הסופר תומאס מאן איחר להתבטא נגד הנאצים – ורק רצה להמשיך לכתוב

"האם יהיה עליו להצטדק על הימצאותו מחוץ לקלחת? על עמידתו מן הצד מתוך ציפייה לבאות? (...) מטבע הדברים קל יותר לשפוט השתלשלות כשיודעים את סופה". אנחנו מוזמנים אל תוכי הרהוריו של הסופר תומאס מאן בסוף השבוע שבין ינואר לפברואר, 1936. שלוש שנים הוא כבר חי בגלות בשווייץ, שהחלה בחופשה והמשיכה בהתרחקות מאזור סכנה.

הווילה של משפחת מאן במינכן האהובה שלו כבר נפרצה לחיפושי הגסטאפו, אך בינתיים לא שרפו את ספריו ולא שללו את אזרחותו.

בסוף השבוע שבו הסיפור המצוין שלפנינו מתמקד, מאן נתון לעינויי התלבטות קשה. ביום שישי מסר מכתב גלוי לעורך הספרותי של העיתון השווייצרי "נויה זורשר צייטונג". במכתבו הוא נוקט לראשונה עמדה גלויה כלפי השלטונות הנאציים בארצו. "השנאה הגרמנית ליהודים, או נכון יותר, שנאת היהודים על ידי בעלי השררה בגרמניה", כך נכתב שם, "היא הניסיון להתנער מהתחייבויות תרבותיות, שאחריו יתממש האיום הנורא שבהזרת ארצו של גתה משאר העולם".

בשובו ממערכת העיתון אל הבית השכור שלשפת אגם ציריך הוא ספקות. ביומיים הבאים יתייסר בהרהורים שיגזלו ממנו את השינה ואת התיאבון. קטיה, אשתו, תצפה בו בדאגה. אריקה, בתו המחזאית והשחקנית, תגיש לו אולטימטום טלפונים: אתה חייב לפרסם, ולא – קשרינו ינותקו. ומאן יוסיף להסס. המכתב אמור להתפרסם ביום שני בבוקר. הוא עדיין יכול לטלפן לקורודי, העורך, שיבטל את הפרסום.

הסופרת בריטה בוהלר, שזה לה החיבור הספרותי הראשון, נולדה בגרמניה (1960) וכיום עורכת דין המתמחה בזכויות אדם באמסטרדם. האתגר הספרותי שלקחה על עצמה אינו מן הקלים. היא חדרה לחייו הפרטיים של תומאס מאן (1955-1875), חתן פרס נובל (1929), הסופר שמתחת ידו יצאו "מוות בוונציה" ו"הר הקסמים". היא פורסת את פיתולי מחשבותיו, את תחושותיו הפיזיות, את תפריט מזונו, את שיחותיו האינטימיות עם אשתו. עבודת התחקיר שלה אינה מוחצנת. 

בוהלר כותבת צנוע ונצמדת בשכנוע רב לנושא שלה. היא מלווה את מאן יום ולילה במהלך שלושה ימים שבהם ירד אל תהומות נפשו ובחן את עברו ואת עתידו.

אהבת המולדת שלו והערצתו לתרבות הגרמנית קורעות את לבו. תיאורי בוהלר את הסופר בחדריו מבהירים את מבחן האישיות שהוא עובר. שבר נורא ניצב לנגד עיניו, והוא עצמו שיחולל אותו, ויהיו לו גם השלכות כלכליות. אך "כוחות הרשע והחתרנות חברו לכל מה ששולל אינטלקט ותרבות, (...) שום דבר ראוי או אצילי לא נראה באופק".

בוהלר מתארת את מאן הולך לטייל עם כלבו, סובל מכאבים שונים ומשונים, מעשן, מתקשה לאכול, מנסה לישון.

כך נצברת ההבנה שאין לו ברירה. גרמניה כבר גירשה אותו, עכשיו עליו לגרש אותה: "מה שלא קיבל ביטוי תקופה ממושכת נעשה לבסוף פומבי והשתלט כביכול מאליו על המדינה כולה (...) והעם הפצוע והמקופח, המטושטש מרוב הבטחות, משלה את עצמו שהוא פונה אל העתיד, שהוא אמיץ, שהוא מהפכני. איזו אי הבנה משוועת!".

רבים האשימו את מאן על שלא נקט עמדה בשלבים המוקדמים של גלותו. הכותבת בוהלר מאפשרת התבוננות אנושית רגועה בגבר המבוגר הזה, שרצה בכל מאודו להמשיך לכתוב, לסיים את טרילוגיית "יוסף ואחיו", לחיות בשלווה.

הקריאה בנפשו חושפת מצב שבו איש הרוח נתבע למעורבות כשהמציאות קשה. שום מגדל שן אינו מבצר מסיבי דיו. מאן מצא נחמה: "היכן שאני נמצא, שם נמצאת גרמניה". זהו קו הנסיגה העורפי ביותר, אבל הוא יכול להתאים לכל מי שנקעה נפשו מהשלטון הנוהג את ארצו במדרון.

אריה סיון, שעזב את החיים לפני שבוע, היה המשורר האישי שלי. משורר שכתב אותי בשפתו. התפעלתי מן העובדה שידע לעצב את תחושותי המולדות, הראשוניות, והרי אני אישה והוא גבר, פלמ"חניק בן דורו של אבי. אולי שיריו שיקפו את מי שרציתי להיות.

מלכתחילה דבקתי בגבריות שנוצקה בשיריו כמו נופי הארץ, כמו קיץ ישראלי, כמו כאב חד. במלאות שבעה למות אבי ציטטתי משירו "אבי מת", שפורסם בספר שיצא לאור באותה שנה ("השלמה", קשה לשירה, 2002). עכשיו אני מצטטת בתוכו במלאות שבעה למות המשורר. בן 86 היה. בהקדשה לאותו ספר כתב לי: "המילים מיותרות". אבל אצלו אף מילה לא הייתה מיותרת. 

 

"אבי לפתע מת, בלי שאדע/ למה ציפה ממני, מה/ רצה שאהיה./ בילדותי הייתי בא אתו אל שפת הים/ חופר בחול עד מים/ וממלא את דלי הפח, ומעלה לו שיראה./ אולי אקח לי דלי כזה/ ארד אל שפת הים, אחפור בחול/ ומן המים ישתפו לי פני אבי".

שירי סיון מלאי אמת חריפה ודייקנות לברוא את הנוסח המיוחד לו בעברית חדשה שנובעת מאלפי שנים. "גם ככלות כל הבדיקות בנמל התעופה בלוד/ נותר אתי עפר של ארץ ישראל/ בחריצי-העור וגם בתוך בית-החזה. משקלו הפיסי/ כמובן אפסי, אבל לחצו/ הולך ומתעצם ככל שהמטוס קרב/ אל קצה המערב".

שבעה ספרים משירתו אצלי על המדף, ועוד ספר פרוזה יחיד במינו, "אדוניס" (הסדרה הלבנה, עם עובד, 1992, 201 עמ'). על עטיפתו צילום ישן של סיון הילד (אז בומשטיין) עם אביו. 1932, גבר נאה שחיוכו חשדני ילדו היפה יושבים במכונית קרטון בסטודיו ברחוב הירקון. הילד אוחז בהגה, מחייך כמנצח.