כשהם גידפו וקיללו אותך, אנחנו שרנו.
וכשהתירו את דמך - נופפנו אנו בנרות.
הם ציירו אותך כנאצי, או חבוש כאפייה -
ובתגובה הפרחנו לנו בלונים, בכיכרות.
פסקי הלכה קראו אותך לרצוח,
וסטיקרים “בוגד” נתלו בכל פינה.
וכשהם הכו, חבטו וטלטלו בכוח -
הגשנו את הלחי השנייה.
עכשיו מגלגלים הם בצביעות עיניים,
ומאשימים הם את השוליים בקול נרגז.
אנחנו כבר יודעים הרי, שמרוב שוליים -
כבר לא רואים אצלם מזמן, את המרכז.
לאיזה מין פיוס אתם קוראים ברגש?
בין הרוצח לקורבן? בין המוכה לבין מרים היד?
נכון, העם הזה אכן חצוי לשניים -
אבל הקורבנות תמיד היו בצד אחד.
הם מדברים גם על “חשבון הנפש”.
ביטוי שמעורר קצת תימהון.
הן הגובה, בעידודכם הצעקני הגיע -
ונפש רבין כבר שילמה את החשבון.
אז שבו בשקט! שבו עכשיו בשקט.
בלי דמעות תנין ומלל רם וזך.
והמסית בעת ההיא יידום! - ואנו,
אנחנו לא נמחל ולא נשכח!
סליחה, סליחה מר רבין, מאוהביך.
על כי לא ידענו לנהוג כאנשים.
ומול כל הצבועים ושאר חיות הטרף,
אנחנו התקפלנו ככבשים.
ואל מול ארונך, בצער ובבכי,
בכעס וחימה וביגון עמוק.
אני תוהה האם נגזר כך מלמעלה,
שצד אחד ירצח וצד שני ישתוק???
פורסם ב־6.11.95