פעמים נבואות מתגשמות. כשהמורה בבית הספר הקטנטן במושבה רעננה של שלהי שנות ה־20 הטיל על תלמידיו לכתוב חיבור, בחר אחד מהם לכתוב על הנביא ירמיהו. כשהמורה קרא את חיבורו, נשק על מצחו ואמר לו: "אתה תהיה סופר!".
 
התלמיד הזה, אהרן מגד, שלא רק הפך לסופר כנבואת אביו, המורה משה־דוד מגד, אלא גם הוכתר כחתן פרס ישראל בספרות, הלך אתמול לעולמו בגיל 96, והותיר אחריו מורשת ספרותית אדירה. לפני חמש שנים וחצי, כשמעבר לשנתו ה־90 הוציא את ספרו "עשרת הימים הנוראים" בהוצאות עם עובד וחרגול, קיימתי עמו ראיון. להלן ציטוטים נבחרים.
 
הכתיבה הייתה תמצית מהותו של מגד. "כשאני לא כותב, אני אובד ולא יודע מה בדיוק לעשות", העיד על עצמו. "בגילי אני כותב באותו להט ובאותה דרך כמו בעבר, כשאני נסחף אחר הדמויות שאני בורא. עליהן אני כותב. כשאני נשאל מדוע אינני כותב אוטוביוגרפיה, אני משיב שאינני מסוגל מאחר שאני לא כל כך מעניין את עצמי".
 

מגד כתב שירים מילדותו ברעננה ורצה להיות משורר כמו שאול טשרניחובסקי, ש"בהתחלה חיקיתי את הפואמות שלו". לאחר לימודיו בגימנסיה הרצליה בתל אביב, היה ממייסדי קיבוץ שדות ים, שם הצטיין בכתיבת פליטונים. אחד מהם הציג בחדר האוכל של הקיבוץ עם עולה חדשה מהונגריה, חובבת ספרות, שעמה מצא שפה משותפת. קראו לה חנה סנש.
 
"חנה עשתה עלי רושם כנערה משכילה, תרבותית מאוד, עם חוש הומור נפלא, בעלת גינונים של מי שבאה ממעמד גבוה", סיפר. "יחד עם זה, כאידיאליסטית מוחלטת, הייתה מוכנה לעבוד בכל עבודה והסתגלה לחיים באוהל. היא רצתה להיות סופרת כמו אביה, בלה סנש. יום אחד היא באה לאוהל שלי ובידיה מחברת שירים. אחרי שקראתי אותם, אמרתי לה שהם יפים, אבל יותר מדי מושפעים משירי רחל. את 'הליכה לקיסריה' ו'אשרי הגפרור' כתבה מאוחר יותר".
 

"אף פעם לא התפכחתי"

מגד עזב את שדות ים. 14 שנה אחרי הוצאתה של סנש להורג בידי הנאצים, הוצג בהבימה מחזה ("חנה סנש") שכתב עליה. מגד היה לדמות מרכזית בספרות הישראלית ויצא נגד הדעה שחדלנו להיות עם הספר. "בישראל קוראים לא פחות מאשר במדינות מערב אחרות", אמר. "כמה כבר אפשר לדוש בנדל"ן ולרדוף אחרי מותרות? לרבים נמאס מזה והם מחפשים משהו יותר גבוה".
 
הוא ראה מול עיניו התכולות את התנפצות האידיאלים שבהם האמין. "החלום הציוני התקלקל עם הקמת המדינה, כשהפכנו מארץ חלוצית, שבה הכל היה מבוסס על התנדבות, למדינה ממוסדת ומאורגנת", טען ויצא חוצץ נגד הפוסט־ציונים שפועלים נגד המדינה בחו"ל.
 
"אף פעם לא התפכחתי", כך אמר על עצמו, מי שבא מהשמאל. "באמת ובתמים נשארתי באותו מקום, בעוד שאחרים התרחקו וזזו שמאלה או ימינה. אם ייאמר עלי שאני שמרני, אודה שאני שמרני ומכריז ללא בושה שנשארתי ציוני גם אם, כביכול, בושה להכריז על כך".
 
"בשני הצדדים של המפה הפוליטית יש תופעות שאני לא מסוגל להשלים איתן", הוסיף. "מרגיזים אותי הקנאות של 'נוער הגבעות' והדיבורים על 'תג מחיר'. זה דבר מחריד! איפה ההומניזם שלהם, איפה האנושיות?".
 
כשנשאל אם ארץ ישראל הישנה והטובה של פעם חסרה לו, השיב: "כן, היא חסרה לי. אבל כשאני יודע שהיא לא תחזור, ברור לי שאין מה לבכות על העבר ועל ארץ ישראל הישנה. טבעי שאדם יתגעגע לנעוריו ככל שיזדקן, לא כל שכן אני, שגדלתי בנוף הפסטורלי של רעננה המושבה. זהו גן העדן האבוד של אנשים כמוני".
 
אתה מעורה בספרות של עכשיו?
"יש היום סופרים שחושבים כנראה שגבורה לנבל את הפה. מי שאשם בכך הוא דן בן אמוץ, שבכתיבתו פרץ את כל הגבולות בגסות לשמה, ונתן כביכול היתר לדור שלם של כותבים, כשבעיקר מצטיינות בכך סופרות, המרשות לעצמן הכל בכתיבה. אין לכך שום ערך מוסף מבחינה ספרותית וזה גורם לדלדול הלשון. אחת האשמות בכך היא מערכת החינוך, כשהמורים לא מאהיבים את השפה העברית והתנ"ך על תלמידיהם".