פרס ישראל לספרות: ביטון מסרב לחגוג את ההישג כמשורר המזרחי ה-1

הצדק נעשה. זו הייתה התחושה של רבים עם ההודעה על זכייתו של המשורר ארז ביטון בפרס ישראל לספרות ולשירה. לאחר שנים של תחושת קיפוח בגזרת הפרסים, הומטרו עליו תוך פחות משנה הפרסים ע״ש עמיחי וביאליק, כשאליהם מצטרף עתה גם הפרס היוקרתי ביותר. ״משורר מרכזי ומקור השראה בולט במסורת השירה הישראלית", כך הוצג בהודעת הזכייה.

״פתאום מצאתי את עצמי במסלול של התקבלות", הוא מספר. "זאת אולי בזכות הספר האחרון שלי, ׳נופים חבושי עיניים׳, שבו לא כתבתי רק על משבר ההגירה, אלא גם נגעתי בנושא של ההתמודדות האישית שלי, דבר שאולי הביא לראייה יותר כוללת של השירים שכתבתי. גם בלי לרצות להשתמש במילים גבוהות, כבר הייתה לי תחושת התעלות עם הזכייה בשני הפרסים הקודמים. אני, שהכלתי כל השנים את שירת ביאליק, לפתע נוכחתי שמכילים אותי עד שנעשיתי בעצמי קצת ביאליק״.

אבל אי אפשר לדבר על פרס ישראל לספרות בלי לדבר על הסערה שקדמה לו. כזכור, כחודש וחצי לפני הבחירות פסלה לשכת ראש הממשלה שני שופטים, אבנר הולצמן ואריאל הירשפלד, בטענה כי הרכב הוועדה אינו מגוון וכי גורמים אנטי־ציוניים חברים בה. בעקבות ההתערבות הודיעו עוד ועוד שופטים וכן מועמדים על פרישתם. הסערה שככה רק לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין הורה לנתניהו לחזור בו מפסילת השופטים בשל העובדה שמדובר בתקופת בחירות.

״פרס ישראל מוענק לי לאחר שבבחירות האחרונות היו התכתשויות מילוליות לא פשוטות על רקע עדתי, שבהן לא נטלתי חלק״, אומר ביטון בראיון ל״מעריב המגזין״ שעות אחדות לאחר היוודע דבר הזכייה. ״הרי איך אפשר לשפוט ערך של אדם אחד לעומת ערכו של אדם אחר. גם אם אתה חושב שתרבותך גבוהה יותר מתרבות הזולת, של נעליך מעל רגליך״.

 צילום: ראובן קסטרו
 

״תמיד אפשר להגיד ׳זה מאוחר׳, תמיד אפשר להגיד ׳זה הזמן׳. כבר לפני שנים הצביעו עלי כעל ראוי לפרס הזה. אבל הצפת השמחה על הזכייה בו קורית לי היום ובשעה הזאת, לאחר שבשנים האחרונות אני מרגיש יותר ויותר פרגון כלפי מצד קהילת המשוררים בארץ, אחרי שלמדה להכיר אותי מקרוב. זה חלק מכלל הפרגון שנוצר בין המשוררים כאן, לאחר שבעבר נורו ביניהם בליסטראות״.

ביטון חוגג, אבל מדבריו מבצבצת נימה של ביקורת: ״יש בעצם ההחלטה להעניק את הפרס בשירה ולא בפרוזה ברכה גדולה, לאחר שבשנים האחרונות השירה קצת נדחתה הצדה ולא בצדק. הרי היום יש בארץ שירה מדהימה, הנוטלת חלק במפעל הציוני האדיר של כינון השפה העברית. זהו מעשה קסם או אלכימאות במילים. וכי מה אנו, המשוררים, עושים? לוקחים כאבים ומצוקות ומנסים להעטות עליהם איזשהו לבוש בר־קיימא״.

הוא ער לקיפוח העדתי בכל הנוגע לפרס ישראל לספרות ישראל ולשירה, תוך כדי התעלמות כמעט מוחלטת בו מבני עדות המזרח. בחלק מהפרסומים בתקשורת ביומיים האחרונים הוצג ביטון כראשון מביניהם שזוכה בפרס הזה. פתאום ״משכנזים״ את יהודה בורלא, מחבר ״עלילות אוריאל עקביא״, שזכה בפרס ב־61׳, ואת א.ב. יהושע, ס״ט מובהק, שזכה בפרס 34 שנים אחריו. אבל הם סופרים, ואילו ביטון הוא המשורר המזרחי הראשון שמתכבד בפרס הזה.

״אתה יודע מי החליט להעניק את הפרס לא.ב. יהושע?״, שואל ביטון. ״זה היה... ארז ביטון! כן, כן, אני הייתי בוועדה שהחליטה על הענקת פרס ישראל בפרוזה לא.ב. יהושע ועל הענקת פרס ישראל בשירה לנתן זך. השיקול שלי אז לא היה עדתי או פוליטי. חשבתי ששניהם ראויים בהחלט והצבעתי להם בלי לחשוב מאיזו עדה הם באים״.

״אני לא רוצה להיכנס לעניינים פוליטיים. הפוליטיקאים כדרכם מחדדים ומבליטים. בניגוד להם, אינני חושב שהפרס מוענק לי בהיותי בן עדות המזרח, ואני מעדיף להתעלם מדבריו של דרעי״.

 ״בדרך כלל מתקשר שר החינוך לזוכים בפרס ישראל כדי להודיע להם על זכייה. אבל באין כעת שר חינוך, התקשר אלי מישהו מהמשרד ואמר את שמו, דוד פלדר. כששאלתי אותו אם הוא קשור לפרס ישראל, אמר ׳כן׳. ׳אז מה לך ולי?׳, שאלתי אותו (צוחק), ומיד הבנתי במה מדובר, לאחר שקיבלתי זאת בהפתעה גמורה. אין שר חינוך, אבל שרת התרבות, לימור לבנת, התקשרה אלי כדי לברך אותי והביעה את שמחתה. כזכור, כשרת החינוך היא פעלה להכללת השירים שלי בבחינות הבגרות״.

אולם כשהוא מתבקש לדעתו בעניין סערת הפרס, הוא מבקש, ״תן לי לשמוח כעת ואל תערב אותי בפוליטיקה של פרסים״.

 ״ספרות ופוליטיקה הן לא חברות טובות. הספרות באה ממקום אישי מאוד, של אדם עם עצמו, בדל״ת אמותיו, שגורר את עצמו משיר אל שיר, כשהוא תמה תמיד אם השיר נכון ומדויק ולא אחיזת עיניים של מילים, המתחפשת לשירה. הפוליטיקה, לעומת זאת, דורשת מיומנויות אחרות, שאני לא מזלזל בהן״.

״כל כמה זמן פורץ לזירה התקשורתית איזה גלדיאטור מדומה, המדבר על המרוקאים במילים בוטות. מי שאומר זאת, בא כנראה ממקום של ניתוק ולא שם לב שהמרוקאים מאכלסים את רוב השוליים של המדינה. מי חטפו במשך שנים קסאמים בשדרות? בעיקר מרוקאים״.

״אני לא חושב שענן אחד מביא את הגשם או שסנונית אחת מבשרת את האביב. רבים מחברי האישיים ומחברי השיריים באים מאוכלוסיות שונות. אני מקווה שהשמחה על הענקת הפרס לארז ביטון תביא קצת פיוס ואולי תגרום לכר שנהיה יותר מאוחדים״.

״מאז אני כותב כמעט בלי הפסק. בשעה שספר חדש עומד לצאת לאור, כבר נמצא ספר נוסף שלי בשלבי סיום. כנראה משהו נפתח אצלי. זאת, לאחר שנים שבהן התחושה שלא הצלחתי לפרוץ אל קדמת הבמה הפואטית ככל הנראה גרמה לי לקצת התכווצות. כתבתי ביני לביני, אבל לא הרביתי להוציא לאור את שירי, עד שב־2009, כ־30 שנה לאחר ספרי 'מנחה מרוקאית' ו׳ספר הנענע', הייתה לי עדנה עם הספר 'תמביסרת ציפור מרוקאית'״.

ספרו האחרון, ״נופים חבושי עיניים״, מתכתב עם ילדותו. ביטון, בן להורים ילידי מרוקו, עלה ארצה בגיל 6 מאלג'יריה, וכעבור חמש שנים איבד את מאור עיניו, כשבתמימות של ילד ניגש בעירו דאז, לוד, לפרק פצצה, שאולי נותרה ממלחמת העצמאות. ״בן רגע השתנו חיי״, הוא מציין. ״הפכתי מילד מלא תנועה ומוקף בחברים לילד בלי הווה, ובוודאי בלי עתיד. נפצעתי בעיני וידי נגדעה. כשהתעוררתי בבית החולים, הרגשתי חוסר אונים מוחלט״.

שממנו התאוששת.
״לחלוטין. אף פעם לא הייתי מהמוותרים. תמיד היה לי צורך לשנות. תמיד היה לי צורך להתקדם. מזה הגעתי להיות העובד הסוציאלי העיוור הראשון בארץ והפסיכולוג השיקומי העיוור הראשון. אותה סקרנות שהביאה אותי לנסות לפרק את הפצצה היא גם שדוחפת אותי קדימה״.

 ״אכן, אז צירפו אותי לפעילות של עיוורים, נכי צה״ל. אף פעם לא נתתי למגבלה לעצור אותי. כך דהרתי על סוסים, שיחקתי שחמט, ושנים שחיתי בבריכת גורדון. אכן, אני הרפתקן ללא תקנה״.

בבית החינוך לעיוורים בירושלים, שם הוסב שמו מיעיש לארז, החל לדבריו לכתוב שירה באופן ספונטני. ״בבית החינוך יצאו לי משפטים שניסו לתאר את מצבי הרגשי״, הוא נזכר. ״התברר שאותם משפטים לא היו אלא שירים. אחת מעובדות בית החינוך הביאה מהם לפרופסור לספרות שמעון הלקין. 'הנער הזה הוא משורר', הוא אמר לה. מהרגע ששיר שלי שהוא שלח פורסם ב'קשת', אני נחשב משורר״.

ביטון, שלימים התכבד בהדלקת משואה בחגיגות ה־40 למדינה ואף היה לידר אגודת הסופרים, מצא את עצמו לא פעם כמוכיח בשער. "הניסיון להיאחז בסממני תרבות מערביים לא הוליך את המזרחים לשום מקום״, טוען ביטון. ״במקרה הטוב הם מצאו את עצמם מקפצים על שולחנות לצלילי שירים יווניים, שאינם אלא מוזיקה מושאלת, לא משהו עמוק. בעיני יש איזו טרגיות ביהדות מרוקו שממנה אני בא. החטא הקדמון היה כשבשנות ה־50 שמו כמעט את כולם בערי פיתוח או במושבי ספר. היו אלה המרוקאים שקיבלו את אש״ף בפרצוף במעלות וסבלו מהקטיושות בקריית שמונה. גדלתי עם משבר ההגירה של ההורים שלי. כשהם באו לבקר אותנו בבית הספר, התביישנו בהם, עם הברט של אבא ומטפחת הראש של אמא. אני סוחב אותם בתוך נפשי כחומר בעירה שאיננו כלה, אף על פי שהם עצמם חיו בלי טינה לארץ ועם ציונות נקייה. הרי בשבילם בן גוריון היה המשיח״.

 ״מדיניות כור ההיתוך של בן גוריון הייתה טעות איומה ופשטה את הרגל. למרות זאת, ולמרות הסבל שסבלתי מהפציעה בילדותי, אני לא מוכן להחליף את המדינה הזאת בשום מקום אחר בעולם. בסופו של דבר, כולנו נהפוך לזבל האורגני של ארץ ישראל. ייתכן שאם היינו מפנימים את מלוא המשמעות של קיומנו במדינה הזאת, אולי היינו פחות חיות טרף זה לזה, פחות אגואיסטים ואולי היו גם פחות תופעות פוסט־ציוניות שמאוד חורות לי. תפקידנו, המשוררים והסופרים, להדגיש את היסוד ההומני האנושי כדי לרכך את הזוועה הפוליטית, כולל בינינו ובין הפלסטינים. השתתפתי בעבר במפגשים איתם ויצאתי מהם בתחושה של כישלון ואפילו של ייאוש גמור, כששום דבר לא יצא מאותם מפגשים במדינות שונות״.

ועכשיו פרס ישראל. ביטון יודע שבפרס האמיתי זכה לפני שנים, כשפגש אצל ידידים את רעייתו, רחל, אדריכלית, בת להורים יוצאי יוון. השניים, עיוור ורואה, תושבי רמת השרון והורים לבן ולבת, מצאו שפה משותפת ואוהבת, כשרחל היא העזר כנגדו בעריכת כתב העת הספרותי ״אפיריון״, שביטון מוציא מאז 82'. ״זכיתי״, הוא אומר".