"כתבתי את הספר כדי להזכיר - אנחנו חיים בתוך נס אחד גדול"

הפגישה עם אהוד דיסקין, מחבר האוטוביוגרפיה "הן אפשר" והרומן ההיסטורי "זאב בודד בירושלים" (ידיעות ספרים; העורך: רמי טל), שזינק היישר לצמרת רבי-המכר רגע אחרי צאתו לחנויות הספרים, נערכת ביום רגיל. יום רגיל במונחים ישראליים. דקות ספורות לפני הפגישה נשמעת אזעקת ניסוי ארצית, הראשונה מתוך שתיים באותו יום. גם אם נדמה שהתרגלנו, התגובות ברחוב מעידות שזה לא בדיוק ככה.

תסכים איתי שזו מציאות משונה, אני אומרת לדיסקין, איש עסקים שחי על ציר לוס אנג'לס-ישראל. מצד אחד - הרבה מאוד הישגים. מצד שני - חברה בעייתית ואלימה, עם דור צעיר עייף, שרק רוצה לברוח.

"יש לי דעה קצת שונה", הוא עונה. "אין דבר כזה שהכל בסדר והכל יופי. הצרה שלנו, היהודים, היא שאנחנו תמיד מתרכזים בבעיות ובצרות. קישון כתב שהוא מקנא בערבים, כי אם הם מפסידים במלחמה, הם עצובים שבוע - ואחרי זה חוזרים לשמוח ומספרים שהם ניצחו. היהודים מנצחים במלחמה; שבוע הם שמחים, ואחר כך נכנסים לדיכאון ומחפשים מה לא היה בסדר. זה לא רק במלחמות או במדינה. זה בכל דבר: עם בני זוג, חושבים שהוא נהדר ואז מחפשים מה לא בסדר; נכנסים לבית חדש ואז מתחילים לחפש את הפגמים. זה האופי שלנו. אותו דבר קורה במדינה. אני קם בכל יום בבוקר ומנסה לראות מה טוב ומה יפה".

מכונת מלחמה

עם כל הכבודה הזו, שמנסה לאתר את הטוב, הוא ישב וכתב את הספר, ערך תחקירים, שוטט בסמטאות ירושלים, העלה מהזיכרון מקומות כמו מסעדת פינק המיתולוגית. הזרז לספר היה טור שפרסם נער בן 17 ב"מעריב". "הוא כתב שיש לו דוד אלוף ושהסיפורים שלו לא מעניינים אותו, שנמאסה עליו המדינה ושאין לו שום דבר משותף עם אף אחד פה - וכשרק יוכל, יברח מכאן".

מה חשבת?

"חשבתי לעצמי, מה נערים לפני 70 שנה חשבו, ותהיתי מה השתנה. ואז הבנתי. לוקחים את המדינה כמובנת מאליה ושוכחים שנס גדול קרה פה. בשנות ה-30 רצחו יהודים באירופה רק משום שהם יהודים. נכון, ראשי הממשלה הם לא בן-גוריון או בגין. נעשות פה טעויות, והמצב הכלכלי לא מזהיר. אבל גם כשהייתי ילד נהגה אמא שלי, שהייתה מנהלת בית ספר, להבריח ביצים. לא היה מה לאכול בכלל. כך נולד הרעיון לכתוב סיפור, רומן חווייתי שיכיל בתוכו את ההיסטוריה. אולי זה ייתן את הפרופורציה".

"אני לא סופר, ולא משנה לי שם התואר" אומר דיסקין. "אני כותב כדי שיקשיבו. כותב כדי שילמדו. כדי שיבינו שיש הרבה מאוד דברים טובים ושאנחנו חיים נס. אין פה שום דבר מסחרי. אני תורם את ההכנסות למוסדות חינוך. לא כתבתי בשביל להרוויח כסף. תודה לאל, יש לי מספיק". אולי זו הסיבה שביקורות לא מרגשות אותו. "כתבו על הספר שהוא נמכר היטב משום שהקהל בארץ ימני. שיכתבו. את ההיסטוריה אי אפשר לשנות".

ירושלים 1946. סרג'נט בריטי קשוח ואויב מר של היהודים בארץ יוצא לפנות בוקר מדירתה של חברתו היהודייה, אחרי ליל אהבים סוער. מאחור מסתער עליו בחור חסון ומתחיל לחנוק אותו. אלה הן השניות האחרונות בחייו. במקביל ובהצלבה מתרחש סיפורו של דוד, שהצליח לברוח מגטו מינסק והצטרף לחבורת פרטיזנים יהודים. הוא נבחר למנהיג החבורה והופך למכונת מלחמה, המחסלת חיילים גרמנים ומשתפי פעולה בלארוסים וליטאים. בתום המלחמה, משמתברר לו שלא נשאר שריד ממשפחתו, הוא מחליט לשקם את חייו בארץ ישראל. אחרי המשוכה הגדולה של העלייה ארצה הוא מתעל את הניסיון שרכש בהיותו פרטיזן לתכנון ולביצוע סדרת פעולות נועזות המכאיבות מאוד לבריטים.

ויש גם אהבה עם ניצולת שואה הלומת סבל, ומפגשים עם פסיכולוגית יקית - אלה שזורים באירועים היסטוריים כמו הפריצה לכלא עכו, וכן בחייהם של אנשים שעשו את הסיפור הארץ-ישראלי בתקופת השלטון הבריטי ובהם משה סנה, משה ברזני, מאיר פיינשטיין, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ועוד.

תל אביב היא הבית

דיסקין, אל"ם בצה"ל ודוקטור למנהל עסקים, נולד בירושלים. הוא שירת כקצין שריון במלחמת ששת הימים, כמפקד פלוגת טנקים במלחמת ההתשה, וכקצין מבצעים וסמג"ד בחטיבת השריון הראשונה שצלחה את תעלת סואץ במלחמת יום כיפורים. לאחר מכן ניהל את קרן לב"י ("למען ביטחון ישראל").

את דמותו של גיבור הספר שאב מילדותו בשכונת כרם אברהם הירושלמית, בבית פרטי, שאחד מחדריו הושכר לבחור צעיר שהיה איש אצ"ל. הוריו סיפרו לו שהבריטים חשדו שהוא מעורב בחיסול בריטים, והם החביאו אותו כשהבריטים באו לחפש אחריו. "רציתי שיהיה סיפור שייכנסו לתוכו. דוד אומר: 'לא רציתי להיות מכונת הרג. הגרמנים באו, ניסו לחסל אותנו - והייתי חייב להיהפך לכזה'. לא מיוזמתו הוא הפך לכזה, והדבר קרה לרבים. היו הרבה דודים כאלה. מישהו באמת רצה לפוצץ רכבות?", מסביר דיסקין את הבחירה במאפייני דמות הגיבור.

את הספר העביר לתרגום לרוסית ולאנגלית, ובקרוב יופץ בקרב הקהילות היהודיות. "גם הספר הראשון שלי תורגם לאנגלית, ואני מרצה בהתנדבות, כי היהדות שם לא לגמרי יודעת מה שקורה".

אתה נע הרבה על קו אמריקה-ישראל.

"אין לי שום דבר משותף עם האמריקאים פרט לעסקים. אני אוהב להיות כאן. את ירושלים אני אוהב, ובכל פעם שאני בא, יש לי התרוממות נפש, אם כי הרכב האוכלוסייה השתנה. פעם זו הייתה עיר אינטימית בהרבה. הבית הוא בתל אביב. קרוב לים".