הקיבוץ הולך ממשבר למשבר, ובורחים על נפשם גם נאמני הנאמנים

 ביקש וקיבל מענק כתיבה. השמחה נמהלה מיד בסערת רגשות לא צפויה. הוא התכוון לקנות קודם כל בקבוק קוניאק 777, בהמלצת סופרים ותיקים ממיודעיו. צעד שני היה מימון הוצאות נסיעה לז׳נרוה לחתונת השנה שאליה הגיש בקשה לנסוע כסופר-עיתונאי וקיבל כרטיס נסיעה, אבל לא הוצאות, כמובן. כרך את שני הדברים.

מזכיר הקיבוץ עצר אותו על המדרכה ושאל: ומה בדבר מימון ימי העבודה שלך? דיונים בישיבות. באסיפה. סירוב. מה הם ״צורכי כתיבה״ של סופר. כל אחד מביע דעתו. ואם בכלל הכסף מגיע לו או לקיבוץ. הוא מסרב. רואה הונאה אם כסף שהוענק לקידום היצירה הספרותית ילך לקופת המשק. לא לזה נועד. וזה כסף ציבורי. חושב להחזירו למעניקיו.

יחס אמביוולנטי לסופר. גאווה וקנאה. יוצר או פרזיט. שולחן עגול בין שולחנות מרובעים. עשרות מרובעים ומלבניים, המתחברים על נקלה זה לזה. בחדר האוכל הקיבוצי נוצר דיסטנס הכואב לו. מנסה להישאר מעורה, פעיל. הבעיות שבהן עוסקות הוועדות נראות לו כל כך שוליות, קטנוניות, בזבוז זמן ואנרגיה שכלית ורגשית על זוטות.

אין בני שיחה. מי היה מאמין שדווקא לו, הנער שברח מן הכסף אל הקיבוץ, יציקו בעיות כספיות עלובות? שהערה של מזכיר, שלא קרא מימיו ספר, הידוע כמשקיסט נוקשה, תדיר שינה מעיניו? אולי הוא רואה צל הרים כהרים. לא מעט חברים מגיבים על כתיבתו בהנאה, כשותפים לדבר. המגע עם החוץ חשוב לו. עם אנשים היודעים להעריך את כישרונו, את פוריותו. מנסה לדבר אל חברי הקיבוץ החומרניים בלשונם: הכנסות. רווחיות גדולה כיוון שאין השקעה. יום עבודה מכובד. אבל עבודה לא מכובדת. מכובדת, אבל לא במושגים הקיבוציים הנותנים עדיפות לעבודה פיזית, לזיעה ולידיים מלוכלכות. צווארונו הלבן מרגיז. מקומם. יכול בקלות לקבל בגדי עבודה כחולים ולנעול נעלי עבודה (המונחות במצב הכן) ולהיראות כמו כולם. אבל תהיה בכך צביעות. שקר.

הגישה של המזכירות: תקבל לפי צרכיך, בלי קשר להכנסותיך. ועדת חברה: אמן לא מצליח, שאינו מוכר ואינו מוכר צריך ליהנות מן המענקים ומכספי הפרס של המצליחים. ״קרן יוצרים״ השוואתית. דמוקרטיה ואמנות. שוויון והתבלטות של המוכשר. נמנע מלבקש מזגן אוויר לחדרו, שיכול היה לשפר מאוד את פוריותו והספקיו, כיוון שזה מעל לנורמה בקיבוצו. הרגשה והרהורים: אילו היה מצפצף ועושה בסכום כבשלו, היו מקבלים. רוטנים, אבל לא יותר מאשר עכשיו, כשנשאלו וכשהושארה ההכרעה בידיהם. ערעור כל הביטחון ברצונו ונכונותו להיות תלוי בהחלטות חבורה שגישותיה פרגמטיות וחומרניות ושלעולם לא תהיה לה הבנה ופתיחות לעניינים שברוח.

נזכר בוויכוחים על אופיה של ספריית הקיבוץ ועל תוכנם של חגי הקיבוץ. ושל ״ועדת תרבות״ שבראשה הועמד כדי להזיז ספסלים ולהשתיק צעירים שניגנו למטה בשעה שהמרצה הרצה למעלה בחדר האוכל. עיתון שבת נוסף ״צומצם״ לו ביוזמת מזכיר חדש.

הקיבוץ קיבל מן היהדות את החלוקה בין מצוות שבין אדם לחברו לבין המצוות שבין אדם למקום. אלא שהמקום, בלשון הקיבוץ, הוא הקיבוץ המחליף את המקום, תרתי משמע. וכמה חבל שיש העדפה ברורה של הנאמנות למקום, לעקרונותיו וצרכיו, על פני היחסים האנושיים שבין אדם לחברו. ההבנה לצורכי הקיבוץ עולה על ההבנה לצורכי האדם. חשבנו: בקיבוץ אדם לאדם חבר. מסתבר שזה בחלק האידילי של חיי הקיבוץ, שלא התגשם ולא יתגשם. חשבנו שבקיבוץ השוויוני יקטנו הקנאה והשנאה. ולא היא. לא הצלחנו לשנות כהוא זה את טבעו של האדם. בין שהוא מאושר בקיבוץ, בין שלאו.

האם היה מגיע למחשבות כאלה אלמלא דרישת המזכיר התוקפני לנגוס במענק הכתיבה שלו? ואלמלא עמדה על הפרק בקשתו לרכוש מכונת כתיבה זעירה בשם ״הרמס בייבי״? היה כבר דיון אחד במזכירות שעיקרו - על מי תיפול ההוצאה. על תקציב ההשקעות או על תקציב החברה. וכיוון שהורמו הקולות והגיעו על סף מריבה, נדחתה ההכרעה, לא לישיבה הבאה, אלא לאחת הישיבות הבאות.

והוא מחכה בינתיים במתח. ומן המתח פורץ ועולה הסיפור הזה. שאולי יפרסם אותו ואולי יטמון אותו לפרסום בימים רגועים יותר. האם יהיו ימים רגועים יותר? הקיבוץ הולך ממשבר למשבר. השאלה היחידה היא אם המשבר הכלכלי הוא שמשפיע על המשבר החברתי או להפך. האם המשבר האידיאולוגי הוא המבריח את האנשים הטובים מהיחד המחניק או להפך. עוזבים לא רק האמנים. בורחים על נפשם גם נאמני הנאמנים.

מוזר בעיניו שדאגותיו הקטנוניות, הספרותיות, האמנותיות, בוערות בראשו ובלבו, יותר מן הבעיות הכלליות, המדרדרות את הקיבוץ לנגד עיניו הרואות את הנולד. אולי רק משום כך כדאי לדחות את פרסום הסיפור הזה עד לאחר שיעבור המשבר? גם אם זה ייקח כמה שנים ואפילו כמה עשרות שנים.

מאות קיבוצים. מאה שנות קיבוץ. ולא נמצאה הדרך לחבר שולחן עגול אחד למאות השולחנות המרובעים והמלבניים.

• מתוך קובץ סיפורים שייצא לאור בקרוב בהוצאת מסדה המחודשת.

חלקת אלוהים

(לחנה)

אביב יפה, רגוע נותר מאחור

קיץ חם בלתי ידוע מסתיר סוד אפור

רוחות עזות שורקות לעת ערב

מיללות ומשתוללות בלילות.

אובדן-הדרך מזדחל על המדרכות,

מדרכות רחבות מאי-פעם,

כנחש חרישי זוחל מסבך אלי תסבוכת

הן כבר אינן מובילות לשום מקום

הן שהובילו פעם את כולנו

שלוש פעמים ביום לחדר האוכל

שנותר כאנדרטה עגומה. אילמת.

מעלה זיכרונות יפים של שירה וריקודים סוערים.

של שבת אחים גם יחד.

המדרכות ריקות מאדם

רק קלנועיות הזקנים נעות לאורכן

מתקבצות במרפאה במרכולית ובמועדון

מעת לעת. מתרבות משנה לשנה

הזקנים מתמעטים. והולכים.

שאר-הרוח נמחק מחיינו, נישא ברוח האביבית

המלטפת את קרני השמש הגוועת

שוקעת מעבר להרי נפתלי

הציפורים מטילות את לשלשת הערב על פסל האריה השואג. מחרבנות עליו.

אילם הוא מקבל את הגזירה. גם אנחנו.

זמרתן נשמעת. שאגתו אילמת.

גם חדר האוכל אילם. שום זמרה לא נשמעת.

על החרמון מלבין השלג אך עננים כבדים מסתירים אותו מעינינו הלאות

החולמות על השלג דאשתקד