ג'ורג'יט היה כפר קטן, בעל צורה של אגוז מוסקט פרוס שנלכד בין ההרים, שומרי הסף הגבוהים והעתיקים. כשחוצים את האגוז הקטן לשניים, מתגלה הכפר שבמרכזו העורק הראשי: נהר הטלל, התייר הגדול של הכפר, יוצא ובא. בא ויוצא. וכמו תייר, מביא ושולח במימיו דורונות. הטלל שימש לכול: לטהרת נשים וגברים, להשלכת עוונות ביום המימונה ובראש השנה, ללימוד שחייה, לכביסה, לרחצת הגוף. מעל הנביעה הקטנה ניצבה אשת דוד. גם אלה שלא ניחנו בדמיון הבחינו היטב באישה שגולפה בסלע, שדיה מתנדנדים עד למותניה, שערה ישר כדרך המלכות המצריות, ובידה היא אוחזת מטה. כאשר שהו בנהר או בקרבתו, היו אנשי ג'ורג'יט שרויים בביטחון מלא תחת עינה של אשת דוד.
אגדה עתיקת יומין סיפרה שמוצאם של תושבי הכפר ג'ורג'יט בבני משפחה מיוחדת אחת שהתגוררה בדְרָע, עיר המרוחקת מהכפר קילומטרים רבים.
האגדה הזו לא הייתה מקופחת משאר האגדות. גם בה היו שלושה אחים, חכמים, מוכשרים ויהודים שעשו חיל. האחים עסקו איש־איש במקצועו: דוד היה חרש ברזל, יעיש היה מתקן כלים ומיני סדקית, ואהרון היה צורף. הם גם שקדו על לימוד תורת הסוד, והיו מפורסמים בדְרָע כשוברי הבצורות שפקדו לא אחת את האזור. טכניקת שבירת הבצורת שלהם לא הייתה נהירה לכול, אך כמה מהשמועות סיפרו שהם יוצאים מהעיר ומתבודדים תוך כדי צום ותפילות, שמועות אחרות רמזו על מפגש עם כוחות הטומאה, כך או כך, הם הצליחו במשימתם.
שנה אחת הייתה הבצורת בשיאה. האוויר היה יבש כל כך, עד שהיה ניתן לפורר אותו. נימים קטנים התפוצצו באפים, השפתיים נסדקו עד דם והעיניים התייבשו עד כאב. כשכבר נראה שהבצורת לא תסתיים לעולם, הזמין מושל דְרָע את דוד, האח הבכור, לארמונו המפואר והתחנן על נשמתו, שלא נותרה בה לחלוחית.
דוד, כבקי ורגיל, הלך לנהר והחל לקרוא פסוקים שאצל בני אדם מן השורה מחטיאים את אוזני האל, ואילו אצלו הם מפעילים כוחות ויצורים על־טבעיים.
דוד עמד בתפילתו, ומסביבו נאספו אנשים: יהודים ומוסלמים כאחד, נשים וגברים כאחד. סוחרי בדים, שענים, ירקנים, נפחים. כל אחד זעק לאלוהיו בשפתו שלו. סוחרי הבדים התמקחו איתו. מוסלמים אדוקים נפלו על ברכיהם לפניו. חרשי הברזל נופפו כלפיו באיום בחרבותיהם. נשים פתחו בצהלולים.
מילות התפילה הלכו ותכפו. שאון המילים התגבר על הכול. האנשים הוסיפו לצעוק, הסתובבו אחוזי דיבוק והתנגשו אלה באלה. איזה ענן מסוגל היה לעמוד מול רעש כזה? מילה הצטרפה למילה, ויחד הן קרעו פיסות מהעבים הסרבנים. העננים נתחרשו, וגשם החל לטפטף, קמעה קמעה ואז בקצב הולך וגובר.
גשם חלחל למי התהום, ובניגוד לכל חוקי הטבע והזמן פרצו המים מתוך המעיינות, ובתוך זמן קצר הנהר קצף, מתנחשל בצבעי מוקה. שמחה פשוטה הייתה שרויה בכול: נשים חוללו ובגדיהן נצמדו לגופן, והיה מותר. הכול הותר. גם נשיהן של שלושת האחים לא השביתו שמחה מלבן, וצפו במתרחש בעניין רב.
והנה, נזכרה אשתו של דוד שהכבסים עדיין תלויים. כן, גם אז, באותם רגעים גשומים ומשמחים, הייתה דעתה נתונה לכבסיה. היא ניסתה להניס את המחשבה מתוך הצטדקות מובנת שסוף־סוף יש גשם ואפשר להשתובב, אבל מחשבה על כבסים מחשבה מטרידה היא, ובמהרה חזרה אשת דוד אל ביתם והחלה להוריד מהחבל את הכבסים שכבר היו ספוגים במי גשם.
דווקא היא, האלמונית - שרה, רבקה, מסעודה, סוליקה, יאקוט, מזל, זהרה או איזה שם אחר - הייתה אחראית למה שקרה רגע לאחר מכן. היא פעלה בבהילות, ובדיוק אז חלף אחד מפרשי המושל על פניה. לכל הדעות, תנועות מבוהלות של אישה המנסה להציל את כבסיה אינן נחשבות לארוטיות, אבל הרוכב נעצר על ידה בצניפת סוס, שאין לנו אלא לתאר אותה כשריקת התפעלות.
כאן המקום והזמן לציין שאשתו של דוד הייתה יפהפייה. באשר לטיב יופיה, כמו שמה, התגמשה האגדה בכפר מבית אחד למשנהו. במשפחות הבהירות של הכפר קילסו את עיניה הכחולות כנהר של אשת דוד, את לובנה המסנוור ואת ניצוץ הזהב של שערה. לעומתן במשפחות הכהות סיפרו על שערה השחור והחלק, שנשפך מעל גבה כמו מפל המים של הטלל. כן סיפרו על עיניה שהיו בצבע פטל קדוש, ונסחפו בוויכוח אם גופה היה בגון הארד או הנחושת. אם כך ואם כך, הפרש לא החמיץ את יופיו של היצור הברונטי או הזהוב שעמד מולו, נרעד.
פרש המושל היה בטלן, עצלן ורודף נשים לא קטן, שעיקר מומחיותו היה לעצור את הסוס בצניפת התפעלות מול כל אישה ממוצעת ומעלה. כמו כן הסתובבה שמועה שהמושל מעוניין מאוד לפטר אותו בגלל בטלנותו ואולי בשל הצלחתו המסוימת אצל נשים. הפרש, שהרגיש שעכשיו הוא יכול סוף־סוף להתהדר בבטלנותו, התעלם מכל החוקים באשר לחזקות על נשים והוסיף להתבונן באשת דוד בלא בושה.
היא, מצדה, לא הסתכנה. השאירה את סל הבגדים על האדמה הבוצית, נכנסה לביתה מתנשפת מאימה ונעלה את הדלת בשלושה בריחים. הפרש וסוסו המתינו בסבלנות, אך למזלה של האישה הנעולה בבית, החלו קולות התפילה מתקרבים, אות וסימן לכך שהקהל מתקרב אף הוא. הרוכב הבין שייאלץ לוותר על כמה רעיונות רומנטיים ואלימים שהסתובבו בראשו והצריכו מיומנות בשבירת דלתות. מה נותר לו לעשות? הוא דהר־דהר־דהר, וכשהגיע אל הארמון, ניתר מעל סוסו ורץ בנשימה חטופה לבשר למושל על החיזיון שפגש, בתקווה לזכות בחסדיו. באריכות מפורטת ומשוחת שמן תיאר את קווצות שערה השחור או הזהוב שהציצו מהמטפחת, את תנועות גופה ואת עיניה המיוחדות בצבע פטל או נהר.
עיניו של המושל נדלקו. אגב, הוא בהחלט לא היה זאב ערבות בודד, וארבע נשים בעלות נוכחות לא קטנה בכלל פיטמו את מיטתו ערב־ערב. המושל הוגיע את מוחו בשאלה מה עליו לעשות. מצד אחד, דוד היה מוריד הגשם שלהם, אמן מבריק וחכם, איש ישר והגון. מצד שני, מי כאן המושל הכול־יכול?
הוא הרהר בעניין זמן רב, בערך דקה, והחליט: האישה תהיה שלו. נקל להבין את התנהגותו: כשאדם מורעב הוא עושה הנחות. אבל עכשיו גשם יורד, הארץ תימלא כל טוב, ומהי אישה אחת לעומת ההתנהגות הנדיבה והטובה שלו כלפי היהודים? הוא לא בזבז זמן וביקש ממזכירו היהודי לכתוב הזמנה מכובדת למסיבה שתיערך בתאריך כך וכך.
שלושת האחים קיבלו את ההזמנות מידי שליח מיוחד ושקעו במחשבות עמוקות. אומנם סיפורנו עתיק למדי, אך לא עתיק עד כדי כך שזיכרונם לא יאותת על סערה הולכת וקרבה, סערה מסוג אחר לגמרי מזו שפקדה כרגע את עירם. כגברים, ידעו עד כמה קשה המאבק בתשוקה, קל וחומר של מושל גדול, ולכן החליטו שאין מנוס מלברוח מדרע, וכמה שיותר מהר. המושל, שידע בעצמו עד כמה אפשר לקנא לאישה, החליט לא להסתכן ושלח ארבעה־חמישה שומרים גברתנים שהקיפו את ביתם של שלושת האחים.
הייתה שעת לילה מאוחרת. הנשים ישבו באגף נפרד של הבית וליהגו בינן לבין עצמן, כשהן בוררות את התירס למרק כאילו אין מחר. שלושת בעליהן קיימו התייעצות קלה. כשהסיטו בזהירות את הווילון, ראו את השומרים עומדים, ערניים ודרוכים. דוד נאנח. יעיש שתק ואהרון, אהרון הקטן היה זה שהציע לעשות קפיצת דרך. ככה, במילים הללו.
האחים פחדו. הם ידעו שעדיף להשאיר את אלוהים המפורש לימים הקשים באמת. אבל האם לא היה זה רגע שאין לשאתו? האם יפקירו את אשתו של דוד לנואף בעל תעודות כמו המושל? נותר להם לברוח או להוסיף מועד ויום זיכרון מיותרים בהחלט. במהירות, לפני שעלתה השמש, התיישבו על שטיח אדום פשוט, קראו פסוקים והתעופפו לדרכם. מה חשבו הנשים? האם לא פחדו? איך נסתרו כולם מעין השומרים? האם לא היה קר? האם ירד עליהם גשם? ובכלל, איך הספיק המקום לכולם על השטיח?
תשובות אין. האגדה אינה עוסקת בשאלות כאלה. האגדה מתגלגלת הלוך והתגלגל בלי להתחשב בזוטות. המשפחה ריחפה על השטיח בעיניים עצומות. נופים חלפו מולם והם לא ידעו: נהרות, אגמים, נווה מדבר, דיונות קטיפתיות ומלטפות, הרים קשים ומחודדים. כשפקחו את עיניהם, מצאו את עצמם במקום שונה לגמרי ממה שהכירו: הררי, צמא וסחוף רוחות. ג'וֹרְגִ'יט. הם חיו לבד, מסוגרים בתוך עצמם, חיים קשים ובודדים, אך סמויים מעין שוזפת של מושלים ופרשים. ובתוך זמן קצר שרתה עליהם הברכה. הם בנו שלושה בתים מאבן מקומית, מחוזקים ומטויחים מבוץ, נטעו בוסתן גדול ופיתחו תעשייה מקומית לזיקוק ערק.
מי היו שלושת האחים? כאן חרצה מחלוקת עמוקה את אנשי ג'ורג'יט. כולם רצו להשתייך לטריו המנצח, ולכן שטיח אדום פשוט הוחזק בכל הבתים כהוכחה ניצחת להשתייכות למשפחה רבת־המעוף. האחים כבר מתו מזמן, על טפם, נשותיהן המצודדות ובהמותיהם, אבל סלע בדמותה של אשת דוד שצפה מעל הנהר רימז על נכונותה של האגדה.
(מתוך הרומן "אחותי כלה והגן נעול" שראה אור בהוצאת כנרת זמורה־ביתן. הכותבת נשואה לבן משפחתו של עזריאל קרליבך)