זה לא ממש ספר כפי שמקובל לבחון ספרות, אבל אם ספר בישול הוא ספר, אזי "להפוך את החיסרון ליתרון" מאת חנוך בודין (הוצאת ספרי צמרת, 170 עמ') יומן של פצוע שמספר על שיקומו בנימה אישית, הוא סיפור של ממש. גם אם אין בו שום דבר שקשור לספרות עילית, או אפילו לספרות דוקומנטרית שיורדת לחדרי בטן או עולה למדרגת תחקיר־על.
למעשה, זה הטקסט הכי ישראלי, שאין בו מילה אחת על מדינת ישראל: פציעה, נכות, שיקום, ספורט, משפחה והמון תובנות שלוקטו באקראי מפה ומשם, בהן ויקיפדיה על מנהיגות, ניהול (בודין היה מנהל בענף הביטוח), פתיחת ביזנס עצמאי, והעיקר: ספורט, ספורט, ספורט – הוא אלוף שחייה במשחקים הפראלימפיים ואפילו השתתף בריאליטי "הישרדות".
הספר הוא מעין מחברת משימות של מדריך בתנועת נוער, ועדיין אף מילה על מדינת ישראל, ששלחה אותו למלחמת לבנון, שם איבד את ידו. אין אכלו לי שתו לי, ועדיין זו ישראליות שחיה את חייה ללא תלות סביבתית, פוליטית, חברתית, או אישית. הפתיחה דרמטית: "24 ביוני 1982 עם אור ראשון בלבנון, על כביש ביירות דמשק, מוצא עצמי שוכב על האדמה מלא בדם ולכלוך. אני יודע שהלכה לי היד, אבל מה עם הפנים????" (סימני השאלה במקור). ובהמשך: "למה דווקא לי זה קרה? איזה בחורה נורמלית תרצה עכשיו להסתכל עלי? עזבו שרציתי ללכת לקורס קצינים, אין לי יד ימין ועבודה? ועתיד?".
לצד סקירת שורת הישגיו והצלחותיו, פלוס עצות לדרך לכל קורא – לא רק לנכים - הספר משדר בעיקר שפיות של אדם מהיישוב, שנפל עליו תיק. הוא עושה מעל ומעבר כדי להתגבר עליו, וחש צורך עז לחלק את תובנותיו עם העולם; אבל בסופו של יום ושל הספר, את התשובה לשאלה הראשונה ששאל את עצמו: "למה זה קרה דווקא לי?" הוא לא ימצא בספר שלו. דווקא בוויקיפדיה יש כמה תובנות לא רעות, עיין ערך מלחמת שלום הגליל, הפרק על החבירה ההזויה לנוצרים.