הגיבורים של אהרן מגד הם אף פעם לא גיבורים של ממש. הם ניצבים במרכז העלילה והוא מלווה אותם בסקרנות, אבל הם לא גיבורים במובן הטהור של המילה. הם תמיד קצת נידחים, שוליים, לעתים תימהוניים.
 
אולי זו הסיבה שמגד חייך חיוך חצי נבוך חצי אומר "את זה אני מכיר היטב", כאשר אגודת הסופרים העברים קיימה ערב הוקרה לו וליצירתו, בעריכתו של מאיר עוזיאל. זה היה בבית אריאלה. ערב חגיגי מאוד, עם קטעי ספרות מומחזים וחלקים ממחזותיו. דווקא אז התפוצץ אחד מצינורות המים הראשיים של תל אביב ורבים מהמוזמנים התקשו להגיע בזמן. הגיבור, זה שבמרכז ההתרחשות, שוב אינו גיבור. אבל מגד עלה לבמה והשיב על שאלותי בצורה בהירה, אוהבת ומשוללת מחיצות. אולי זה היה חלק מהקסם הגדול בכתיבתו. היכולת להיות בפנים ובחוץ בו בעת.

הוא היה חלק בלתי נפרד מההוויה הארץ־ישראלית, על שיגעונה וכאביה, אבל תמיד הצליח לשמור על עין בוחנת כמתבונן מן הצד. את מבטו על הפוליטיקה, שכה העסיקה אותו עשורים רבים, בחר להיישיר לבני אדם, "מעניין אותי להבין את נפש האדם", אמר לי. "אני לא מגיע אף פעם אל גיבור מפני שהוא מייצג בשבילי איזו אידיאה. אני מגיע אל גיבור בגלל דמות שאני נתקל בה במקרה והיא מסקרנת אותי. מסקרן אותי להבין אותה בפנים. כל המהלך של הכתיבה שלי הוא ניסיון לחתור אליו פנימה, ולהזדהות אתו. לאט־לאט אני מזדהה עם הגיבור שלי". 
 
"עובד את הספרות", אמרה עליו מחברת הביוגרפיה שלו, פרופ' נורית גוברין. והספרות שמגד השאיר אחריו היא ספרות שיודעת דף גמרא מהו, מוקירה את ספרות ההשכלה, מכירה היטב את התנ"ך ומחברת בינו לבין המתרחש כאן ועכשיו.
 

"זה הספר האחרון?" שאלתי אותו לאחר צאת "קברות התאווה". "אני מקווה שלא", השיב. "איך אני יכול לדעת? ספר אצלי יכול לקחת הרבה זמן, יותר מאשר פעם. ומנין אביא זמן?" שאל. אחר כך פקח עיניים כחולות־כחולות וציטט, בבית שכה אהב עם אידה צורית, האישה שאתו, את "עלי שלכת", שירו של ז'ק פרוור, שתורגם לעברית: "ואת – שלי / והזמן מרחיק / את שיאהבו / כך בדממה וללא קול / והים מוחק מחוף כל זכר / עקבות אוהבים של אתמול".