מיום שאני זוכר את עצמי, עוד מינקות, המוזיקה הייתה חלק חשוב בחיי. לאבא שלי היה אוסף תקליטים שהביא איתו ממרוקו בשנות ה־50, וכשהיה מנגן אותם בפטיפון – ששכן בתוך רהיט שנראה כמו קופסת קסמים שממנה בקעו שירים בספרדית, בצרפתית ובערבית – הייתי מוקסם ונעמדתי בלי יכולת לזוז. המוזיקה ריגשה אותי עד דמעות.
אף על פי שלא הבנתי את המילים, למדתי לשיר אותם. אבא אמר: "הילד שר כמו חוזליטו", ובאחד האירועים המשפחתיים, שבהם ניגנה להקה מרוקאית, ביקש אבא שלי מהזמר להעלות אותי לשיר. הייתי בן 5 בפעם ההיא. האורחים התלהבו, אבא שלי התמוגג, ואני התאהבתי בבמה.
ב־1973 אבי נפטר בפתאומיות. אמא שלי נשארה לבד עם עשרה ילדים. הייתי בן 9, איבדתי עניין בכל, לא הלכתי לבית הספר, הסתובבתי ברחובות, הגעגוע לאבא היה גדול. אמא שלי חששה לי, ובעצת עובדת סוציאלית נשלחתי למשפחת אומנה בירושלים, לביתם של הסופרת גלילה רון פדר ואבי פדר, מי שהיה אז בעלה.
המעבר לירושלים היה חד, הכול היה שונה, הייתי בן 10, שנה אחרי מות אבי. כעבור זמן קצר חליתי במחלת החצבת, פריחה בכל הגוף וחום גבוה. גלילה טיפלה בי, דאגה לבריאותי, ובעיקר נתנה לי ספר לקרוא שיסיח את מחלתי וייקח אותי למחוזות אחרים. התאהבתי בקריאה, וביקשתי עוד ועוד ספרים.
שנה לאחר שהגעתי לירושלים, גלילה נתנה לי קבוצת דפים שזה עתה יצאו ממכונת הכתיבה, ובכותרת בעמוד הראשון היה כתוב "אל עצמי". נכנסתי לחדר ולא יצאתי ממנו שבע שעות, כשסיימתי יצאתי, ועיני נצצו וברקו מהתרגשות. גלילה שאלה, "נו? מה אתה אומר?", הערתי הערות והפכתי להיות הקורא הראשון שקרא את הספר, עוד לפני שנשלח לדפוס והפך לספר ששינה את חיי והשפיע על דורות שלמים.
"אל עצמי" מאת גלילה רון פדר, הוצאת מלוא, 1976