השנה חגג דוד בן עוזיאל ("טרזן" גם בפי אשתו) את יום הולדתו ה־80 במסע רגלי בן 12 יום לאתיופיה. כמו כל דבר שהוא נוגע בו, הוא תכנן את מסעו בקפידה של מבצע כירורגי. 240 קילומטרים, 12 יום, רובם ברגל, הציוד על חמורים ובשטח שרובו קווי גובה צפופים, שהתגלו כעליות ומדרונות מסמרי שיער (טרזן אומר: "תלולים במיוחד").



מדובר להזכירכם בבן 80. גרום ונוקשה כרץ אתיופי וסבר פנים חמור ונחרץ כשל פרופסור יקה (מוצאו האמיתי), בייחוד כשהוא משגר בך אלומת מבט מבעד למשקפיים גדולים, שחורי מסגרת, ומוסיף אחד מאותם חצי הומור צחיח, ירחם השם. תן לו שבוע באוהל בנגב, על מים ופיתות וזעם קדוש, והוא מוכן לגיחה הבאה.



במסעו האתיופי הנוכחי, קרע את התחת כדי להגיע למנזר נידח שיש בו ספרים בני 700 שנה ונוף בראשיתי בן מיליארדי שנים. "אנחנו לא הראשונים", סיפר כשחזר, "אבל יש תחושה של מקום חדש". חוץ מזה, הוא הוציא השנה את הספר "בשליחות המוסד לדרום סודן 1969-1971" (הוצאת גלגלי פלדה, 140 עמודים), כותרת שכאילו נלקחה מתיוק קלסר המבצע אי שם בארכיון המוסד. היו אלה השנתיים בהן שוטט טרזן בדרום סודן, על תקן לורנס איש אפריקה, בונה מהבוש (שיחי אדמת המקום) את "צבא שחרור העם של דרום סודן", שלחם בצבא הצפון של ממשלת חרטום. טרזן ניהל את המבצע הזה בדרכו שלו, תערובת של ישועיות קשוחה, שוויון מוחלט בינו ובין סביבתו ורחימאיות אנושית מתפרצת באורח קצת משונה, מאחד הלוחמים הקשוחים ביותר, שהחל את דרכו ביחידת ה־101 והמשיך לצנחנים (מג"ד במיל') ולמוסד.



ב־2011 זכתה דרום סודן בעצמאות. השנה, כעבור 44 שנים, ביקר בארץ אחד האישים הבולטים בדרום סודן וסיפר ש"גנרל ג'ון (טרזן - ר"א) הוא הישראלי הראשון שנכנס לדרום סודן, ותרם רבות לעצמאותה". סודו של טרזן הוא לא הצד האסטרטגי־מדיני־בינלאומי של פעילות המוסד ואפילו לא הצד המבצעי של פעילותו, אלא יכולתו לתקשר עם אנשי המקום (הס מלכנות אותם ילידים) בגובה העיניים, ולחיות איתם ברמה של לחמי לחמך מימי מימיך. "הוא לא התנהג כמו הצבע שלו", כפי שסיפר לבנו, שומר הראש של טרזן, בשהותו שם. הבן אגב הוא מעמור מטה, כיום שר בכיר בממשלת סודן.



יש פער בלתי ניתן לגישור בין פעילותו של טרזן, האיש בדרום סודן, ובין האסטרטגיה המדינית־ביטחונית של מדינת ישראל בסודן באותן שנים. טרזן עצמו לא יודע ("כמעט כלום") על מעורבות ה־CIA והאינטרס האמריקאי בהקמת הצבא שאותו הקים. גם לא על תרומתו של המוסד למאבק הבין־גושי בין ברית המועצות לארצות הברית. הוא "שמע דברים", אבל זה ממש לא עניין אותו. הג'וב שלו היה לעזור לחלשים ולמסכנים נגד הרעים והחזקים. זה בדיוק מה שראה בשטח במו עיניו, וזה בדיוק מה שעשה: ניהל את המלחמה נגד הרעים.



הספר קרוי גם "יומן מבצע". הוא נעדר לחלוטין כל נופך ספרותי, גם אם הוא משובץ בצילומים של המחבר, המעניקים הצצה די מרשימה לחיים בספר האפריקאי של אותם ימים ואותן נסיבות. הספר הוא לא שאגת טרזן בג'ונגל, אלא ניסוח ענייני שמעביר בדייקנות, גם מבעד ליבשושיות הסגנונית, את הדרמה הגדולה של מלחמת עם לעצמאותו. למדינות הלוחמות לעצמאות יש נטייה להיוולד באש, דם ותימרות עשן. כך מדינת ישראל, כך פלסטין, וכך גם דרום סודן. עד כה יילד טרזן שתי מדינות. בהפוך על הפוך, אולי זה יקרה גם בשלישית.