אל מעמקי התאווה

כתב דן בן אמוץ ב״זיונים זה לא הכל״. למרבה הצער, אכן לא זוכרים אותו. הביוגרפיה שכתב עליו אמנון דנקנר ב־1992 גרמה לכך שספריו נעלמו, אין מאזכרים את שמו, ולא חוקרים את יצירותיו.

אבל עבורי הספר הזה, שהופיע בקיץ 79', היה מאור גדול ומקור להשראה, ממש כמו האלבומים של לד זפלין, פרנק זאפה, ניל יאנג וסופרטרמפ שיצאו באותה שנה נהדרת. ״זיונים זה לא הכל״ היה המפץ הגדול שממנו נולדה בי תודעה חדשה. בקיץ 1979 הייתי בן 15, סקרן שקורא הכל. ספרות נוער, מדע בדיוני, דוסטויבסקי ופטריק קים, בלשים זולים והמינגוויי, א״ב יהושע והרולד רובינס.

״זיונים זה לא הכל״, בהוצאת מציאות, היה השלישי בטרילוגיית הרומנים החשובים של דן בן אמוץ, אחרי ״לזכור ולשכוח״ (1968) ו״לא שם זין״ (1973), והראשון שבו כבר לא היה ״אנחנו היהודים״ או ״הישראלים״ אלא ״אני״. בן אמוץ קרא תיגר על תוקפה של הציונות הנורמטיבית. ״זיונים זה לא הכל״ הציג השקפה המערערת את יסודות הקולקטיב היהודי השמרני בארץ ישראל.

תמהיל של הגות וסקס, קולינריה וסקס, מסעות וסקס. הרהורים וסיפורים אוטוביוגרפיים יחד, תיאורים מצוינים של התנסות מינית, פנטזיות ומימושן. כיצד איבד בן אמוץ את בתוליו עם אישה מבוגרת ממנו שיזמה והובילה אותו אל מעמקי התאווה; התשוקה העזה והמתפרצת שלו כחולה מאושפז בבית חולים לאחות יפה; סקס אנונימי בבית קולנוע עם אישה זרה שהתיישבה לידו; זיון תוך כדי רכיבה משותפת על סוס; סוכנת חשאית של המוסד שמצטיינת באמנות המשגל כמו באמנות הירי; אורגיה עם כמה נשים בשוודיה; סקס לסבי ואפילו סקס הומוסקסואלי חד-פעמי (״זה קרה פעם אחת וטוב שזה קרה וזהו זה״).

בן אמוץ כתב את דעתו על סקס חופשי: ״איזה זכות יש למחוקק כלשהו להתערב במעשים המבוצעים מתוך רצון חופשי ובחירה חופשית בין שני אנשים מבוגרים אשר עמדו על דעתם?״ (עמ' 340).

״זיונים זה לא הכל״ עיצב במידה רבה את התפיסה שלי שסקס הוא דבר נפלא, הכי נפלא, עם אהבה, בלי אהבה, בארץ, בחוץ לארץ, עם אישה, או עם ארבע נשים, או בין שתי נשים, ובכלל. תמצית האושר. העונג. סקס הוא מקור שמחה, תענוג, השראה. המבקרים נכנסו בו, חלקם לעגו, אבל ניצה בן-ארי, בספרה ״דיכוי הארוטיקה״, ציינה כי בראש רשימת החידושים בספר ״זיונים זה לא הכל״ נמצאת העובדה שפורנוגרפיה ישראלית כתובה עברית יוצאת לאור בגלוי ונמכרת ככזאת, בחנויות מכובדות ולא בקיוסקים. יותר מכל מסמל זאת השם, שאינו נרתע מלהשתמש במילה האסורה בכותרת.

בספר הזה לא הייתה התחסדות ולא הליכה על הקצה, הסקס לא היה מרומז, וגם לא היה בהכרח פועל יוצא של זוגיות מו-נוגמית מחייבת, או של זוגיות בכלל. הוא היה סקס חם, לוהט ובועט, בוער וסוער כשלעצמו, ללא אשמה ובושה. לו היו אנשים קוראים את ״זיונים זה לא הכל״, ובאמת מפנימים את האמת הפנימית שלו, מפלס האלימות בחברה הישראלית לא היה גואה, אבל הסובלנות הייתה גוברת פלאים. בן אמוץ הבין וידע שסקס מענג בשפע מצמצם את תאוות החורבן ואת שנאת האחר, ומעצים מאוד את תשוקת החופש של האדם. מסיבה זו משטרים ודתות מטילים מגבלות ואיסורים על סקס, אבל מתירים אלימות. כי בניגוד לאדם מתוסכל מינית, אדם מסופק ורווי עונג הוא אדם נינוח ונעים שלא ניתן לתמרן בקלות. ההנאה המינית היא האויבת הגדולה של הדת, כל דת, ושל ממסד שמרני שמבקש לשלוט בנתיניו.

אבל בן אמוץ הושכח ו״זיונים זה לא הכל״ נשכח, ואנחנו צועדים אחורה אל ימי הביניים החדשים, לעידן של שמרנות קשה, שבה דיכוי העירום הוא לגיטימי והגבלת המיניות וביטוייה באמנות היא לגיטימית. 36 שנים אחרי שיצא לאור, ״זיונים זה לא הכל״ הוא ספר הרבה יותר מעניין, מקורי, שלוח רסן ורלוונטי, בעיני, מרוב רובה של הספרות בשנים האחרונות. ♦