לפני כחודש התכנסו ידידי כתב העת ״מעין״ על גג תל אביבי לחגיגות העשור להקמתו ולהשקת גיליונות 11+10.
הגיליון האחרון כלל אופרה לקידום דיור לנשים החיות ברחוב, פואמה של נעם פרתום על קומונה ערבית־יהודית בזמן המלחמה, תרגום של יהודה שנהב לסיפור קצר של המשורר הפלסטיני מחמוד שוקייר העוסק בגמלאי צה״ל ועוד. ״היה מפגש מחזור. כזה שכיף לבוא אליו. כולם כמעט היו שם. פלוס זה שחלק התרבו וזה מרשים!״ סיכמו המארגנים.
החגיגה הגדולה נגדעה בראשית השבוע, כשבדף הפייסבוק של כתב העת פורסם נוסח המכתב ששלחו אנשיו אל משרד התרבות: ״החלטנו לוותר על תמיכת משרד התרבות השנה, עד שנדע תקופות טובות יותר מבחינת מדיניות התרבות של הממשלה. קשה לנו לעצום עין, להרכין את הראש ולהמשיך כרגיל באווירה הנוכחית ובמיוחד נוכח המתקפה מול מוסדות תרבות של הציבור הערבי, מול קביעת מדיניות העוינת יצירה עם ביקורת חברתית ופוליטית, ואווירת רדיפה והסתה שבה מדי יום נחשף, מוקע ונגזר דינו של יוצר או מוסד תרבות אחר. לא נמתין ברעד עד שיגיעו אלינו, אלא נעזוב את המשחק הזה זקופים״.
אנשי כתב העת, שבראשו עומדים המשורר רועי צ׳יקי ארד והמשורר-קולנוען יהושע סימון, לא שכחו כמובן לומר תודה לעוסקים במלאכה והוסיפו: ״על אף זרזיף התמיכה הקלוש והלא סדיר, שקשור לתקציב הנמוך שמקבל משרד התרבות מהאוצר, הצלחנו לפרסם ברציפות מגזין שירה מודפס ב־4,000 עותקים במחיר עממי, ששלף את השירה ממגדל השן הרדום שלה, ולא רק עסק בנושאים חברתיים, אלא הפך לכתב העת היחיד לשירה שהצליח לשלם לכותביו ולכותבותיו -על הסיוע לכל אלה אנחנו מודים לכם״.
״כמו העשבים בכותל״
מפתיע? לא בהכרח. החיבור בין שירה ויצירה לפוליטיקה תמיד היה פה. בשנות ה־40 של המאה הקודמת, לדוגמה, הכריזו משוררים וסופרים על עצמאותם בחוברת ״ילקוט הרעים״ שהשתתפו בה שלמה טנאי, אמיר גלבוע, חיים גורי, נתן שחם, דן בן אמוץ ואחרים. הם כונו דור הפלמ״ח, אם כי לא כולם היו בפלמ״ח. זה היה דור מגויס במאבק נגד הבריטים, שרבותיו היו שלונסקי ואלתרמן. הם לא מרדו בקיים, אולם רובם הצטרפו למה שנקרא ״מחנה השלום״, המחנה שנטה לראות בברית המועצות, מנהיגה של המאבק העולמי לצדק ולשוויון. קבוצה זו וחברים נוספים, שנטו למפ״ם, כמו אהרן מגד, מתי מגד, ט. כרמי וחנוך ברטוב, הוציאו לאור את הביטאון ״משא״. כותבים שנטו למפא״י הוציאו את ״מבואות״ ו״עין״. והיו כמובן גם ״קשת״ בעריכתו של אהרן אמיר, ״אלף״ של הכנענים־ עברים שבראשם עמד יונתן רטוש ועוד.
ובחזרה ל״מעין״. הכל התחיל כאמור לפני עשור, בשנת 2005. ״חשבנו שהעשור ההוא שהתחיל עם רצח רבין והמשיך עם אינתיפאדת אל־אקצה, אירועי אוקטובר ופירוקה המוחלט של מדינת הרווחה כשנתניהו שר האוצר, היה עשור מטורף״, משחזר סימון, שגם היה בין מייסדי כתב העת. ״כמי שעבד אז ככותב ב׳גלובס' ראיתי את פירוק מדינת הרווחה כמהלך הדרמטי והלא דמוקרטי החריף ביותר שהתרחש כאן. העשור מאז שהוצאנו את העיתון כלל את מלחמת לבנון השנייה והמלחמות העונתיות על עזה - השילוב של פירוק מדינת הרווחה עם המלחמות, שהפסיקו אפילו להבטיח איזשהו שינוי אסטרטגי, הביא במקביל להאצת הרדיפה הפוליטית של מי שנתפס כמי שאינו מתיישר עם הקו. מי שתפס עצמו נורמטיבי בכל תחומי חייו מצא עצמו עתה לא לגיטימי. תופעות אלה הביאו לבריחת מוחות של דור שלם שאליו אנחנו משתייכים גם. אומנם בריחת המוחות מוכחשת, אבל היא בעיצומה״.
״שנת הפלא של השירה העברית החדשה״, מגדיר שותפו צ׳יקי ארד את אותה שנה שבה יצאו לדרך יחד עם כתבי העת ״מטעם״ ו״הו!״. מחיר הגיליון הראשון היה 17 שקלים, אז שכר המינימום לשעה, וכך התקבע. עם הזמן החלו להוציא את מגזין הקולנוע ״מערבון״ ואת ״החדש והרע״, עיתון האמנות שערכה האמנית החיפאית נטלי לוין, שהפכה את עיתון האמנות לגלריה בעיר התחתית בחיפה, שכבר נסגרה. הם הוציאו גם ספרים לערן הדס, רומן באימבאיב, מיכל דר, ארי ליבסקר וואן נוין. עם הזמן נקשר כתב העת לגופים שונים כמו ״מאבק המשוררים״, שנלחם על זכויות המשוררים ובין הישגיו הגדולים התחלת התשלום למשוררים בבית ביאליק.
יחד עם ״גרילה תרבות״, שמיום הקמתה פרסמה שירה פוליטית וחברתית כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית ״לפשעים הנעשים נגד אוכלוסיות מוחלשות״ כהגדרת אנשיה, הגיעו לאקרשטיין בירוחם, לפולגת קריית גת, למאבק נגד תאגידי המים ועוד. הם ערכו אירועים של הקראת עמלות בבנקים תחת הכותרת ״משיכה גורלית״, יחד עם יונתן לוי העלו את ההצגה ״אנרגיות טובות״ על הגז הטבעי, שאליה הגיעו גם יובל שטייניץ, שלי יחימוביץ' ויוג׳ין קנדל כשהציגו בעונת התרבות בירושלים. מדובר למעשה בפרוטוקול שהורידו מאתר הכנסת, ויצא עכשיו במהדורה שישית. ״אנשים ממחיזים אותו כבגרות בתיאטרון, ותוך כדי מבינים איך המדינה השתמשה באיראן כדי שהגז ילך לתשובה ונובל אנרג׳י״, מספר צ׳יקי ארד. ״עכשיו המדינה עושה דבר דומה עם המלחמה שלה בתרבות הישראלית. מדי יום הכותרת היא 'יוצר אחר עוכר ישראל' ולא גניבת הגז שתפגע ברווחה, ברפואה, בחינוך ובפריפריות. הגענו למקומות שאליהם השרים מגיעים רק לפני הבחירות ואז נעלמים. כמי שגדל בבאר שבע אני מכיר את זה היטב״.
מאז ששותפו מתי שמואלוף עבר לברלין, ״גרילה תרבות״ היא בעיקר הוצאת ספרים ״הפכנו לאימפריה מו״לית די גדולה, ולכתב העת הנמכר בישראל לשירה, אבל אם צריך לסגור, כמו שנהנינו להוציא, ניהנה לסגור״, הוא אומר.
בוא נדבר על התמיכה באמנות באופן כללי. יש שיגידו שכל דבר מתוקצב, גורלו להיות נתון בסדים שאינו מסכים איתם.
ארד: ״מבחינת עיקרון זה נכון. המציאות היא שהתמיכה של העירייה ושל המדינה אף פעם לא השפיעה עלינו והדרישות שלהם מאוד טכניות, כמו משקל דפים. לדעתי הם בכלל לא פתחו את כתב העת שם, למזלנו הגדול. הגיליון האחרון של ׳מעין׳ נפתח בשיר קשה נגד עיריית תל אביב שכתבה המשוררת תהילה חכימי, אופרה של מחוסרת דיור במאהל ארלוזורוב, ואיש מהעירייה לא התקשר לנזוף. בכל מקרה, אף פעם לא חששנו לפרסם מה שאנחנו רוצים. חלק מהיתרון והחיסרון של שירה ב־2015 הוא שאתה בתחום זנוח שלא חייב דבר לאיש, אתה כמו העשבים בכותל שלא צריכים ממש השקיה. לכן גם שירה הפכה משהו כל כך פופולרי לאחרונה, כשהתקשורת הפכה ליותר מושפעת מהון־שלטון. אדם שיקרא שירה של העשור האחרון, למשל יקרא את האסופה החברתית ׳אדומה׳ שהוצאנו עם ׳אתגר׳ ו׳הכיוון מזרח׳, יוכל לראות לפני 2011 את הסימנים לכך שעומדת לפרוץ מחאה חברתית. אנחנו מאוד בעד תמיכה ציבורית, כי זו דרך דווקא להביע את עצמך בלי צורך להתחנף לקהל או לבעל הון. אף ש׳מעין׳ היא תופעה פופולרית, ואנחנו מוכרים את כתב העת גם בפיצוציות ובפסטיבלים, אך לא בדואופול סטימצקי וצומת, כדי לסייע לחנויות עצמאיות. אבל בגלל שאנחנו זולים, כמעט לא נכנס כסף ממכירות״.
״ישנו עולם אחר אפשרי שבו מדינה עשירה כמו ישראל מממנת אמנות ותרבות כחובה שלה״, אומר סימון. ״בעולם ההפוך שלנו, אמנות ותרבות צריכות לעמוד בכל מיני חובות״.
על פרשת דרכים
״בתקופה האחרונה היוצרים נמצאים בעונת ציד״, אומר צ׳יקי ארד כאשר אני שואלת עד כמה הייתה תמימות דעים בין חברי כתב העת בקשר למהלך ההתנתקות שלו ממשרד התרבות. ״גם הערכים הבסיסיים של יצירה, שדורשים שהיא תהיה רק לחם ושעשועים, מועמדים למבחן. האמת היא שאין כמוני אוהב שעשועים, אבל הרגשנו שלרגע הדרסטי והעכור הזה דרושה תגובה מיוחדת. הצעד שלנו קצת מזכיר את המחאה במזרח הרחוק של לכרות לך את האצבע, אבל לא חשבנו על משהו יותר טוב. לא הייתה תמימות דעים לגבי הצעד במערכת, ויש חברי מערכת שחשבו שזה צעד של כניעה כמשלמי מסים לוותר על תמיכה. ובכל זאת, הרוב תמכו, הבינו שזה צעד של חוזק ולא של חולשה, ואני חושב שנתנו כוח לאלה שנאבקים. התגובות שאנחנו מקבלים מראות שנתנו השראה״.
״צ׳יקי ואני בהסכמה מלאה בעניין״, אומר סימון. ״למרות שאלה המסים שלנו ואנחנו מעדיפים שיצאו על יוזמות נסיוניות כמו שלנו, אני חושב שכעיתון שגם ראה אור בלי תמיכה בתחילתו ואין לו עובדים בשכר, אלא כולם עושים את העבודה בהתנדבות, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על המימון הזה בשלב הנוכחי״.
עד כמה בכלל הייתם תלויים בתמיכות מבחוץ?
״רוב ההכנסות של 'מעין' הגיעו מתמיכה ממשלתית ועירונית, שניאלץ כנראה גם לאבד, כי הם נותנים רק למי שמקבל תמיכה ממשלתית מאחר שאנחנו עיתון שירה מצליח הצלחנו למכור קצת פרסומות לגופים נחמדים, אבל זה רק רבע מההכנסות שלנו. בדרך כלל הפעולות שאנחנו עושים זולות מאוד ואנחנו מתבססים על טובות וחברים ואלתורים ברוח ישראלית. אני לא מתבייש ללכת עם עגלה ולהפיץ, והיום העמסתי כמה עשרות ארגזים על גבי השברירי כי אלה החיים. אבל חשוב לנו להבהיר, תמיכה ציבורית בתרבות היא דבר בסיסי. עשינו הצגות בתיאטרון 'מעין' בכל מיני דיסקוטקים, כמו ההצגה 'קדימה' על מלחמת לבנון השנייה, אבל זה היה תיאטרון קריאה והעובדה היא שלא היה אפשר להמשיך ברצינות כי לא היה תקציב וכולם התנדבו. יצא לנו גם לממן מכיסנו, אבל בסכומים קטנים. אחד הדברים שהתעקשנו ב'מעין' בשנים האחרונות, ולצערי אנו היחידים שעשו את זה, היה לשלם לכותבות ולכותבי 'מעין'. בלי תמיכה ציבורית, זה לא היה קורה. דבר נוסף הוא שדאגנו כל עובד של 'מעין' יקבל מינימום 30 שקלים לשעה״, אמר סימון.
נקטתם במרוצת השנים כמה מהלכים אקטיביסטיים. עד כמה באמת השינוי טמון באקטיביזם?
״פעולה ישירה לא משנה מציאות. גזל הגז שהוא האירוע הגדול ביותר שמתרחש כאן בכל הקשור לנישול האזרחים ממשאבים חומריים ודמוקרטיים כמעט לא נענה פוליטית. רק עבודה פוליטית יכולה לתת לה משמעות ולשנות את המציאות, וזו כוללת מכלול של אסטרטגיות ודרכי פעולה. ההוכחה היא השינוי המשטרי שאנחנו חווים בשני העשורים האחרונים מאז רצח רבין, שהיה אגב, פעולה ישירה״.
מה הלאה?
״אנחנו אזרחים משלמי מסים, אבל בכל יום מחדש מלמדים אותנו שאנחנו חייבים משהו למדינה, למרות שגם תמורה למסים שלנו אנחנו לא מקבלים. הפוליטיקה עברה מהמודל הדמוקרטי הליברלי של היחסים שבין האזרח משלם המסים לבין הממשלה, ליחסים אחרים שלא כוללים את האזרח אלא את היחסים שבין הממשלה ומחזיקי החוב החיצוני. זו התובנה שמנחה אגב את אנשי ה-BDS וזו צורת הפעולה של הממשלה עצמה, למשל במלחמת צוק איתן״.
״ההודעה הדרמטית הביאה עמה כמה הצעות״, מוסיף צ'יקי ארד, ״נראה כמה הן רציניות. זו עונת הרחצה, ועדיין אין מדוזות, נשב על אבטיח בים וגבינה בולגרית ונחליט. מזמין את כל עם ישראל להצטרף אלי בחוף ירושלים״.