ישראלי הוא מי שעלול להרוג את זה שתפס לו מקום חניה, אבל מוכן להיהרג למענו במלחמה, וגם אחד שמרוויח חצי ממה שהוא מספר לחברים שלו וכפול ממה שהוא מספר למס הכנסה", על כך מוכן לחתום עורך הדין וההומוריסט יואל ריפל, שספרו, "אנחנו הישראלים", ראה אור לאחרונה בהוצאת סטימצקי. "ככלל, אנחנו תוססים, מגוונים, סוערים, יצריים, תמיד צודקים, רובנו הוגנים ומזדהים עם מי שנחשב כאנדרדוג".



דומה שדי בשם ספרך כדי להזכיר לנו מישהו.
"אפרים קישון, כמוני, לא נולד בארץ. הוא התערה בשפה העברית מתוך רצון להתערבב. זה מה שקרה לי. ברגע שעליתי ב־61' לישראל כילד בן 13, השתדלתי להיות כמו צבר, אבל כעולה חדש הבאתי מבט מסוים מבחוץ; לא כמו הצברים יפי הבלורית והתואר שלא ידעו לצחוק על עצמם. קישון תמיד ידע לצחוק על עצמו. לדעתי, אנשים שלא יודעים לצחוק על עצמם, יש בהם איזשהו ליקוי".



עד כמה קישון שימש לך מורה דרך, אם בכלל?
"ככל שאהבתי לקרוא מה שהוא כתב, הוא לא היה מורה דרך בשבילי. ההומור שלי מהיר יותר מההומור שלו. אצלי זה הומור של סיטואציות; אצלו – פחות. אולי בתת־מודע הושפעתי ממנו".




"לא היה מורה דרך בשבילי". קישון. צילום: ראובן קסטרו


ישראל עודנה כר צמיחה נוח להומור או שמא התקלקלנו בהקשר הזה?
"תוכניות טלוויזיה, כמו 'רמזור' ו'פולישוק', לצד הופעות של סטנדאפיסטים הן ברובן מלאכת מחשבת של הומור. גם הסדרה 'סברי מרנן' נחמדה מאוד. 'ארץ נהדרת' הייתה נהדרת בעונות הראשונות; עכשיו קצת פחות. 'מצב האומה' מזכירה מאוד את 'לצון נופל על לצון', תוכנית הרדיו שבה השתתפתי לפני שנים, ובעצם מעין פיתוח טלוויזיוני של מה שהביאה לפנינו התוכנית 'שלושה בסירה אחת'. אבל לא הכל עובד. בהחלט לא אהבתי את 'מועדון לילה' של ארז טל".



אתה משתדל לעקוב?
"אני לא מספיק להשתדל. הזמן שלי מצומצם. מלבד משרד עורכי הדין שאני מנהל, אני מרצה למשפטים ומאמן ומשחק כדורעף, אם כי אני כבר לא מנתר כמו פעם".



כדורעף?
"זה התחיל אצלי כששיחקתי כדורגל בקבוצת הנוער של הפועל פתח תקווה. מאחר שלקחתי את המשחק ברצינות רבה, אמא שלי אמרה שזה לא הכל בחיים, אז עברתי לכדורעף ונשארתי, כמגיש, לא כמנחית. שיחקתי עם טובי השחקנים, בהם דוד בר־נצר ודוד כפרי. עד היום אני ממשיך לשחק. אצלי זה סוג של דיבוק ואפשרות לשחרר אנרגיות. אם נשארתי שפוי לאחר כל הטרגדיות שהגיעו אלי למשרד במרוצת השנים, זה הודות לכדורעף ולכתיבה ההומוריסטית".



כהומוריסט, "ארץ נהדרת" ו"מצב האומה" לא שדדו ממך את הקופה עם ההצלחה שלהן?
"כל אחד בשלו, מה גם שאל נשכח שאני אמון גם על כתיבה רצינית. אני כותב כתבי טענות לא פחות מאשר הומורסקות. עם הצד המשפטי שבי, אני דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד ויודע להפריד בין התחומים. אני מודה שבהיותי עורך דין צעיר, לקח לי כמה שנים להוכיח שאני יודע להיות גם רציני. בהתחלה ניסו שופטים לגרות אותי לכיוון ההומור. אם השתתפתי, נגיד, בתוכנית 'זה מה יש', הם היו מגניבים את זה לדיונים בימים שבהם לערוץ 1 היו 90% רייטינג ונכנסתי לכל בית בישראל".



מה בין הופעה בבית המשפט לבין ההומור שאתה מייצר?
"בהופעה בבית המשפט יש לא מעט מרכיבים מקבילים להופעה בבידור, אך בעוד שבבידור המיקרופון בידי, מי שמנצח על הדיון בבית המשפט זה השופט. חוץ מזה, בתחום שאני עוסק בו, דיני משפחה, הומור יכול לעזור. בכל אופן, זה לא מזיק".



הבדיחות העדתיות עדיין בתוקף?
"כן, הן עדיין בתוקף, אבל אני לא אוהב אותן ולא משתמש בהן".



אבל אתה מרבה להתבדח על הרומנים.
"במסגרת הצחוק העצמי אני צוחק כמובן על העדה שלי, אגב חיוך של חיבה ושל געגועים, כמובן לא במגמה להשפיל".



בסך הכל תפסת עדה די מצחיקה.
"העדה הרומנית היא עדה שמחה עם הרבה חום, מה שאין לרוב האשכנזים הקלאסיים".



הכתיבה ההומוריסטית היא אצלך משהו מבטן ומלידה?
"לא, בכלל לא. רק בצבא התחלתי לכתוב, כי שם, בשריון, היה צריך מישהו שיארגן את מסיבות הסיום של הקורסים השונים ויכתוב דברים מצחיקים. אז כתבתי, ופתאום ראיתי שאנשים התגלגלו מצחוק. עד היום מזכיר לי קהלני, שהיה המפקד שלי, מערכון שכתבתי לפני 40 שנה. כשהשתחררתי, כתבתי כסטודנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב בעיתון הסטודנטים 'יתוש' דברים מצחיקים, עד שיום אחד מוניתי כעורך ההומוריסטי של העיתון, מינוי שקיבלתי באהבה ובאחריות רבה. חתיכת עיתון היינו. הלל מיטלפונקט היה העורך הספרותי, ואמנון אברמוביץ' כתב חדשות. בין השאר כתבתי שם על הסרט 'הטנגו האחרון בפריז', ובגלל שהקטע היה מפולפל למדי חתמתי יואל ר'. באיזושהי דרך הקטע התגלגל לדודו טופז, שיום אחד שמעתי אותו עושה מהקטע מטעמים ב'בר מינן', המועדון בקמפוס. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי כאותו יואל ר'. 'נפלת לי מהשמיים', הוא אמר. 'אני רוצה לשלם'".



"עיניו היו כבויות"


מרגע זה הצטלבו דרכיהם של ריפל וטופז. השניים עבדו יחד כמעט ארבעה עשורים, וריפל ליווה את טופז עד לרגעיו האחרונים.



הוא היה הגון?
"דודו היה הגון מבחינת הכוונה לשלם, אבל מבחינת הסכום הוא היה פחות הגון. הרווח שלי היה שהוא הציע שאתחיל לכתוב לו. הספקתי לכתוב ארבעה־חמישה מערכונים, עד שפרצה מלחמת יום הכיפורים, ונסענו להופעות בכל רחבי הארץ".



איך היה איתו?
"אתה יודע מה ההבדל בין מונולוג לבין דיאלוג בקשר אליו. במונולוג דודו היה מדבר על עצמו, ובדיאלוג שניים דיברו עליו. הוא היה מאוד צנטרליסט, הכל סביבו. כולם ידעו שהוא היה מאוהב בעצמו, אבל אהבתי אותו כפי שהיה. הוא היה יפה תואר. הנשים הכי יפות בארץ אכלו אותו בעיניים. אבל מעבר לפסאדה הזאת היו דברים אחרים. היה בו גם משהו מאוד תמים ומאוד ראשוני. הוא היה מושפע מהזולת. הרבה פעמים דעתו הייתה כדעת האדם האחרון שדיבר איתו. עבדנו יחד כמעט 40 שנה. את כל תוכניות הטלוויזיה שלו כתבתי. הלך נחמד בינינו. בהתחלה הייתי מביא לו חומר שאיתו הופיע. כשהכרנו יותר, מאמצע שנות ה־70, היינו נפגשים אצלו בבית. השיטה הייתה שהייתי יושב על הספה עם נייר ועט בעוד הוא היה מנקה את הבית. זאת הייתה איזושהי דרך שלו להתרכז. ואז היינו בונים יחד מערכונים ואת הקונספט של התוכניות שלו. אחר כך התחלנו לדבר בקודים. עד כדי כך היינו מבינים זה את זה. בין התוכניות יכולנו שלא לדבר חודשים, וכשחזרנו ודיברנו היינו ממשיכים במקום שבו הפסקנו. אני קיבלתי אותו כפי שהיה, אבל לא מעט אנשים נעלבו ממנו. היו עליות ומורדות באהבות שלו".




"אהבתי אותו כפי שהיה". דודו טופז. צילום: פלאש 90



יש לך הסבר כיצד לא התמיד עם נשותיו?
"כזה היה דודו. מצד אחד הוא רצה את היציבות, ועם זאת הוא פחד ממנה. מהבחינה הזאת אנחנו הפכים. אצלי היציבות חוגגת. אני טיפוס מאוד משפחתי. בכל אופן, ברגעי המשבר הגדולים הוא היה מגיע אלי הביתה, כפי שהיה ב־81' בתקופת נאום הצ'חצ'חים שלו, כשהיו איומים על חייו, והוא פחד. אצלנו הוא הרגיש מוגן. אותו דבר היה במשברים הנוראיים שהיו לו עם הנשים שלו, לאחר שבנישואיו הייתי מחזיק את המוט של החופה. הוא לא החזיק מעמד בנישואים, רגעי פרידה היו מרסקים אותו לגמרי. בימיו האחרונים ביקש שאגיע אליו. בשבוע האחרון שלו הייתי פעמיים אצלו".



בסופו של דבר, ציפית לנפילה שלו?
"לנפילה כן, להתאבדות לא. בעקבות מה שקרה איתו בתקופה האחרונה, ידעתי שתהיה התרסקות, אבל לא יכולתי לשער עד כמה. דודו לא השלים עם השינויים בהומור ובתפיסות בטלוויזיה, בוודאי עם זה שמרייטינג שיא של 52%, שהיה לו באחת התוכניות בערוץ 2, הוא הידרדר לרייטינג של 3% בלבד".


בכל זאת, כביכול היה לו הכל".



"כסף זה לא הכל, מה גם שמדובר במשהו שכלתני. אבל כשמדברים על דודו, זה לא בקטע שכלתני, אלא על מטענים ועל רגשות. לכן, כמה שהיה לו, מבחינת דודו הוא היה האדם הכי אומלל בעולם".



ובשבוע האחרון?
"אלה היו רגעים שקשה לי להשתחרר מהם. ראיתי אז אדם שהיה כמו חיה פצועה ביער. התקשה לדבר. ירד במשקל. עיניו היו כבויות".



היה לו עניין עם סמים?
"אני לא יודע מזה. אם כן, לא בנוכחותי, לאחר שהוא ידע שבנושא הזה אני סופר סבון".



היית אופטימי לגביו?
"בפגישה האחרונה שלנו אמרתי לו שהוא ישתחרר ונצא בתוכנית 'אסיר תודה', ואז לכמה שניות היה ניצוץ בעיניים שלו. אחרי ארבעה ימים הוא כבר לא היה. הייתי בהלם מוחלט כששמעתי מה שקרה. סגרתי את הדלת והתחלתי לבכות כמו ילד קטן".



השב"ס שמר עליו?
"אין לי מושג. לא התעסקתי בנושא הזה. אני לא מאשים אף אחד, בוודאי לא את השב"ס".



נשוי למחלה


לבד מטופז, ריפל כתב לכל המי ומי בעולם הבידור – יהורם גאון, ציפי שביט, חנה לסלאו, מיקי קם, ספי ריבלין (שלו כתב ל"זהו זה" את הפינה "יוסף עילוי וספי גאון") וגם למני פאר ולדודו דותן, שאינם איתנו. "ספי וציפי הם האנשים הכי מצחיקים שפגשתי", הוא מציין. "וגם כתבתי לדז'יגאן, כוכב התיאטרון ביידיש. כמו שייקה אופיר, גם הוא לא הצחיק ביומיום".



"לילה בלי כוכב"?
"הפזמון הראשון שכתבתי. בעודי בבית חולים שדה במלחמת יום הכיפורים, כתבתי את השיר בחמש, עשר דקות, כשהרגשתי שנערה שאהבתי התרחקה ממני. באותה תקופה התחלתי לעבוד עם עוזי חיטמן על תוכנית ללהקה צבאית. נתתי לו את המילים, ופתאום שמעתי אותן ברדיו כשלאגר־אימים בביצועו של שימי תבורי. אחר כך באו עוד פזמונים".



עולם המשפט רודף את ריפל, אב לשלוש בנות וסב לשני נכדים, עד הבית. הוא נשוי לשנית, עורכת דין במשרדו, שלמדה תחתיו באוניברסיטה. "40 שנה אני חי עם מחלה", ריפל משחרר בדיחה, "זאת מאחר ששנית היא המילה העברית לסקרלטינה. התחתנו במועדון הסטודנטים שקראו לו 'בר מינן' ולא אחרת. יותר מקאברי לא יכול להיות".