1. “לא, לא", אמרה רחל לחברתה הטובה ביותר בפנימייה, “אני לא חוזרת למעון".
“מה זאת אומרת, את לא חוזרת?", אמרה סיגל, ופקחה שתי עיניים גדולות.
“אני נוסעת הביתה. הרב שלומי אישר לי", אמרה רחל וקיוותה שלא רואים עליה את הפחד ואת ההתרגשות ואת השקר, כי הוא אומנם אישר לה, אבל זה בגלל שיחת טלפון שבה רחל חיקתה את מבטאה הצרפתי הכבד של אמא שלה (“רשל סריכה להיות בבר־מסווה של Neveu שלה, הקטן"), ועכשיו היא ישבה מול דלת חדרו, מחכה שייקח אותה לאוטובוס. מבעד לדלת הסגורה שמעה אותו נוזף בנערה מהשכבה הנמוכה: “מה כתוב כאן, את יכולה בבקשה לקרוא? תקראי בקול רם".
היא לא שמעה את הנערה, אבל ידעה היטב מה כתוב שם: “הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נועם!". זה מהרב קוק. וזה אומר: היא הולכת לקבל עונש שחבל על הזמן.
כעבור שעה כבר הייתה על האוטובוס לתל אביב.
2. תשע וחצי בערב, והיא לבושה במה שנדמה לה שהוא אופנה תל אביבית, לפחות לפי סרטון שראתה ביו־טיוב אין ספור פעמים, ששמו “הי תל אביב, איזה שיר אתם שומעים?" - מישהי שעוצרת ברחוב אנשים עם אוזניות, ושואלת אותם למה הם מקשיבים. האנשים בקליפ נראו כל כך חמודים, כל כך רגועים, כל כך בטוחים בצבעוניותם הבלתי מתפשרת, שאחרי הפעם המאה שגנבה צפייה אסורה במחשב - היא החליטה שאין מה לפחד.
ועכשיו היא עמדה מחוץ לבר לסבי בתל אביב. לבה פועם. לא מעיזה להיכנס. לרגע חשבה לוותר על הכל ולחזור. אבל אז נזכרה בקליפ, בנשים הצעירות עם האוזניות שמקשיבות לשירים שמעולם לא שמעה עליהם, ולרגע דמיינה את כל מי שיושבת בפנים ככזו בדיוק: חופשייה וחמודה ויודעת המון דברים, ולפני שהספיקה לעצור בעצמה כבר הייתה בדרך לדלת.
3. היא התעוררה למחרת בבוקר במיטה זרה, בבית זר, ולא זכרה איך הגיעה לשם. בשנייה שהרימה את ראשה נתקפה כאב ראש נורא.
“לאט לאט", שמעה קול נשי, וניסתה להסב את ראשה לכיוונו, וכמעט הקיאה.
“מה קרה?", שאלה בבהלה.
“לא קרה כלום".
“איפה אני?"
“אצלי בבית".
“מה זאת אומרת... מי את?"
האישה צחקה, קמה והתיישבה מולה. עכשיו היא ראתה אותה: בת 20 פלוס, רזה ושרירית, עם קעקוע של צב קטן על אחת מכתפיה החשופות.
“את לא זוכרת כלום, אה?". רחל לא ענתה. היא ניחשה את התשובה, ואמרה: “אני טל".
“רחל".
“יודעת. אני לא זאת ששתתה עד שנמחק לה הזיכרון", אמרה טל, וחייכה.
“איך הגעתי לפה?"
“היית כל כך שיכורה ש...", אמרה טל והניפה את כפות ידיה באוויר.
עכשיו היא התחילה להיזכר: בבר ההומה, בנשים שהביטו בה בעיניים חוקרות למן הרגע שנכנסה, בברמנית ששאלה אותה מה היא רוצה והיא אמרה “וודקה וניל" - כי פעם אחת טעמה את זה בבית הכנסת של אחיה הגדול וזה היה נפלא - בבחורה שהתחילה לדבר איתה, וכדי לא להתעלף מהתרגשות הזמינה לעצמה עוד צ'ייסר, ואחר כך הבחורה הזמינה לשתיהן, ואחרי זה הכל התחיל להיות עמום: הייתה מוזיקה חזקה. הבחורה שמה עליה יד והיא נבהלה אבל לא התנגדה. אחר כך מישהי צחקה בקול רם ואחר כך שתי נשים התנשקו בשולחן צדדי בלהט - לרגע חשבה שאולי חלמה את זה, זה נראה כמו סרט - ואז הבחורה ששתתה איתה הזמינה אותה לשבת עם חבורה גדולה של בנות, והיא כל כך התרגשה ששתתה עוד, ואחר כך היא לא זוכרת כלום.
“כלום?"
“לא".
“שבכית פה בלילה, את לא זוכרת?"
“בכיתי?"
“בהיסטריה".
“למה?"
“אין לי מושג", אמרה לה טל. “ליטפתי אותך קצת, ואז נרדמת".
רחל השתתקה. היא התרוממה, ורק אז שמה לב שהיא בחולצת טריקו שאינה שלה. לפתע נתקפה בחילה איומה, ורצה לשירותים והקיאה עד שלא נשאר יותר כלום. אחר כך שמה משחת שיניים על אצבעה, ושפשפה בפיה היטב. עכשיו הרגישה הרבה יותר טוב.
“סליחה", אמרה כשיצאה. “אני נורא מצטערת".
“אין על מה".
“אין על מה".
“אני עוד מעט ילך".
“זה בסדר", חזרה טל, “את יכולה להישאר".
“לא לא, ידאגו לי בפנימייה".
“מה? בת כמה את?"
“שבע עשרה", אמרה רחל.
“ג'יזס כרייסט!".
רחל פערה עליה זוג עיניים.
“מה?"
“לא, פשוט, אצלנו לא נהוג לומר את זה".
“איפה זה אצלנו?"
“באולפנה", אמרה רחל.
“ג'יזס פאקינג כרייסט!", אמרה טל, ומיד: “סליחה".
רחל פרצה בצחוק. טל הביטה בה, משועשעת. “אני צריכה ללכת", אמרה. “אבל אני אחזור בארבע. את יכולה להישאר כמה שאת רוצה. ואם תרצי ללכת, פשוט תטרקי את הדלת".
“טוב", אמרה רחל.
“אבל אני אשמח אם תישארי. באמת", אמרה טל. ואז היא קרבה אליה ונשקה לה. הנשיקה ארכה שלוש, ארבע שניות, לא יותר, אבל זו הייתה הנשיקה הראשונה שלה, והיא תזכור אותה כל חייה, הרבה אחרי שתשכח את כל הערב הזה, שכבר הלך והיטשטש, ואפילו אחרי שתשכח את טל עצמה, איך היא נראתה ואיך היא הריחה ואיך היא חייכה ואיך היא צחקה, אבל את הנשיקה הזו היא תזכור ותמיד תשווה את כל הנשיקות האחרות אליה, ותמיד תבטיח לעצמה שיום אחד היא תרגיש כך שוב, תתנשק כך שוב, אבל זה לא יקרה יותר לעולם. רק שבאותו רגע, כשטל התנתקה ממנה וחייכה בזהירות וסגרה את הדלת מאחוריה, רחל הייתה בטוחה שזו רק ההתחלה, שמעכשיו חייה יהיו מלאים בנשיקות כאלה.
בהתחלה חשבה לצאת משם כמה שיותר מהר, אבל אז התקלחה, ועשתה לעצמה כוס תה, והסתובבה קצת בדירה - הספרים, הדיסקים, המחשב הנייד הכסוף והיפהפה המחובר לשני מסכים גדולים, המיטה הענקית והרחבה, המצעים שמעולם לא ראתה רכים מהם, שולחן הקפה ועליו ספר צילומים ענק ובו תמונות בשחור־לבן - עצומות בגודלן - של אנשים מפורסמים מפעם; לרגע ראתה את עצמה חיה את החיים האלה, והתרככה בשלווה לתוך הספה. ואז פתחה טלוויזיה וראתה מבזק חדשות על פיגוע דריסה, שהיה ממש ליד האולפנה שלה. תלמידה אחת נפצעה קשה, ואחת עדיין נעדרת - היא עצמה, כמובן. אמא שלה התקשרה לפנימייה בגלל הפיגוע, ומאז כולם מחפשים אחריה.
4. האוטובוס בחזרה היה מחניק. אחרי כמה תחנות התיישבה לידה גמדה מבוגרת. גובהה היה כשל ילדה בכיתה א'. רחל ניסתה לנחש בת כמה היא, אבל כל גיל בין 40 ל־60 היה אפשרי. אחרי כמה דקות הגמדה אמרה: “את מהאולפנה הזאתי, איפה שהיה הפיגוע?"
קולה של האישה הקטנה היה צרוד, כמעט מתכתי.
“כן", אמרה בנימוס.
“רקום לך על התיק", אמרה האישה, בקולה הרובוטי־גמדי. “נורא. נורא מה שקרה שם".
“כן".
“כן".
“יותר נורא ממה שקרה לי".
רחל העזה להביט בה.
“ומה שקרה לי", המשיכה האישה הקטנה, “תאמיני לי, אין יותר נורא מזה".
לא הייתה ברירה, והיא שאלה: “מה קרה לך?"
“את לא רואה?", שאלה האישה הקטנה. היא לא הייתה בטוחה איך להגיב.
“הכל בגלל הסיגריות", המשיכה האשה.
“אמא שלך עישנה?", שאלה רחל, כי זכרה שזה ממש לא טוב לעשן בהריון.
“לא, אבל אני עישנתי. 30 שנה. זה הסיבה לזה".
רחל לא ידעה מה לומר. יכול להיות שסיגריות מקטינות אנשים. לך תדע.
“סרטן בגרון", אמרה הגמדה.
“אה", אמרה רחל בהקלה כה גדולה, שהגמדה סובבה אליה את פניה בחשד. היא מיד הרצינה: “זה נורא".
“כן. למרות שרוב הזמן עישנתי לייט".
האישה הקטנה פתחה את ארנקה וחיטטה בו, וידיה הקטנות כמו נעלמו בתוך הארנק. רחל בהתה בה ולא הצליחה להפסיק. לבסוף היא שלפה מתוכו ספרון תהילים קטן. “קחי", אמרה הגמדה. “זה ישמור עלייך מכל הטרור, הערבים, הכל".
“לא, זה בסדר", אמרה רחל.
“זה לא סתם תהילים - בירך את זה הרב פינטו. לא זה שבכלא, אחר".
“אבל אמרת שיש לך..."
“סרטן? כבר אין. הוציאו אותו. עם כל הגרון שלי, גם כן".
“רפואה שלמה שתהיה לך", אמרה רחל. “בעזרת השם".
5. היא ירדה בתחנה. הרב שלומי חיכה לה שם, וכבר מחלון האוטובוס ראתה כמה הוא כועס. בידו החזיק ספר קודש כחול, גדול. לפתע נזכרה בספר הצילומים הענקי בדירתה של טל, והחלה לבכות. ומיהרה למחות את הדמעות, שלא יחשוב שהיא מפחדת ממנו.