הגיליון המיוחד מ-95: כך כתב דוד גרוסמן על רבין לאחר הרצח

בכל מעשיו היה רבין סמוך מאוד לכור ההיתוך של חוויית התשתית של ה”ישראליות” והצבריות. הביוגרפיה של האיש, שכה הרבו לכנותו “בוגד”, היא הרי רצף של ססמאות “שיבולת” לאומיות: כדורי. הכשרה. הפלמ”ח. קורס המ"כים הראשון בג’וערה. השיירות לירושלים. שחרור הנגב. ששת הימים. ממש שרשרת הדנ"א של הישראליות. 

אבל לא רק בשיאו הוא היה “הצבר”, אלא גם במעידותיו וחולשותיו. בדמותו יכול היה דור שלם להביט, כמו בהשתקפות, ולראות מה קרה לו, לצבר המיתולוגי, האידיאלי והאידיאליסטי, כאשר הסתרבלו חייו בקטנות היומיום, בתככי הפוליטיקה, בפיתויי הממון. 

אפילו במראהו יכולנו ללמוד דבר שבגלל “חוסר ניסיון היסטורי” כמעט לא ידענו; איך יהפוך הצבר הזה, סמל היהודי החדש, יפה הבלורית והתואר, לאיש מבוגר, ואחר כך לקשיש. דרך דמותו המוחשית של רבין יכולנו לחוש איך האידיאל, משאלת הלב, מתרקמים אט־אט לתוך המציאות, והחיים, לתוך הזמן. גם מבחינה זו הלכנו איתו, ומולו, כהולכים עם עצמנו, איש לפי גילו, וקראנו בו את דמותנו שלנו. 

ואז, דווקא לאחר שהיה שקוע בנקודת שפל בביוגרפיה שלו, הוא החל לנסוק שוב. בעיני הייתה התפנית המדהימה שעשה רבין חזרה למהות העמוקה ביותר של אותה “צבריות”: היו בה יכולת של התחדשות מופלאה, נאמנות לאינטרס העמוק, המובהק ביותר, של ישראל והעם היהודי, ובעיקר, אומץ לב בלתי רגיל. רבין לא רק שינה את עמדותיו הפוליטיות: הוא הראה לכולנו, גם למפקפקים, שלעולם אין אנו חייבים להיות קורבנות של חרדות, של דעותינו הקדומות, של החינוך המסוים שקיבלנו. גם לא של נסיבות חיינו.
 

רבין התגבר כארי - וקודם כל על עצמו: על תפיסת עולם מסוימת, נוקשה ונטולת דקויות. על הרפלקסים הביטחוניים בלבד, שכל כך היו חיוניים לו, ולנו, בעתות מלחמה. בתהליך קצר מאוד, יחסית, הוא כמעט ברא את עצמו מחדש, כמדינאי, כאיש צבא, כאדם.

בראש את עצמו מחדש, רבין והמלך חוסיין. צילום: ראובן קסטרו

אני תוהה כמה מאיתנו מסוגלים - בגיל צעיר משלו, ועם ביוגרפיה טעונה ו”מחייבת” פחות משלו - לזהות ברגע המתאים את הסיכוי, את הנולד, ולפעול בנחישות שכזו בתוך שדה פעולה לא מוכר ולא מובן עד תום. 
 

כמה מאיתנו היו מסוגלים לנצח כך את עצמנו, את החרדות החקוקות בנו, את טבענו.

* * *

נסעתי אמש דרך יער ירושלים, ובאחד מעיקולי הדרך, בצד, במסתור עצים קטן, ראיתי אדם שירד ממכוניתו ותלש ביד זריזה פתק שחור־אדום של “רבין רוצח”. מה יאמר האיש הזה לילדיו היום. איך יסביר להם למה הדביק את הפתק ולמה קילף אותו. אחד  מילדיו יאמר לו, בהיפוך מר של הסיפור הידוע, “את הפתק אפשר לקלף, הדבק נשאר”. 
 

כפי שקרה פעמים כה רבות בהיסטוריה, היריות באו רק בסופה של שרשרת ארוכה מאוד של מילים אלימות, של פרובוקציה וקללות, ושל פתקי הסתה על מכוניות. איך לא הבינו הנואמים והמקללים ומסיתי הכביש, שתמיד יעמוד בסופה של שרשרת כזו אדם אחד עם כלי נשק, ויוסיף את סימן הקריאה הקטלני לכל המילים שלהם שהדהדו באוזניו. 
 

חיינו בישראל הם חיים של אלימות מתמדת. המדינה נולדה במלחמה, ובמלחמות, טרור וכיבוש היא חיה. האלימות הייתה גם חלק מן ההוויה הצברית. ואולי מעולם לא הצליח ה”צבר” להטמיע בתוכו את החלק הזה של זהותו. אולי, לו השכילו רבים יותר ליישב את הסתירה הפנימית הזו, לתפוס את עומקה של ההרעלה הפנימית שהשימוש העצום שלנו בכוח גורם לנו־עצמנו, אולי היינו כבר מזמן חיים במציאות פוליטית וחברתית אחרת. אולי אתמול, בשיאה של “מערכה שלישית” מפוארת ומרוממת לב, לא היה יורה האקדח שהיה חבוי בנו מאז המערכה הראשונה.
 

יצחק רבין ניסה ליצור פה שינוי עמוק, אף שבמשך שנים הוא היה חלק מאותה מציאות של אלימות וכוחנות. האלימות הזו חלחלה, לאסוננו, אל תוך כל הרקמות של חיינו החברתיים והפרטיים. הרוצח הוא גרורה של הכוחנות, השנאה, התיעוב והאכזריות שהתרגלנו להפנות במשך השנים לא רק נגד אויבינו, אלא גם נגד עצמנו.
 

עד כדי כך הגיעו הדברים, שלפעמים נדמה לך שאין עוד בעולם מקום שבו שונאים אותנו, הישראלים, יותר מאשר כאן, בארץ שלנו, בכבישים שלנו, בשפת הים. ברחובות.
 

המהלך שיצחק רבין הוליך נועד ביסודו לגרום לכך שלא רק האלימות בינינו לבין אויבינו תסתיים, אלא שנוכל לרפא את עצמנו גם ממה שאכנה בזהירות “מחלת הישראלים”, אותה שנאה פנימית, אותו מתח עצבים מתמיד ורצחני.
 

כעת ברור יותר מתמיד כי השלום חיוני לנו בעיקר לשם כך. השלום הוא הסיכוי היחיד שלנו לחיות פה חיים מלאים. אומנם - בתוך מציאות קשה, ובלי כל אשליות. לחיות לאחר שספגנו מכה אנושה שאולי רק במלחמת יום הכיפורים ספגנו כמותה. מכה לעולם הערכים שלנו, לדימוי העצמי שלנו כיהודים וכישראלים, לזהות שביקשנו לגבש לעצמנו.
 

אבל אולי, אם נגיע לשלום הזה, שציווה לנו יצחק רבין, נוכל לחיות כאן סוף־סוף חיי שלום ויצירה ופריחה, ולא רק לשרוד מאסון לאסון. מה שקרה במוצאי שבת אומר לנו, באופן המזעזע ביותר, שמעתה המלחמה על השלום היא גם מלחמה על הדברים הגורליים האלה. שוב אין זה רק מאבק לאומי בינינו לבין הפלסטינים, ושוב אין המטרה של תהליך השלום - היפרדות מהם והשגת עצמאות וריבונות להם. כעת מתחילה המלחמה על זהותנו ועל עתידנו ועל העצמאות המלאה שלנו, הישראלים.