את הספר שהשפיע על חיי לא קראתי מעולם. ויותר מאשר הוא השפיע על חיי, הוא התווה אותם. “והיה העקוב למישור" מספר על הזוג מנשה חיים וקריינדיל טשרני, שחיים את חייהם הבורגניים בעיירה היהודית בוצ'אץ'. יחד הם מנהלים חנות מכולת. אושרם הוא בחנות ובזוגיות שלהם. הם שותפים לחיים, שותפים לדרך ושותפים למכירת חצאי כיכרות לחם וחמאה. אך כידוע, מכולת בעיירה יהודית, כמו קרן הון סיכון בוול סטריט, אינה חברת ביטוח, והזוג יורד מנכסיו (ואנחנו מדברים על 1912, בטרם נפתחו הרשתות הגדולות). לא נותר לבעל אלא לצאת למסע קיבוץ נדבות. בינתיים נפוצו בעיירה שמועות על מותו של מנשה חיים, וכשהוא חוזר, הוא מגלה שקריינדיל טשרני הזדרזה לבקש להתיר אותה מעגינותה, וכבר פצחה בפרק ב’ מוצלח יותר, הכולל גבר חדש וצאצא חמוד. מנשה חיים בוחר שלא להתגלות כדי לאפשר לזוגתו לשעבר לחיות את חייה החדשים, והוא עובר לחיות בסתר, בבית קברות, עד מותו.
לכיתה ט’ בתיכון מקיף יהוד נכנסה אישה נאה, דקיקה ושברירית, שמטרתה הייתה להכין אותנו לבגרות בספרות על עגנון. אבל באין גוגל טרנסלייט, מעגנונית לעברית של ימינו, לא הצלחנו להבין מה זה עקוב, איך הפך למישור, ולמה היהודי מנשה חיים התחתן עם אישה בעלת שם של כופתאות למרק. לקראת אמצע השנה, כשהבגרות התקרבה והלכה, המורה עשתה את מה ששום מורה, לדעתי, לא עשתה לפניה ולא תעשה אחריה – החליטה להקריא לנו את הספר בעצמה. משיעור לשיעור, כמו אמא המקריאה סיפור לפני השינה, הקריאה והסבירה, פירשה וניתחה: עקוב הוא כמו הר. העקוב הוא מכשלה רגשית שהפכה למישור, כלומר נפתרה; ש"י עגנון זכה בפרס נובל לספרות; מנשה חיים הוא גיבור טרגי שעזב את אשתו כדי לקבץ נדבות, אבל חטא בדרך, ועונשו היה קשה מנשוא; קריינדיל טשרני היא האישה שהצליחה לשרוד את החיים, אף על פי שהזוג ירד מנכסיו, ושבעלה עזב ונחשב למת.
מוטיב “השיבה הביתה" הוא אחד המרכזיים בספרות, וגם בחיים עצמם. הגבר שחוזר לאישה שאותה אהב חוזר שונה, והיא מבקשת ממנו בדרך כלל: תן לי דקה להתרגל אליך שוב. ב"והיה העקוב למישור" היא אפילו לא ידעה שהוא חזר. האישה בינתיים השתנתה גם היא, והקימה משפחה חלופית. מנשה חיים, כאקט של פרגון בלתי נתפס כלפי אשתו, הקריב את שארית חייו כדי שהיא תוכל להמשיך את חייה החדשים. הוא הפך את עצמו לחי־מת כדי שקריינדיל תוכל לחיות חיים שלמים עם בעלה החדש, וכדי שהילד לא ייחשב לממזר.
כשהמורה הקריאה לנו את הסיפור, לא ידעתי שבמידה מסוימת הוא יהפוך לסיפור חיי. היציאה מהבית, השיבה המאוחרת, חיי נישואים שמתפרקים, זוג במשבר, הבעל שחי בסתר – רק השמות שונים.
היום, בעידן המשפחות החדשות, השיבה המאוחרת הביתה אינה זקוקה לנס כדי להתקיים. יותר ויותר מודלים מודרניים של נישואים יכולים לקבל לתוכם השתנות של אחד מבני המשפחה. העולם החדש יודע להכיל את השינויים שאנחנו עוברים בחיים. האישה שהתאהבת בה אינה האישה שאתה רואה מולך היום. הגבר עוזב את ההייטק ועובר להוראה, האישה מקבלת משרה ומבקשת לעשות רילוקיישן, הילד חוזר בתשובה, הבעל נהיה טבעוני – לא הייתה תקופה בהיסטוריה שבה כל כך הרבה אנשים עוברים כל כך הרבה שינויים בחיים, שמתקבלים בחיבוקים ובאין ספור לייקים בפייסבוק. מספיק להסתכל על קייטלין ג’נר ועל האופן שבו כולנו שימשנו קהל במופע ההשתנות המפעים, כמעט בשידור חי, של גבר אתלט, אלוף קרב עשר, שהפך לאישה.
גם השינוי בתפיסת החיים של הרב מנשה חיים אינו נתפס. האיש הפסיבי וישר הדרך הזה עובר מסע שבשיאו הוא משתכר ביריד, מאבד את כספו ואת התפילין שלגופו, חוטא ומוכר לאדם באותו שם את מכתב ההמלצה שנכתב עבורו, ומגיע לפרק האחרון בחייו כשהוא מתגורר בבית קברות, למרות היותו רב. הר שהופך למישור. או “הזמן הוא כמו גלגל ענק", כמו ששרו “חלב ודבש".
אני לא יודע אם בתחילת האלף הקודם היה לאנשים פנאי להכיל את משברי גיל 40. אני לא יודע אם בכלל היה להם פנאי, ואני לא יודע אם המילה “להכיל" הייתה תקפה. חלקנו יוצאים מהבית כדי להשתנות, ומבקשים לחזור למקום שבו גדלנו, אבל חוזרים שונים. אני חזרתי שונה לבית שלי. לאישה שלי. אני מקבל את עצמי, והיא קיבלה אותי. את מנשה חיים לא קיבלו, אבל גם הוא לא קיבל את עצמו. כשחזר הביתה, הבין שאנשי העיירה ואשתו רואים בו אדם מת, ולכן התנהג כמת.
אם מנשה חיים היה חי היום, הוא היה חוזר לעיירה, מצטלם לתוכנית דוקו ריאליטי ברשת בשם “החיים החדשים של מנשה חיים – צפו!" ומתעד את חזרתו למשפחה חדשה, שעל דלת ביתה היה כתוב: “כאן חיים בכיף מנשה חיים, קריינדיל טשרני (היא תהיה חייבת להחליף את השם), הבעל החדש ובנם הממזר. כולם היו מכירים בו כסלב מקומי, והוא היה הופך להיות חביב העיירה. בעולם כזה, גם המורה לספרות לא הייתה נאלצת להאכיל את הילדים בכפית עם הסיפור הזה, שיעור אחר שיעור. הם היו צופים בו ביוטיוב.
"והיה העקוב למישור", ש"י עגנון, שוקן
עוד בפרויקט:
ח"כ יצחק הרצוג על "הורדוס"
תלמה אדמון על ספר הפלמ"ח
איריס לעאל על "חלף עם הרוח"