כיכר השוק ריקה. מבית הכנסת כבר לא נשמעות זמירות. איש אינו מגיע לסנדלר לתקן את נעליו. המכולת של החנווני לא קיימת עוד. נקישות רגלי הסוסים יחד עם שקשוק גלגלי העגלות אינם מתערבבים בהמולת הילדים שרצים החוצה מה"חדר" בתום יום הלימודים. העיירה היהודית, השטייטל, מתה. המלחמה הגדולה מחקה הכל. מהחיים השוקקים שאוכלו באש נותרו רק המילים. מילים שחורות על דף לבן. המילים של שלום עליכם. "אני שוכב לי ושוכב לילה שלם", הוא כתב. "לישון איני יכול, המחשבות טורדות ומציקות. מה הטעם לשכב כך? אומר אני לאמא: למה אני שוכב בבטלה? עוד היום רחוק. בבקשה הבי לי את העט ואת תיק הנייר, אכתוב לפחות. הכתיבה נעימה הרבה יותר".
הוא מת במהלך הכתיבה כפי ששחקן מת בזמן ההצגה, כשעמל על כתיבת יצירתו המקסימה “מוטל בן פייסי החזן". באמצע הפרק ה־18, בחלקו השני של הספר. הספר שלא סיים מעולם. אבל 100 שנה אחרי מותו, שלום עליכם חי וקיים. הוא עדיין סופר אהוב, מוערך, אפילו נערץ, אף שהשפה שבה כתב, היידיש, כמעט נכחדה מהעולם. בני האנוש שבספריו נוגעים בנו ומובנים לכל אחד מאיתנו, כנראה משום ששלום עליכם עצמו היה אנושי, לא מורם מעם, שגה, טעה, נפל, קרס והצליח לשרוד טלטלות לא מעטות במהלך חייו. כי מה יותר אנושי, או יהודי, מאשר להשקיע בבורסה ולהפסיד את כל הונך?
שלום עליכם נולד באמצע המאה ה־19, ב־23 במרץ 1859, בשם שלום רבינוביץ', בעיירה האוקראינית העתיקה פרייסלב שבמחוז קייב, באותה עת תחת שלטון האימפריה הרוסית, מאות שנים אחרי שהייתה המעוז של צורר היהודים הנודע לשמצה בוגדן חמלניצקי, יוזם גזרות ת"ח ות"ט. אבל שלום הקטן כבר עבר משם. עד גיל 11 היו חייו, על פי עדותו, מאושרים ומלאים בטוב, לאחר שמשפחתו עקרה לוורונקה, שהייתה השראה למזפבקה ולכתריאליבקה המופיעות בכתביו. בכתריאליבקה הדמיונית חיים יהודים עניים את חייהם הקטנים, העגמומיים, ולפרקים המשעשעים, וחולמים על עושר ואושר שלעולם לא יגיעו. בדיוק כמו הנער שאיבד את אמו חיה־אסתר בגיל 15 וראה בעיניים כלות כיצד אביו נחום־מנחם, פעם סוחר, מנסה אך בקושי לנהל פונדק דרכים בפרייסלב, שאליה חזרה המשפחה בלית ברירה.
עין בוכה, עין צוחקת
"נשאתי את עיני וראיתי את פני אבי, והם לבנים כסיד, ושתי דמעות יורדות מעיניו על לחייו ונחבאות בתוך זקנו. זוהי הפעם הראשונה שראיתי את אבי בוכה. אז חשבתי בלבי: מדוע אבא בוכה?... גם חפצתי לגשת אליו ולשאול את פיו: אבא! למה תבכה?... אבל ידעתי שזה אינו מן הנימוס, ולפיכך שמתי יד לפה ושתקתי" (מתוך "הזקן", סיפור של שלום עליכם)
אז מה נותר לשלום לעשות אם לא לכתוב. מפתיע לגלות כי המילים הראשונות שכתב, בנפרד מלימודיו בבית הספר, היו למעשה אוסף גידופים מרשים על אשתו החדשה של אביו, שהחליפה את אמו האהובה והתעללה בו ובאחיו. כבר אז לקח את עבודתו ברצינות כשסידר את הקללות לפי האל"ף־בי"ת. בגיל 21 החל הצעיר הדעתן והמשכיל לשלוח מאמרים פובליציסטיים בענייני היום וסיפורים שחיבר לעיתונים “הצפירה" (בעריכתו של נחום סוקולוב) ו"המליץ", הביטאון המרכזי של תנועת ההשכלה ברוסיה, שהיה כולו בעברית (או בגרמנית באותיות עבריות). שלוש שנים אחר כך, כשהמו"ל של “המליץ", אלכסנדר צדרבוים, הוציא כתב עת ביידיש בשם “יידישעס פאלקסבלאט" (“העיתון העממי היהודי"), הרחיב גם לפיליטונים, מעין מערכונים קצרים, בשפת העם, מאחר שלא רצה לכתוב רק לאליטה אלא להגיע לכולם, כלומר להמון. אז כבר היה לו שם עט, “שלום עליכם", שנועד למנוע מאביו, אדם משכיל המסור לשפה העברית, לדעת מה הוא מעולל.
בוגר הגימנסיה הצעיר שימש כ"רב מטעם", כינוי לרב המתווך בין הקהילה היהודית לבין השלטון הנוצרי, והיה גם מורה. אולגה, הלא היא גולדה־לייב, הייתה תלמידתו המועדפת. השניים התאהבו ונישאו ונולדו להם שישה ילדים (אחת מבנותיו נישאה לי"ד ברקוביץ', מי שיתרגם את מילותיו לעברית). אביה של אולגה, סוחר אמיד, לא השתגע על הרעיון, אך השלים עמו בלית ברירה. החתן הלא רצוי עבר בינתיים בין בתים שונים בתחום המושב (אלה האזורים שבהם היה מותר ליהודים להתיישב תחת שלטון הצאר) והגיע גם לקייב, הידועה גם כ"יהופיץ" בכתביו. במקביל לכתיבת “סטמפניו", על כנר שובר לבבות, ו"יוסילי הזמיר", על חזן צעיר שמאבד את שפיותו, עשה לא מעט כסף בבורסה לניירות ערך במה שמכונה השקעות ספקולנטיות, אך בסופו של דבר, קצת כמו גיבורו, הסוחר בעל התחבולות מנחם מנדל, הסתבך, הפסיד ממון רב ועבר לאודסה, המרכז האינטלקטואלי היהודי, שם התוודע לפיגורות כמו אחד העם, י"ח רבניצקי ומנדלי מוכר ספרים. כעבור שלוש שנים שב על עקבותיו לקייב.
או אז, ב־1895, צפה ועלתה במוחו דמותו של טוביה, החלבן העני, הנוגע ללב, או כפי שכונה ביידיש “טעוויע דער מילכיקער", שנאחז במסורת המוכרת לו, אך נאלץ להתמודד ולהשלים עם החיים המודרניים הלא פשוטים. ואכן, חייו של שלום עליכם בעשור האחרון של המאה היו יגעים. רק בגיל 41, בפרוש המאה ה־20, יכול היה להתמסר כל כולו לכתיבה. כתיבה שכולה חמלה מעורבת בסאטירה, עין אחת בוכה ועין שנייה צוחקת.
ב־1905 אירע ניסיון הפיכה ברוסיה, ובעקבותיו התרחשו פרעות ביהודים. שלום עליכם נטל את משפחתו מערבה, לעומק היבשת, ואז שייט לו עד ארצות הברית של אמריקה וקבע את מושבו בעיר ניו יורק. שם, סוף־סוף, הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הקהילה היהודית דוברת היידיש עטפה אותו בחום ובהערכה, הוא כתב בעיתונים, מחזותיו הועלו על הבמות, ובכל זאת נותר בתוך תוכו היהודי הנודד. הוא עשה את טעות חייו כשחזר, ב־1908, לרוסיה.
שמונה השנים האחרונות בחייו היו פוריות מאוד. בהן הוא כתב את הרומן הענק “כוכבים תועים", על נער ונערה שהופכים לכוכבי תיאטרון בארצות הברית, וגם את רוב רובו של “מוטל בן פייסי החזן", על הנער שמהגר לאמריקה. יכול להיות שהפרץ היצירתי הזה היה קשור לכך שהיה חולה לא מעט וחש שהזמן שלו כאן הולך ואוזל. בתחילה לקה בדלקת ריאות שכפתה עליו בילוי בעיירות מרפא אירופיות ובשנותיו האחרונות לכדה אותו השחפת האיומה, שגם הביאה בסופו של דבר למותו בגיל 57 בלבד, חודשים ספורים אחרי שאיבד את בנו. הוא הותיר אחריו יצירה ענפה ורבת פנים, החל ברומנים רחבי יריעה, דרך סיפורים קצרים ונובלות, וכלה בשירים ומחזות. רבבות אבלים צעדו אחר ארונו במאי 1916, והוא נקבר בבית העלמין הר נבו שברובע קווינס.
בצוואתו כתב שלום עליכם: “בכל מקום אשר אמות אל ישכיבוני בקברות רמי המעלה, מיוחסים או גבירים, אלא דווקא בין המוני היהודים בעלי המלאכה, בתוך עמי".
גלגולו של ניגון
“איש יהודי פשוט היה, יהודית כתב לשמח לבב המון העם ונשיו — פה נטמן סופר מבדח, כל הימים לצון חמד עלי עולם ועל יצוריו; כל העולם עשה חיל, רק הוא נמק בייסוריו ועת העולם מילא שחוק פיו, צהל מחא לו כפיים, בכתה נפשו במסתרים - עֵד אל עליון בשמיים"
(שלום עליכם בקינה על עצמו, 11 שנים לפני מותו)
ב־2004, שנים רבות אחרי שהכל נגוז, הוציאה הזמרת האמריקאית המצליחה גוון סטפני, בסיוע מפיק־העל ד"ר דרה, את הלהיט Rich Girl, ממתק דאנס־פופ־ראפ, רימייק לשיר בשם זהה שהופיע 21 שנים קודם לכן. שני השירים, המתעדים את חלומה של נערה להתעשר, התבססו על הקלאסיקה If I Were a Rich Man, המוכרת לכולנו כ"לו הייתי רוטשילד" מתוך המחזמר “כנר על הגג", הגרסה המזמרת של הסיפור “טוביה החולב".
הסרט ההוליוודי “כנר על הגג" זכה בתחילת שנות ה־70 בשלושה פרסי אוסקר ובשני פרסי גלובוס הזהב, שאחד מהם הוענק לחיים טופול על משחקו כטוביה החולב. כמעט 100 שנה אחרי ששלום עליכם נפטר משחפת בארצות הברית, יצירה המבוססת על כתביו הגיעה לראש מצעד ה־R&B בבריטניה. ומה יותר רלוונטי וחוצה גבולות מזה? אם תרצו, אפשר לקרוא לזה “גלגולו של ניגון".