"מזרן האבן": מרגרט אטווד בסיפורים מצחיקים במיוחד על קשישים וזקנה

ודאי שלא. הספרות לא נועדה להתכוון אל פלחי קהל שבוי בידי מפרסמים. אוהבי ספרות הם חמקמקים, וקשה לכלוא אותם בקטגוריה. אך הם יידעו להעריך את האוצר שמגישה להם הקשישה מרגרט אטווד (ילידת 1939, אוטאווה, קנדה). הסופרת הוותיקה צוחקת כאן על העולם וקשישיו באותו הומור עצמי של מי שלא נותר לה ממה להיזהר. אולי זה הגיל הנכון לכתוב בו ספרים משעשעים על שיטיון, מחלות, קנאה ובגידות נושנות, ומרירות שמורה היטב. הנה תשע מעשיות מצוינות על זקנים, שהפרספקטיבה עושה רק טוב לאבחנותיהם. יש לשתות את הספר הזה כשיקוי לשיפור מצב הרוח, בין שזכיתם כבר בקמטיכם, ובין שאתם חושבים שלעולם לא תתקרחו. 

הספר יצא לאור בקנדה לפני שנתיים, כך שהסופרת הזדקנה עוד קצת, בינתיים. עם זאת, הומור שחור כשלה ודאי אוצר את הסידן בעצמותיה. בעמוד התודות כתבה שאלה הן "מעשיות", כלומר, סיפורים הנבנים ממיתולוגיה עממית. האומנם, גברת אטווד? אם יצרים אפלים של בני אדם מבוגרים בוקעים רק במעשיות עממיות, כי אז, כן, לפנינו סיפורים מסביב למדורת הדורות. לטעמי, מדובר בסיפורים מציאותיים במידה עצומה, המסופרים מעמדתה היצירתית של אמנית שאינה חוששת לחשוף את הפנטזיה על רצח השותפים לדירה מלפני 40 שנה.   

בפורמט הסיפור הקצר מגיעה אטווד לפסגות מושחזות. על חודי הפסגות האמנותיות מיתמרת העוקצנות מלאת החיים שלה, הסרקזם בגרסתו העסיסית. רבים מן הסיפורים עוסקים בדמויות של סופרים או סופרות. שלוש המעשיות הראשונות מחוברות זו לזו בכך שגיבוריהן היו קשורים בעברם הצעיר. מפגשים מעין אלה, של מי שהיו נאהבים או בוגדים בעבר, יתרחשו בסיפורים נוספים. הנקמות יגיעו, מתוקות כקינוח מעודן. מושאי הנקמה יהיו בעיקר גברים, אך לא רק הם. גם מי שנתפסה עם הבנזונה על המזרן של האוהבת התמימה, תזכה למנת הרעל, לאחר עשרות שנים. לפי אטווד, עלבונות העבר אינם נשכחים, הם רק נדחקים למשך הזמן הדרוש לבוא ההזדמנות לרוואנז'. לפני שהחיים ייתמו עדיין אפשר להספיק לרצוח את הנער שאנס את בת ה־14 והרס לה את החיים. רצח הקשיש יתבצע בקלילות ובצורה מושלמת, במסגרת שיט עשירים לצפון הקרחוני ("מזרן האבן"). 

הסיפורים מקובעים בעידן האינטרנט. אטווד מיטיבה לתאר את תפקודם המאותגר של הקשישים שהזדקנו לתוך העולם הזה. אין בתיאוריה שמץ של בכיינות או כעס. היא תופסת את החוויה המאיימת דווקא מצדה המשלים והקומי. גיבורת הסיפור האחרון החלה לאבד את ראייתה בדיוק כשרכשה שליטה מסוימת על גלישת האינטרנט. באותו סיפור, "זמנכם אזל", תוקף המון צעיר את בית האבות היוקרתי במחאה על אריכות ימי הקשישים. הטרוריסטים שורפים את הבית על יושביו. הג'נטלמן הקשיש החובר לגיבורה מבריח אותה אל מחבוא הגן לפני שהצעירים מסתערים על הדלתות. "'הם הגיעו לשער?' וילמה שואלת. כמה הייתה רוצה לראות את כל זה! זה כמו משחק הפוטבול כשלמדה לתואר ראשון! היא תמיד ישבה בקהל, מעולם לא השתתפה במשחקים, כי בנות לא שיחקו פוטבול - תפקידן היה להתנשם. ולא להבין את הכללים, ממש כמו עכשיו", כשהן עיוורות וצעירים מעלים באש את המבצר האחרון שלהן.

הקוסמת אטווד מחביאה את זוועת ההתרחשות בתיאור שאינו מאבד מנינוחות קצב החיים בבית האבות. אפילו לקות הראייה של וילמה מתוארת כסיפור ילדים, שבו דמויות אגדיות זעירות מחוללות לנגד עיניה בתעתוע אופטי המחליף את פרטי המציאות. 

לידיעת אוהבי הסופר הבריטי מנתץ המוסכמות: שבעה מספרי הילדים והנוער של רואלד דאל (1916־1990) ראו עתה אור במהדורות חדשות, עם איוריו המקוריים של קוונטין בלייק. במלאת מאה שנים להולדת הסופר (הוא נולד בעצם בקרדיף, בירת וולס), ובהכרת ערכן הלא מתכלה של יצירותיו, הופקו מחדש אחדים מספרי סדרת “מרגנית" של זמורה ביתן: "צ'רלי בממלכת השוקולד", "צ'רלי ומעללית הזכוכית", “מטילדה", "העי"ג", "דני אלוף העולם", “המכשפות", “מר שועל המהולל".  

דאל היה טייס קרב מצטיין ואיש מודיעין במלחמת העולם השנייה. בעיצומה של המלחמה החל להתפרסם עם סיפוריו. ההומור שלו, בצירוף הנטייה לבעוט בתקינות ובגבולות, הוליכו אותו למחוזות הפנטזיה והמסתורין. בסיפורי המבוגרים הרשה לעצמו מקאבריות של נוקם בעוולות החיים. שמחתי להיזכר בסיפור על הזוג הקשיש והאמיד מניו יורק, שבתם גרה בפריז ("The Way Up To Heaven"). הסיפור התפרסם לראשונה ב"ניו יורקר" (1954) ואחר כך באסופה "Kiss, Kiss". האישה משתוקקת להגיע אל בתם היחידה ואל שלושת הנכדים שטרם פגשה. הבעל, כמנהגו האכזרי, משבש את היציאה אל נמל התעופה. בפעם האחרונה שהגבר מעכב את המונית בזדון, אשתו מורה לנהג לצאת לדרך. בלי הבעל. עם שובה לניו יורק אחרי שישה שבועות, היא נוכחת בחיוך קטן שבעלה עדיין תקוע במעלית הפרטית במצב הצבירה הראוי לו.   

תירוש מאיר