״ססקצ׳ואן״, שרון בוטאלה, מאנגלית: מתרגמות שונות, עריכה, מילכה למדן, מרנגא, 242 עמ׳
מילכה למדן היא עורכת ומו״לית בקנה מידה זעיר. העניין מבחינתה כל כך אישי ונטול בסיס כלכלי, עד כי רק הערכתה הרבה לכותב, ובמקרה זה לכותבת, גורמים לה להוציא לאור מבחר סיפורים. למדן ליקטה מסיפורי שרון בוטאלה הקנדית (ילידת 1940), ושלחה לחנויות את ״ססקצ׳ואן״, ספר של אישה לא שקטה. בכתיבה מכוונת מטרה, חושפים סיפורי הספר מצב נשי בחבל ארץ שלנשים אין מה לעשות בו אלא לשתוק או לכתוב סיפור.
בוטאלה כותבת בבטחה, בחישוף סדר יום לא מאושר, בלי הרפיות מהורהרות. מה שאליס מונרו, בת אותו עשור, עשתה בעידון של תחרת מתכת אצילה, בוטאלה עושה בסכין מטבח בוטה. אצל מונרו הזעם הנשי כבוש ומסתבר מן הסיפור. בוטאלה זועמת חזיתית. הנשים שלה חיות בעולם גברי שחובר לנוף שומם ולאקלים נטול רחמים. נשים אלה בודדות גם כשהן נשואות, והן נאבקות או מפרפרות, לא רגועות.
בוטאלה נישאה בשנית לבוקר ממחוז ססקצ׳ואן בדרום־מרכז קנדה, והלכה לחיות איתו בחווה מבודדת. ״כל זה הסעיר אותי והיה נורא בעיני״, כתבה בתיאור פגישתה עם מרחבי הבור המנומרים בסלעים שעוצבו באקלים קיצוני. ״לא אהבתי את נוף הארץ, לעתים קרובות שנאתי אותו, אך אפילו אז לא יכולתי להסיט את מבטי ואת לבי ממנו. גם לא את עטי״.
בסיפור ״שיעורי ערב״ כריסטין נוסעת להרצות במנזר מבודד. היא משתדלת להשלים הכנסה כדי שתוכל להכניס את בנה פגוע המוח לפנימייה פרטית מעולה. בעלה עזב אותה מפני שלא יכול היה להתמודד עם הימצאות הילד בבית. כריסטין נקלעת לסופת שלג באחד הלילות בדרכה למנזר. כל פרטי המציאות הקשה נערכים בסיפור כדי לסגור עליה: ״היא ישבה כשידיה מכוסות הכפפות עדיין אוחזות בהגה ללא הועיל, פוחדת לחשוב, בזמן שקירות לבנים נוספים נעו לכיוון המכונית (...) והיכו בה בכוח כה רב שהיא הרגישה שבכל רגע היא עלולה להיסחף ברוח ולהתרומם מעלה מעל פני כדור הארץ״. האב דומיניק (המנוע, כמובן, מהיות הגבר שבאמת יציל אותה) מחלץ אותה במשאית, והיא עושה את הלילה באחד מחדרי המנזר כשהסופה ממשיכה להלום בחוץ. שירת הנזירים מלווה את לילה וכופה עליה הפוגה מחוץ לקונטקסט חייה התובעניים.
בסיפור הזה מרוכזת האמירה של בוטאלה.
נשים אינן מתחמקות ממבחני החיים, וזאת אף שהמציאות מנחיתה עליהן אתגרים שאינם מבטיחים נחת או סיפוק, אלא רק הישרדות. אין להן בדרך כלל שותף תומך, ואם הוא מצוי בסיפור ״מלכת כאבי הראש״, הוא לא יודע להבין את המתרחש בלב אישה שהמיגרנה מדירה אותה מחייה. אך אף סיפור לא מעיד על רחמים עצמיים. אם נותרת באישה די ערנות ב״כוח הכובד״, היא מנסה להבריח שכנה מוכה מאחת החוות הסמוכות. ״זה לא העסק שלנו״, אומר לה בעלה. היא אינה מרפה, מפני שהאלימות הגברית מונחת כשמיים כבדים מעל המרחב הכפרי שבו היא נאלצת לחיות.
רק בסיפור ״ססקצ׳ואן״ מסתמנת אופטימיות, והיא מקושרת ליצירתיות. סופרת טסה לעיר כדי לקבל פרס ומתנסה במפגש לא נעים עם בלה גריפין, סופרת בכירה ממנה. בעבר יכלה הגיבורה להילחם על הענקת פרס לבכירה, ונמנעה מפני שחשבה: ״אני לא יודעת מספיק על ספרות כדי להיות בחבר שופטים״. בטיסה חזרה היא מבינה שבעבר פחדה ״להביע דעה ללא חשש מול שני גברים״, ועתה היא יודעת ״שכאשר התכחשה אל בלה גריפין, היא התכחשה גם אל עצמה״. זהו הסיפור היחיד בקובץ, שבו אישה שעברה תהליך של מודעות עצמית, חשה ״שמחה טהורה״.
יומן רצח
הוצאת עם עובד, כהוצאות גדולות נוספות, משיבה אל השוק את מיטב תרגומי העבר בעטיפות חדשות.
זאת יוזמה ברוכה, שמבחינתי אינה מנומקת בטעמים הכלכליים של המו״לים. אני שמחה על המהדורות החדשות בזכות הספרים שלא הספקתי לקרוא בעבר ולמען הספרים שתענוג לשוב אליהם. ועוד: אני נהנית לחלוק אהבות ישנות עם קוראים חדשים. הנובלה ״כרוניקה של מוות ידוע מראש״ של גבריאל גרסיה מארקס (שנכתבה ב־1980) כלולה ברשימה המיטבית. טל ניצן תרגמה מספרדית ב־1988, כשהספר יצא לאור בסדרה המצוינת ״פרוזה אחרת״ של אילנה המרמן (115 עמ').
גרסיה מארקס מגלה כאן פן חריג בכתיבתו המוכרת. אף כי הסיפור משוקע בהוויה הדרום־אמריקאית הסגורה, הלחה, המכושפת, הסופר הופך לחוקר סבלני של רצח חברו מנוער, והוא נצמד לעיקר, ליומן אותו בוקר מר ונמהר. הוא אינו יוצא להפלגות פנטסטיות ברבדים מיתולוגיים. מטרתו אחת: להציג את תפלותו של רצח מטעמי כבוד.
כל תושבי העיירה יודעים עם שחר שאחד מהצעירים האהודים עתיד להירצח באותו בוקר, ואיכשהו, איש אינו עושה דבר למניעת הרצח. הקורבן הוא היחיד שאינו יודע את הצפוי לו. קסם הספר מצוי במקצבו הרגוע, השירי, שהלמות תוף המוות בבסיסו, ובנימת האהבה הגדולה לכל גיבורי הסיפור, סממנים חריגים בסיפור מתח, ומנוגדים לתיאור המדמם של מעשה הרצח. המספר, הרוצחים והקורבן, כולם גדלו יחד בחברות טובה. הדעה הקדומה והכבוד הגברי מחסלים את האידיליה השכונתית ואת הנעורים.
תולדות ההעפלה
מבצעי ההעפלה לארץ ישראל, החל מ־1934 ועד לקום המדינה ב־1948, היו ועודם תופעה ייחודית בהיווצרות מדינות. ההיסטוריון מרדכי נאור כתב ספר נרחב ומפורט על תנועת ההעפלה (״בים, ביבשה וגם באוויר, מבט חדש על ההעפלה", ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 232 עמ').
צילום: יח"צ
המחקר, המוגש כאלבום, כולל תמונות רבות, סיפורים אישיים של מפקדים ומעפילים, שירי אלתרמן על ההעפלה, נתונים סטטיסטיים, ואף הסיפור הטרגי של ״אגוז״, ספינת עולי מרוקו, שטבעה בשנות ה־60. פרק מרתק במיוחד בהיסטוריה של הציונות.