עליתי לכיתה ח' בבית הספר ע"ש ביאליק בתל אביב בשנות ה־40 הראשונות של המאה ה־20. כשאני כותב "המאה ה־20" אני מרגיש צורך להדגיש שהיא המאה שלי, על כל אסונותיה ומעלותיה. המחנך החדש שלנו, בן–טובים, שהיה מורה לתנ"ך וספרות, תיבל את דיבורו בתנ"כית ובארמית, והכניס בכך הרבה הומור לחיינו. הוא למד עברית בגימנסיה "תרבות" בווילנה, אבל זאת לא הייתה העברית שלנו. לא היו בה מילים כמו: קונץ, שוויצר, בלגן, לך לעזאזל, חמור ארוך וקלאס. לא היו בה בדיחות כמו זו שתלמידי בית הספר "ביאליק" אהבו לספר על ביאליק, שחי–עם–נחמן, והיה ההומו הראשון בספרות העברית שעליו שמענו. בן–טובים היה ממש נביא זעם ותוכחה, גם כשלא קרא בפנינו את נבואות הזעם של ישעיהו ועמוס, של ירמיהו ויחזקאל. גם קטעים פיוטיים קרא באוזנינו בנעימה תיאטרלית, כגון: "כרם היה לידידי בקרן בן–שַמן... ויקַו לעשות ענבים ויעש באושים. מה אעשה עוד לכרמי" (והיה מצביע על כרמי זליגמן הפרוע) "ולא עשיתי עוד?". הוא דרש גם מאיתנו "לדקלם" (מילה שחזר עליה שוב ושוב) את דברי הנביאים "ברוחם של הנביאים". דרישה קצת מוגזמת מילדים בכיתה ח'.
ולמה נזכרתי בגיל 87 דווקא בכיתה ח'. בגלל אותו בן–טובים וביטוייו הנאצלים, שנשארו חרותים בזיכרון. בכל פעם שהיה רעש בכיתה, בעיקר מצד הבנות הפטפטניות, היה בן–טובים מרים את קולו וצועק: "קצתי בחיי מפני בנות חת". אחרי ששמענו את המשפט הזה כמה וכמה פעמים, קם ממקומו ליצן הכיתה, איציק המצחיק, ושאל: "המורה, האם בשנה שעברה היית קורא להם בנות זין?". צחוק אדיר פרץ בכיתה ובן–טובים ענה: "אומרים 'להן' בנו"ן ולא 'להם'".
ולמה נזכרתי בגיל 87 דווקא בכיתה ח'. בגלל אותו בן–טובים וביטוייו הנאצלים, שנשארו חרותים בזיכרון. בכל פעם שהיה רעש בכיתה, בעיקר מצד הבנות הפטפטניות, היה בן–טובים מרים את קולו וצועק: "קצתי בחיי מפני בנות חת". אחרי ששמענו את המשפט הזה כמה וכמה פעמים, קם ממקומו ליצן הכיתה, איציק המצחיק, ושאל: "המורה, האם בשנה שעברה היית קורא להם בנות זין?". צחוק אדיר פרץ בכיתה ובן–טובים ענה: "אומרים 'להן' בנו"ן ולא 'להם'".
גם על הבנים כעס בן–טובים והיה קורא לנו: "בנים משחיתים". הוא דרש מאיתנו ללמוד בעל פה ולדקלם בכיתה פרקים שלמים מהנביאים שהוא אהב ושעד היום גם אני מאוהב בסגנונם שאין שני לו, וברוחם, המתאימה לכל הדורות שאחריהם, עד ימינו אלה.
"הוי מגיעי בית בבית, שדה אל שדה יקריבו עד אפס מקום". ישעיהו בפרק ה' דיבר כבר אז על מחירי הדירות ועל אדמות המינהל. בן–טובים ידע להתאים את דברי הנביאים למה שקרה באותם הימים, אבל תמיד בלשון גבוהה, בהתחרות מתמדת עמם. הוא השתמש הרבה ב"דא עקא". עד שפעם אחת שאל אותו אברשה: "המורה, 'דא' אני מבין, זה ברוסית, אבל מה זה 'עקא'?". ושוב צחקנו. "זה לא מצחיק!", הגיב המורה על הבורות של תלמידיו, אבל גם זה הצחיק את כל הכיתה. "אותך זה לא מצחיק", אמר לו איציק הנ"ל, "אבל אותנו זה כן".
השיעורים של בן–טובים נעו בין התרגשות והתרשמות מדברי הנביאים, שקרא באוזנינו בהתעלות אמיתית, לבין צחוקים אדירים, שנבעו מאמרות כנף שבהן הרבה להשתמש, כגון: "היא הנותנת". איציק צעק ממקומו: "המורה, אתה מתכוון לשולה?". הכיתה התפוצצה מצחוק, ושולה קמה בוכייה ויצאה החוצה. המורה היסה את הצחוק בתנועות יד נמרצות והסביר לנו שזהו ביטוי מעודן לטענה שדבריך מוכיחים את ההפך ממה שטענת קודם. "ומי שהעליב את שולה יבוא איתי למנהל בהפסקה הבאה".
בשיעורי הספרות הטון של בן–טובים היה משתנה, מתרכך. הייתי אומר אפילו סנטימנטלי. קראנו, למשל, את "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם. היו בו קטעים מצחיקים. כל הכיתה צחקה, אבל צחוק אחר לגמרי מן הצחוק של "היא הנותנת". הביטוי של מוטל "אשרַי, יתום אני" קירב ביני לבין מחנך הכיתה בן–טובים. הוא שאל: "יש כאן מישהו שיכול להזדהות עם הביטוי הקשה הזה?". הרמתי את היד בהיסוס ואמרתי לו: "אני". והוא אמר: "ספר לנו". סיפרתי שאבי היה משותק בכל גופו, בכל השנים מאז עמדתי על דעתי. וזה מנע מאיתנו את האפשרות לעלות לארץ, אל אחַי שהקדימו והגיעו לתל אביב, העיר העברית הראשונה. חודשים אחרי פטירתו, ואני בן שמונה וחצי, עליתי עם אמי לארץ והתחלתי חיים חדשים, נפלאים. "אשרַי!". המורה בן–טובים התרגש מדברי ואמר: "שפתיים יישַק! דבריך דברי אלוהים חיים". ומאז היינו בקשרי ידידות. הציונים בחיבורים שלי עלו ואני לא ידעתי אם זה בזכות או בחסד. מה לא עושים למען יתום.
באחד משיעורי הספרות, כשלמדנו את שירי ביאליק וטשרניחובסקי, שאלה מרגלית: "המורה, האם ביאליק וטשרניחובסקי היו חברים טובים?", ובן–טובים השיב: "איפכא מסתברא!". הוא חיכה שנשאל אותו מה פירוש הביטוי, אבל לא נתנו לו את התענוג.
באותה השנה חלה בן–טובים ונעדר מהכיתה למעלה משבוע. המחליפה החיננית, שנראתה בעינינו יותר חתיכה ממורה, החליטה שהכיתה צריכה לשלוח משלחת לאחל לו החלמה. נבחרנו בת–שבע ואני. בת–שבע, על שום יופיה וצמותיה, ואני, על שום חיבורי שחיברו בינינו. נפגשנו ב"ויטמן" ועם הגלידה ביד הגענו אל ביתו בשיינקין בקומה השנייה. אשתו פתחה את הדלת והציגה עצמה כעמליה, כולה חיוכים והתלהבות מביקורנו. לבן–טובים קשה היה לדבר. בקושי כחכח בגרונו. ועמליה מילאה את מקומו בכבוד: "אתם יודעים שבן–טובים היה מגדוד מגיני השפה העברית. שם נפגשנו. אני עמדתי והסתכלתי בהתפעלות בחפצי האמנות שבוויטרינה של חנות 'ריבולי' במרכז רחוב אלנבי, והם הגיעו עם מוטות ברזל לנפץ את החלון ואת כל מה שיש בו, משום שהכל היה כתוב באנגלית. שכנעתי אותם לנפץ רק את החלון ולא לגעת בחפצים האסתטיים שמילאו את הוויטרינה. התחננתי בפניהם, ובן–טובים היה היחיד מביניהם שעמד לצדי. ומאז", היא צחקה, "הוא לצדי ואני לצדו". הסיפור הוציא חיוכים גדולים מעיניו של המורה, אבל ניסיוננו לאמת את דבריה במילים, לא עלה יפה. שמחתי לשמוע שהמורה החביב עלי היה בין הגיבורים, מגיני השפה העברית. זה התאים לנביא הזעם שהכרנו.
עמליה קמה והכינה לנו תה שהוגש בכוסות זכוכית, אחוזות בחוט ברזל. "כמה קוביות סוכר?", שאלה, ולבן–טובים נתנה קובייה שהוא שם בין שפתו לשיניו ושתה דרכה את התה. תוך כדי שתייה הוא סיפר לנו בקול ניחר שאחיו הבכור נשאר בווילנה ושהוא דואג לו מאוד. עמליה נכנסה לדבריו ואמרה: "אין מה לדאוג, הוא רופא בכיר וברופאים הם לא נוגעים". "בני בליעל!", פלט בן–טובים דרך קוביית הסוכר. "רשעים מרושעים! אני יותר ממודאג".
המילה "שואה" לא הוזכרה. ידענו על היטלר ומוסוליני, על הקרבות באירופה ובצפון אפריקה. בכל יום בדרכנו מבית הספר הביתה ראינו ברחוב לוינסקי, אצל מוכר העיתונים, גיליון "דבר" מודבק על החלון, ויכולנו לקרוא את הכותרות הראשיות. המילה "שואה" טרם נולדה. ובעיקר, טרם נכנסה לתודעה. לא רק שלנו הילדים, תלמידי כיתה ח', אלא גם של מנהיגי היישוב, שהיו שקועים בדאגות ובמריבות המקומיות.
ב–1942 כבר הייתי בגימנסיה הרצליה. גם שם לא ידעו דבר על השואה. הצטרפתי לתנועת נוער חלוצית. המדריכים הרעיפו עלינו ציונות ואחד הביטויים שחזרו ונשנו וגם השתמרו בזיכרוני עד היום היה "חיסול הגולה". כך הוגדרה אחת ממטרות הציונות. אני, שבאתי לא מזמן מהגולה, הזדעזעתי מהביטוי הזה ומדומיו, שאפיינו את הציונות הזחוחה. בן–טובים היה מעדיף את הביטוי "גאיונה".
"הוי מגיעי בית בבית, שדה אל שדה יקריבו עד אפס מקום". ישעיהו בפרק ה' דיבר כבר אז על מחירי הדירות ועל אדמות המינהל. בן–טובים ידע להתאים את דברי הנביאים למה שקרה באותם הימים, אבל תמיד בלשון גבוהה, בהתחרות מתמדת עמם. הוא השתמש הרבה ב"דא עקא". עד שפעם אחת שאל אותו אברשה: "המורה, 'דא' אני מבין, זה ברוסית, אבל מה זה 'עקא'?". ושוב צחקנו. "זה לא מצחיק!", הגיב המורה על הבורות של תלמידיו, אבל גם זה הצחיק את כל הכיתה. "אותך זה לא מצחיק", אמר לו איציק הנ"ל, "אבל אותנו זה כן".
השיעורים של בן–טובים נעו בין התרגשות והתרשמות מדברי הנביאים, שקרא באוזנינו בהתעלות אמיתית, לבין צחוקים אדירים, שנבעו מאמרות כנף שבהן הרבה להשתמש, כגון: "היא הנותנת". איציק צעק ממקומו: "המורה, אתה מתכוון לשולה?". הכיתה התפוצצה מצחוק, ושולה קמה בוכייה ויצאה החוצה. המורה היסה את הצחוק בתנועות יד נמרצות והסביר לנו שזהו ביטוי מעודן לטענה שדבריך מוכיחים את ההפך ממה שטענת קודם. "ומי שהעליב את שולה יבוא איתי למנהל בהפסקה הבאה".
בשיעורי הספרות הטון של בן–טובים היה משתנה, מתרכך. הייתי אומר אפילו סנטימנטלי. קראנו, למשל, את "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם. היו בו קטעים מצחיקים. כל הכיתה צחקה, אבל צחוק אחר לגמרי מן הצחוק של "היא הנותנת". הביטוי של מוטל "אשרַי, יתום אני" קירב ביני לבין מחנך הכיתה בן–טובים. הוא שאל: "יש כאן מישהו שיכול להזדהות עם הביטוי הקשה הזה?". הרמתי את היד בהיסוס ואמרתי לו: "אני". והוא אמר: "ספר לנו". סיפרתי שאבי היה משותק בכל גופו, בכל השנים מאז עמדתי על דעתי. וזה מנע מאיתנו את האפשרות לעלות לארץ, אל אחַי שהקדימו והגיעו לתל אביב, העיר העברית הראשונה. חודשים אחרי פטירתו, ואני בן שמונה וחצי, עליתי עם אמי לארץ והתחלתי חיים חדשים, נפלאים. "אשרַי!". המורה בן–טובים התרגש מדברי ואמר: "שפתיים יישַק! דבריך דברי אלוהים חיים". ומאז היינו בקשרי ידידות. הציונים בחיבורים שלי עלו ואני לא ידעתי אם זה בזכות או בחסד. מה לא עושים למען יתום.
באחד משיעורי הספרות, כשלמדנו את שירי ביאליק וטשרניחובסקי, שאלה מרגלית: "המורה, האם ביאליק וטשרניחובסקי היו חברים טובים?", ובן–טובים השיב: "איפכא מסתברא!". הוא חיכה שנשאל אותו מה פירוש הביטוי, אבל לא נתנו לו את התענוג.
באותה השנה חלה בן–טובים ונעדר מהכיתה למעלה משבוע. המחליפה החיננית, שנראתה בעינינו יותר חתיכה ממורה, החליטה שהכיתה צריכה לשלוח משלחת לאחל לו החלמה. נבחרנו בת–שבע ואני. בת–שבע, על שום יופיה וצמותיה, ואני, על שום חיבורי שחיברו בינינו. נפגשנו ב"ויטמן" ועם הגלידה ביד הגענו אל ביתו בשיינקין בקומה השנייה. אשתו פתחה את הדלת והציגה עצמה כעמליה, כולה חיוכים והתלהבות מביקורנו. לבן–טובים קשה היה לדבר. בקושי כחכח בגרונו. ועמליה מילאה את מקומו בכבוד: "אתם יודעים שבן–טובים היה מגדוד מגיני השפה העברית. שם נפגשנו. אני עמדתי והסתכלתי בהתפעלות בחפצי האמנות שבוויטרינה של חנות 'ריבולי' במרכז רחוב אלנבי, והם הגיעו עם מוטות ברזל לנפץ את החלון ואת כל מה שיש בו, משום שהכל היה כתוב באנגלית. שכנעתי אותם לנפץ רק את החלון ולא לגעת בחפצים האסתטיים שמילאו את הוויטרינה. התחננתי בפניהם, ובן–טובים היה היחיד מביניהם שעמד לצדי. ומאז", היא צחקה, "הוא לצדי ואני לצדו". הסיפור הוציא חיוכים גדולים מעיניו של המורה, אבל ניסיוננו לאמת את דבריה במילים, לא עלה יפה. שמחתי לשמוע שהמורה החביב עלי היה בין הגיבורים, מגיני השפה העברית. זה התאים לנביא הזעם שהכרנו.
עמליה קמה והכינה לנו תה שהוגש בכוסות זכוכית, אחוזות בחוט ברזל. "כמה קוביות סוכר?", שאלה, ולבן–טובים נתנה קובייה שהוא שם בין שפתו לשיניו ושתה דרכה את התה. תוך כדי שתייה הוא סיפר לנו בקול ניחר שאחיו הבכור נשאר בווילנה ושהוא דואג לו מאוד. עמליה נכנסה לדבריו ואמרה: "אין מה לדאוג, הוא רופא בכיר וברופאים הם לא נוגעים". "בני בליעל!", פלט בן–טובים דרך קוביית הסוכר. "רשעים מרושעים! אני יותר ממודאג".
המילה "שואה" לא הוזכרה. ידענו על היטלר ומוסוליני, על הקרבות באירופה ובצפון אפריקה. בכל יום בדרכנו מבית הספר הביתה ראינו ברחוב לוינסקי, אצל מוכר העיתונים, גיליון "דבר" מודבק על החלון, ויכולנו לקרוא את הכותרות הראשיות. המילה "שואה" טרם נולדה. ובעיקר, טרם נכנסה לתודעה. לא רק שלנו הילדים, תלמידי כיתה ח', אלא גם של מנהיגי היישוב, שהיו שקועים בדאגות ובמריבות המקומיות.
ב–1942 כבר הייתי בגימנסיה הרצליה. גם שם לא ידעו דבר על השואה. הצטרפתי לתנועת נוער חלוצית. המדריכים הרעיפו עלינו ציונות ואחד הביטויים שחזרו ונשנו וגם השתמרו בזיכרוני עד היום היה "חיסול הגולה". כך הוגדרה אחת ממטרות הציונות. אני, שבאתי לא מזמן מהגולה, הזדעזעתי מהביטוי הזה ומדומיו, שאפיינו את הציונות הזחוחה. בן–טובים היה מעדיף את הביטוי "גאיונה".