הסיפור שלו: פוצ'ו מוציא אוטוביוגרפיה ומקבל פרס מפעל חיים

"כמו משמיים נפל עלי הפרס הזה, ואין לי מושג על מה הוא ניתן לי", מצטנע ישראל ויסלר, הוא פוצ'ו, מחבר "חבורה שכזאת" ועוד עשרות ספרים אחרים, רגע לפני קבלת פרס מפעל חיים של אקו"ם בטקס שייערך הערב ב"בית היוצר" בנמל תל אביב. "עצם ההכרה המתלווה לכך היא דבר נחמד, אבל הפרס האמיתי שלי הוא שקוראים את הספרים שלי. אני לא הייתי עושה מזה 'טראסק' (מהומה)".

גם בלי "טראסק", הפרס נחגג לו בעיתוי מדויק להפליא עם צאת ספרו האוטוביוגרפי העסיסי "בחיי". על שולחן הסלון בביתו התל אביבי (יש לו גם בית כפרי בכרמי יוסף לסופ"שים) מגובבים קבצים עוד לא כרוכים של הספר, לצד אסופת מכתבים מתלמידי כיתה ה' בכפר סבא, שמחבר "איה הג'ינג'ית" בא להרצות אצלם בול ביום הולדתו ה־86, גיל שאגב כלל לא ניכר בו. “לדעתי אתה כותב ממש־ממש יפה", מחמיאה לו אחת התלמידות. "תמשיך לכתוב ספרים מהממים", מאיץ בסופר הבלתי נלאה חברה לכיתה. ופוצ'ו? אצלו ההומור לא נח לרגע. "מילא שהם נאלצו לכתוב לי את המכתבים האלה", הוא מעריך את טרחתם, "אבל המסכנים גם קיבלו משימה לקרוא את הספרים שלי".

את "בחיי", הספר שפוצ'ו, רב־אמן הצ'יזבטים, מוכן להישבע כי כל המסופר בו הוא אמת לאמיתה, קרוב לוודאי שלא ימליצו לתלמידים הרכים בשנים לקרוא. "בניגוד לכל מחברי האוטוביוגרפיות, אני כותב את כל האמת", הוא מוכן לחתום, "כולל אפילו דברים שמבזים אותי".

מה למשל?
“שאני, הפלמ"חניק, גיבור ישראל, כמעט מתי מפחד במלחמת העצמאות, כשהסתערנו על עמדות המצרים בחוליקאת, והשיניים שלי נקשו כל כך שרעדתי שם".

לזה אתה קורא מבזה?
“לא חסרות דוגמאות אחרות. שאספר לך איך בתקופת מלחמת ששת הימים, כאשר שימשתי כנהג של גורודיש, בחמש דקות של תהילה גם הסעתי את הרמטכ"ל רבין וגם שמעתי סודות משני גיבורי האומה? אם זה לא מספיק מבזה, אז אולי בפעם אחרת אספר משהו אחר".

בינתיים הוא מביא תגובות מאלה שעברו על כתב היד לפני פרסום הספר, כגון "אתה יודע להעביר דברים מזעזעים בצורה ספרותית ולתת לכתוב משמעות נוספת שגרמה לי לדמוע" או "קראתי ושאגתי מצחוק. זאת חתיכת היסטוריה מנקודת מבט שאף אחד לא העז להביא".

איש מצחיק, פוצ'ו. תלי תלים של אגדות נבנו על הכינוי שדבק בו לעד. איך שלא יסביר אותו, זה נשמע כאחד מהצ'יזבטים שלו. "זה התחיל בבית החינוך לילדי עובדים שבו למדתי בתל אביב", הוא מעלה גרסה הקרובה לוודאי לאמת. "שם כתבתי בסגנון תנ"כי חיבור על משה רבנו, שבו ציטטתי אותו אומר, כביכול, 'קום אדוני ויפוצו כל אויבך'. ה'פוצו' הפך לפוצ'ו תוך כדי התעטשות המורה המנוזל שלנו".

בהמשך למד בגימנסיה הרצליה. והוא, שרעייתו המנוחה, דיצה, הייתה בת למשפחת מאיר, שהואשמה בהרס הבניין המיתולוגי שעל חורבותיו הוקם מגדל שלום, מוצא לנכון לסנגר על משפחתה. "זה לא הם", הוא טוען בנחישות. "המורים, לרבות המנהל, ד"ר ברוך בן־יהודה, רצו בניין חדש. הבניין הזה היה חירבה והטיח היה נופל עלינו, התלמידים. בחדר הטבע היינו יושבים עם מטריות, כהגנה מפני הגשם. היום היו משפצים את הבניין ולא מאפשרים להרוס אותו".

תיקון היסטורי

משהו מוזר מתלווה אליו כל השנים. אולי בגלל מהות ספריו, אולי בשל חזותו המשופמת, הוא הפך במרוצת הזמן למעין סמל של הפלמ"ח, וזה די משעשע אותו. פוצ'ו, יובהר אחת ולתמיד, לא היה ממפקדי הפלמ"ח, ואפילו לא גנב תרנגולות מהלול של משמר העמק. בסך הכל הוא היה נער תוסס שחלם פלמ"ח ותפס אותו בדקה ה־90. "כשהייתי בשמינית בגימנסיה פיזרו את המחזור שלנו ויצאנו להילחם למען המולדת", הוא אומר.

כדי להסיר ספק, הוא שולף את פנקס הפלמ"חניק שלו ומצביע על תאריך גיוסו: ה־15 באפריל 1948, בדיוק חודש לפני קום המדינה. הוא שירת בגדוד הראשון של חטיבת יפתח ונלחם בעמק הירדן ובנגב. כשהשתחרר, היה ממייסדי קיבוץ נתיב הל"ה. אגב כך כתב כבר בגיל 19 את ספר הביכורים שלו, "חבורה שכזאת", שבו תיאר בדרכו השובבה את ההווי בפלמ"ח. את הספר כתב בסתר ועברו לא פחות משבע שנים עד שהתפרסם. "בעקבות הספר נורא רציתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, אבל התביישתי, אז הלכתי לפקולטה לחקלאות ברחובות ונהייתי אגרונום, מקצוע שמעולם לא עסקתי בו", הוא מספר. "הספיקו לי השנתיים שהייתי מורה לטבע בבית הספר החקלאי כפר גלים".

כיום נראה לו "חבורה שכזאת" כמעין תאונה. "זהו ספר שתיאר הווי ולא היה ספר היסטוריה", חשוב לו להעמיד דברים על דיוקם. "לרבים הוא גרם לחשוב שהפלמ"ח היה כיף אחד גדול, עם קומזיצים, מתיחות וריקודים סביב המדורה. כעת אני מודה שכאשר יצא ב־1963 הסרט של חברי, זאב חבצלת, שהתבסס על הספר, נצבט לי הלב כשראיתי אותו עם שחקנים שהיו בני 30 ויותר, ובראשם בומבה צור, בעוד שכתבתי עלינו, חבורה של בני 18".

רק זה לא היה מדויק בסרט?
“כמובן שלא רק זה. כשלא היה תקציב מי־יודע־מה, איך ארגנו לסרט אוניית מעפילים? הראו את הים בחשכה, כיוונו אליו פרוג'קטור ולקחו סטטיסטים שהוצעדו על תלולית עפר כאילו שהיו מעפילים. מה זה קשור להווי שתיארתי בספר?".

עכשיו תזכיר איך הגבת.
“אמרתי 'אני אראה להם!' ושברתי את הראש כשיצאתי עם המפיק אמציה חיוני בסרט הילדים 'אולי תרדו שם', על פי ספר אחר שלי. למעשה אמציה ביים, אבל דרשתי שייכתב שאני ביימתי איתו, כי מי זוכר תסריטאים. את החובות על הסרט המשכתי לפרוע במשך שנים תוך כדי ניהול מפעל הפלסטיקה של המשפחה, שבו עסקתי בכתיבה לאחר שחילקתי הוראות לעובדים".

לפוצ'ו כנראה לא הספיקה המכה הזאת. משהו בו לא נתן לו מנוח עד שכעבור חצי יובל, ב־1989, גלגל עיבוד קולנועי נוסף לספר שכתב "יוס'לה, איך זה קרה?" בהפקת נפתלי אלטר ובבימויו של טל רון הצעיר. "הפעם עשו את הסרט בדיוק כמו שרציתי, אבל הוא נכשל כישלון מחפיר ושוב כל החובות היו עלי".

איך זה קרה?
“כנראה שסיפורי הפלמ"ח כבר לא עניינו איש".

מתסכל אותך שמסופר הפלמ"ח התגלגלת להיות סופר ילדים ונוער?
“זה דווקא די נעים לי, בפרט שכתבתי תסריטים לתוכניות כמו 'טלפלא' ו'זהו זה'. מה שתסכל אותי הוא שכאשר הוצאתי לאחר שנים ספר למבוגרים, 'זאת שכולם יודעים', על פילגש, בכלל לא התייחסו אליו. לא גיליתי את אמריקה. רק אתמול סיפרו בטלוויזיה שאחד מכל שלושה בוגד באישה. כלומר, שליש מהאומה. ותאמין לי שנושא ההטרדות המיניות הוא לא המצאה של שנות האלפיים ואישה נוספת היא כנראה מטבע האדם".

בעצמך היית עד להטרדות כאלה?
“אפשר לומר. ממש לפני ששת הימים, שלחו מקורס קצינות קצינה טרייה שתהיה ראש לשכה של אחד הקצינים הבכירים. הקצינה הייתה חדורת מוטיבציה. 'בואי תישני איתי בקרון', הורה לה הבכיר בערב. מה שהלך בקרון אני יכול לנחש, ובדרך כלל אני לא טועה בניחושים. אחרי שעתיים ראיתי את דלת הקרון נפתחת וממנו יצאה הקצינה בוכייה. למחרת היא יצאה להביא תועלת במקום אחר בצבא".

הידרדרנו מבחינה מוסרית?
“לא יודע אם כיום זה יותר נורא בהשוואה לעבר, אבל עם האינטרנט ונפלאות הטלפונים החכמים הכל נגיש ומתפרסם מיד. עוד מעט גברים לא יוכלו לשוחח עם נשים".

אהבה בגיל 80

שתי מכות נחתו בעשור האחרון על פוצ'ו, אבל הוא שומר על שמחת החיים שלו, הגובלת בעליצות. לאחר שרעייתו, דיצה, נפטרה ב־2008, הוא איבד לפני שנתיים את בנו האמצעי, אורי, שנפטר ממחלת הסרטן. "בשבילי זה היה אסון נורא", משתף פוצ'ו, שנותר עם זקן האבל. "אורי היה לי לא רק בן אהוב, אלא גם שותף בעבודה, כאשר כצייר אייר את הספרים שלי. עצוב לי, אבל אני לא אחד שבוכה. אם כבר, אז רק בסרטים".

אבל זה לא מנע ממנו להמשיך לחיות: "לאחר שהתאלמנתי מקץ 46 שנות נישואים התאהבתי בגיל 80, גיל הגבורות כידוע, שבו מצאתי את כל העולם פתוח בפני. אולי לא נעים לגלות, אבל במשך שנתיים־שלוש תמרנתי בין כמה בנות, שלא רציתי לקפח אף אחת מהן. אחריהן התאהבתי בנסיכה אחת בערב שירה, שבו לא יכולתי להסיר ממנה את עיני".

זה עזר?
“בהתחלה לא. פער של 14 שנים זה לא משהו שהולך ברגל. אבל לא הנחתי לה, עד שהיא נשברה. מאז אנחנו חברים, אבל גרים בנפרד וכמורה מתקנת במקצועה, היא מנסה לחנך גם אותי ולזכותה ייאמר שהיא די מצליחה בכך. שיחק לי המזל שבתקופה הקשה עם אורי היא תמכה בי עד הסוף המר".

בתו הבכורה, עדנה, מורה במקצועה, התגרשה וכיום היא בזוגיות עם קוסם, "חומד של בחור", כעדותו של פוצ'ו. בנו הצעיר, ימי (בנימין) ויסלר, מפורסם כמנהיג להקת הבילויים, ובימים אלה משתתף במופע של לאורה ריבלין. "המשותף לשלושת הילדים שלי הוא הומור מיוחד, שעובר במשפחה", מעיר פוצ'ו.

מה לא הגשמת?
“אחת האכזבות שלי בחיים היא שחוץ מהספר 'חבורת מתושלח', שתורגם לאנגלית, הספרים שלי לא תורגמו לשפות זרות, כנראה בגלל ההווי הכל כך ישראלי שיש בהם. בנוסף אני יכול להעיד שכמחבר ספרים כמו 'המורה הדגול שמילקיהו' ו'אני פחדן אני', תמיד הרגשתי שלא לוקחים אותי ברצינות. בעבר זכיתי בפרסים רק כאשר ניגשתי אליהם בעילום שם. הפרס הנוכחי, פרס מפעל חיים, כמו פרס ראש הממשלה לסופרים שהוענק לי ב־2010, מהווה תיקון מסוים. אני רק חייב לציין שהייצור במפעל שלי נמשך".

עוד משהו?
“שואלים לא אחת אותי ואת בני דורי אם למדינה הזאת פיללנו. מי פילל ומי מילל. מה כבר מפתיע במה שקורה פה. הרי כבר בהתחלת המדינה, כשבן־גוריון הבטיח שלא לפרק את הפלמ"ח ופירק אותו, הבנו שאין פה הרבה ערך להבטחות".