפני מאה שנה, קמה מחתרת הריגול "ניל"י" (ראשי התיבות של "נצח ישראל לא ישקר", שמואל א'), שפעלה לפי האוריינטציה הפרו-בריטית של אהרנסון, מול הנאמנות העותמאנית של הנהגת היישוב והארגון הקדם־צבאיהראשון, "השומר". ער למגבלותיה, החליט אהרנסון שהקבוצה תסתפק באיסוף מידע ביטחוני שיועבר למודיעין הצבא הבריטי בקהיר.

קצין זוטר שם היה סגן תומס אדוארד לורנס, לימים "לורנס איש ערב", ששליחותו לקירוב שבטים בדואיים בעבר הירדן סייעה לניצחון בריטניה באזור; סיוע משמעותי מכל שתרמה ניל"י. אך ניל"י הקטנה שילמה מחיר כבד ומר על פעולותיה - והיום כמעט נשכחה מהזיכרון ההיסטורי הממלכתי. איכשהו, במשך הרבה שנים, הייתה ניל"י חלק מחיי(ר' מסגרת). 



במרכז הקבוצה - משפחת אהרנסון, מאצולת זכרון. האב, שלושה מארבעת בניו, אהרן הבכור, צבי ואלכס, והבכורה בשתי הבנות, שרה. שרה אהרנסון, צעירה מרשימה, עצמאית, פרשית מצטיינת ואוטודידקטית. ב-1914 הפתיעה כשנישאה, והיא בת 22 , לסוחר יהודי מבוגר מקושטא, איסטנבול היום, ועברה לטורקיה. הסיבה: אירוסי אחותה רבקה לאבשלום.

אבשלום פיינברג. צילום: מוזיאון ניל"י, זכרון יעקב

אחרי שנה, במלחמה, כשה"יישוב" סובל מגזירות ג'מאל, חזרה לארץ. במסעה, כשלושה שבועות ברכבות ובעגלות, חזתה ברצח אלפים מהמיעוט הארמני. עדותה על יחס העותמאנים למיעוטים לא מוסלמיים והחשש מגורל דומה ליהודי הארץ, היו מהמאיצים הגדולים של ניל"י. עד היום הודפת טורקיה האשמות בטבח הארמנים ומאיימת לנתק יחסים עם המדינות המאשימות. בתחקיר שערכתי באיסטנבול, בזמנו, הזהירה אותי עיתונאית מקומית מחיטוט בסוגיה זו.
 

1915 . פרסום עותמאני נגד "הניסיון לברוא בחלק הפלשתיני של ממלכת עותמאניה ממשלה יהודית בשם 'ציונות'". השלטונות מחרימים את בולי הדואר, הדגל הציוני ושטרות הכסף, סמלי האוטונומיה, סוגרים אגודות ציוניות, אוספים נשק מיהודים (בערבים לא נגעו), דורשים הִתְעַמנוּת - הפיכה לעותמאנים - להוכחת נאמנות ומגרשים את ראשי היישוב לטורקיה. בפברואר תוקף הצבא, לראשונה, את הבריטים בסואץ, סופג מפלה ונסוג.

ביולי מגיע אלכס אהרנסון, צעיר הבנים, לאלכסנדריה, ליצירת קשר עם המודיעין הבריטי, אך משאיר רושם רע על הקצין שעמו נפגש ומגורש ממצרים. אלכס, יהיר, מניפולטור ופטפטן, הסתלק עם אחותו רבקה לארצות הברית ולא הסתכן בפעילות בניל"י. בתום המלחמה שב לקהיר, קיבל בעזרת אהרן דרגת קצין ומדים והופיע כמנצח בזכרון המוכה. אחרי המלחמה הבריחו אותו כישלונותיו הכלכליים והאישיים לצרפת (בין השאר, נחשד כפדופיל). הוא מת ערירי, כאהרן, שרה ורבקה. אבשלום מגיע לקהיר ויוצר קשר עם קצין המודיעין לנארד וולי (לימים ארכיאולוג נודע), זוכה לאישור להפעלת ניל"י ולהסדרת קשר ימי בין עתלית למודיעין בקהיר. אנשי ניל"י, חלקם קצינים בצבא הטורקי, מלקטים הרבה חומר - אך ספינת המודיעין לא מגיעה.

המידע שנאסף מתיישן. בדצמבר 1915 שוב יוצא אבשלום למצרים, נתפס בסיני, נכלא בבאר שבע וצפוי לתלייה כמרגל. אהרן ושרה מגייסים שומר מהדרום, יוסף לישנסקי, שמשחד קצינים ומשחרר אותו.

לישנסקי. מהדמויות הטרגיות והשנויות במחלוקת בתולדות הארץ, גדל במטולה. בהיר שיער, תכול עיניים, פרש נועז שדיבר ערבית כידידיו הלבנונים. למד הוראה, אך העדיף אקשן. ב״אודישך עם ראשי ״השומר״ נדחתה בקשתו להתקבל כחבר. ״אין לסמוך עליו״, קבע אלכסנדר זייד. שונאיו כינו אותו ״התכשיט״ (כינוי גנאי לפרחח) ו״טוכין״. בגיל 20 התחתן עם רבקה, בת 15, מהמושבה בית גן ושניהם היו הורים לעבריה ולטוביה.

בינתיים יצא אהרן עצמו למצרים דרך ארצות נייטרליות. במצרים הצליח ליצור באגף המודיעין אמון והערכה לידע העצום שלו ולהסדיר מחדש את שיתוף הפעולה עם ניל״י.

הצבא העותמאני שב ותקף בסואץ בקיץ 1916 ושוב נהדף. מכיוון שבכל הזמן הזה נותק הקשר בין אהרן לשרה ואבשלום, שבידיהם הפקיד את ניל״י, יצא אבשלום בשלישית לקהיר, בינואר 1917, שוב דרך סיני, ובחר בלישנסקי ללוותו. שניהם עטו בגדי בדואים (לישנסקי הגנדרן לבש תמיד גלבייה רקומה. בנו טוביה סיפר לי, שאביו עמד פעם בחצר ביתו וכשאשתו קראה לו לארוחה, ענה ״תכף״, אך השתהה, עד שחמקה נערה מתחת לגלימתו).

הם רכבו והתגלו כשהגיעו לשטח ההפקר בין הצבאות, ברפיח - ומשמר טורקי ובדואים מקומיים רדפו אחריהם תוך כדי ירי. אבשלום נהרג ויוסף הפצוע נמלט, נאסף בידי סיור אוסטרלי ואושפז בבית חולים בפורט סעיד. אהרן ביקר אותו ותמך בו עד שהחלים.

בליל 20 במרץ מגיעה לחוף עתלית ספינת המודיעין הקטנה ״מנאגם״. לישנסקי יורד לחוף, מגלה לשרה על מות אבשלום ומבקש בשם אהרן שלא תספר לאיש, שמא ייפגע מורל החברים. הוא עומד לצדה כמפקד הקבוצה ומספר לחברים שאבשלום נשלח ללונדון, לקורס טיס. מכאן מתחילים לחלחל בקבוצה, שחבריה היו אוהביו של אבשלום, החשד, הטינה ואי האמון. לישנסקי היה ידוע לשמצה - ועתה, עם מנהגיו, אישיותו והסמכות ששרה העניקה לו (פלוס חסדים אחרים), הפך לחבר ולמפקד בקבוצה.

ב״יישוב״, שבו כל אחד הכיר כל אחד, החלו לרנן שלישנסקי הרג את אבשלום במסע, כחלק ממאבק על שרה, אף שלא הכיר אותה עד לשובו ב״מנאגם״. שנים נשאר שמו מוכתם ובהצגת ״שומרים״ בהבימה ב-1937, עלו פרשת ניל״י ודמות לישנסקאית שלילית, ובאולם נשמעה זעקת ״שקר! שקר!״ מזעזעת, מפי אלמנת יוסף, רבקה. רק ב-1967, במלחמת ששת הימים, גילה חוקר תעלומות העבר שלמה בן-אלקנה את קבר אבשלום, ליד רפיח, וגבה עדויות מהורגיו, זקני הבדואים. שם לישנסקי טוהר.

במהלך 1917 הגיעה ״מנאגם״ לעתלית בסירות, הורידה בלילה תרופות, ציוד, יוני דואר ומטבעות זהב שאספו קהילות יהודיות למען היישוב - ולקחה מידע צבאי רב שאספה ניל״י. באפריל נכנסה ארצות הברית למלחמה לצד ״מעצמות ההסכמה״. בארץ הוציא ג׳מאל צו לגירוש יהודי יפו ותל אביב, כ-7,000 איש, למחנות ארעיים בפתח תקווה ובכפר סבא, בניהול ועד ההגירה שבראשו עמד מאיר דיזנגוף. שרה ויוסף מסרו לדיזנגוף את הכספים, עשרות אלפי מטבעות זהב, שהועברו מחו״ל לעזרת היישוב.

המריבות בניל״י גברו ובספטמבר הודיע נעמן בלקינד, בן דודו של אבשלום, שאינו מאמין ללישנסקי - ויצא לקהיר לגילוי האמת. באותה עת תפסו הטורקים יונת דואר עם הודעה מוצפנת, ששיגרה שרה מעתלית וגילו מטבעות זהב בריטיים בשוק ערבי. המודיעין העותמאני החל לחשוד בקיום מחתרת אנטי-עותמאנית. ואז נתפס נעמן בסיני בידי בדואים, הוכה, הושפל והוסגר לטורקים. הוא נחקר בכלא באר שבע ולא מסר דבר. חבריו קיבצו כספים לשחד סוהרים ואף תכננו לפרוץ לכלא, לפני שנעמן, נצר מפונק לאצולת היישוב, יישבר בעינויים ויסגיר הכל. את מה שלא השיגו חוקריו, השיג ידידו, מפקד דיוויזיה טורקי, שבעזרת אלכוהול, חיבה ועורמה, חלב מנעמן את כל המידע.

•• •

כשחשו אנשי ניל״י בכיליון הקרב, ניסו לארגן לעצמם ולמשפחותיהם התחמקות מהארץ בעזרת הבריטים. שרה התנגדה לבריחה. כשהחלה תנועת צבא לעבר זכרון ביקשה מיוסף שייעלם. יוסף וכמה מאנשי הקבוצה התחבאו בהר סמוך. הצבא נכנס למושבה. שלוש נשים זכרוניות הובילו את הטורקים לבתיהם של אנשי ניל״י. שרה, אביה ואחיה צבי נלקחו לחקירה בעינויים, כשרבים מהזכרונים מגלים שמחה לאיד. הטורקים הלקו את הנחקרים מניל״י בכפות רגליהם (״פלאקות״) ודרשו שיגלו היכן מתחבאים יוסף וחבריו.

המסתתרים חזרו למושבה והסגירו את עצמם, אך הקיימאקם האזורי התרה בראשי המושבה, שאם לא יוסגר לישנסקי - הוא, שרצח ארמנים רבים, לא ישאיר זכר לזכרון. בבית הכנסת נאספו כולם בבכי ובזעקות, וכמה צעירים עלו להר, לשכנע את יוסף שיסגיר את עצמו. לישנסקי סירב ונמלט בלילה לעבר השרון.

שרה כתבה מכתב אחרון: ״...מסור להם ששרה ביקשה שמכל טיפת דם שלה ינקמו כיאות, הן נקמה ביהודינו ובפרט בממשלה שאנו גרים. לא לרחם כמו שלא ריחמו עלינו... אני שאפתי לעמי ולהטבת עמי, ואם עמי נבזה, יהי... (ועל יוסף) אל יימסר לעולם. יותר טוב שימית את עצמו״. היא ירתה בעצמה לפני שנלקחה לחקירות בנצרת ומתה בתשעה באוקטובר 1917, לאחר שגססה שלושה ימים. רק מתי מעט ליוו אותה בדרכה האחרונה, בגשם סוחף.

בריטניה ואוסטרליה בפיקוד אלנבי כבשו את עזה ובאר שבע, וב-10 בדצמבר נכנעה להם ירושלים, כשהטורקים המוכים נמלטים צפונה. יוסף עצר בלילה עגלה נוסעת וגילה בה יריבים, אנשי ״השומר״, יצחק נדב ושמואל הפטר. הוא ביקש את חסותם. הם לא גילו לו שבעגלה מובל חלק ממשלוח הזהב שהביאה ניל״י. בתל עדשים כלאו את לישנסקי כפושע, וביבנאל ערכו לו משפט: האם להסגירו לטורקים, לחסלו ולהעביר את גופתו לטורקים, או להחביאו ולהבריחו. הטריבונל (בהשתתפות רחל ינאית, לעתיד רעיית הנשיא השני, בן-צבי) החליט בינתיים להסתירו בחמארה שליד תל-חי.

צעירי זכרון הגיעו והזהירו שאם יוסף לא יוסגר, ילשינו על ״השומר״. יוסף נחמני, מראשי הארגון, החליט שבשל הסיכון חייבים לחסל את לישנסקי. שני שומריו של יוסף, ארליך וקוזלו-בסקי, הובילו אותו למפל ״התנור״ ושם ירו בו. יוסף נפצע אך נמלט, התחבא בבית מכר במטולה, בעוד ה״שומרים״ סורקים את האזור, ועשה דרך ארוכה דרומה, דרך יסוד המעלה, מצפה, כרכור ופתח תקווה, כשמודעות מציעות פרס על ראשו וכוחות צבא מחפשים אחריו. הוא נתפס בשבת, 20 באוקטובר, מותש ורעב, בשדה ליד ראשון לציון.

הוא הועבר לכלא חאן אל-באשה בדמשק, שם ישבו כלואים מ״השומר״ וגם עמיתו-יריבו מניל״י, נעמן. יוסף ונעמן נדונו למוות ונתלו בכיכר העיר של דמשק, מול המונים צוהלים. כשהוצאו מהכלא צעק יוסף לכלואים, ״שלום יהודים, אני הולך למות״. עדי ראייה במקום סיפרו, שנעמן פנה ליוסף (שביקש להיתלות בחליפתו ובעניבתו) ואמר לו: ״אנחנו הולכים למות. גלה לי עכשיו מה קרה לאבשלום?״, ויוסף ענה לו, ״אם תחיה - תדע!״.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה ב-18 בנובמבר 1918. נהרגו בה יותר מ-16 מיליון חיילים ואזרחים. בארץ החל שלטון המנדט הבריטי, ונציב עליון יהודי הגיע לירושלים. מנהיגי היישוב מיהרו להחליף נאמנות ולתפוס עמדות כוח והשפעה. איש מאנשי ניל״י, ששרדו מוות, כליאה ועינויים, לא זכה להיכנס להנהגת היישוב. גם לא אהרן, יהיר, מרוחק, מלא בהכרת ערך עצמו ובסלידה מההנהגה הקיימת. הוא נהרג בהתרסקות מטוס במאי 1919. לאחר טיהור שמו, הובאה גופת לישנסקי לקבורה באוגוסט 1979, בטקס ממלכתי-צבאי, בהר הרצל, סמוך לקבר אבשלום.

ניל״י ראתה את הנולד, לחמה בדרכה ושילמה מחיר כבד, כולל נידוי מהציבור. ייתכן שהמידע שהעבירה למודיעין הבריטי סייע בהצלת חיילים, אך בסופו של דבר ולמרות המאמץ וההקרבה, חלקה בניצחון הבריטי ובכיבוש הארץ היה מוגבל. ולאן נעלם הזהב שהביאה לעזרת היישוב? עדיין תעלומה, אך סיפרו ששומר ממובילי הזהב בנה בגליל אחוזה גדולה - ואולי זה מסיפורי המציאות שהיו לאגדות. ♦