ביום שבו ילדה נעמה קריגמן את בתה הבכורה שלומית ירד שלג בירושלים. שלג ירד גם ביום שבו נקברה שלומית בהר המנוחות בירושלים, לאחר שנרצחה בדקירות מחבלים, שבועיים לפני יום הולדתה ה-24. "הלידה של שלומית הייתה מהירה וקלה", נזכרת נעמה בעצב. "הגענו לבית החולים, ובתוך 40 דקות היא הייתה בחוץ, קטנטונת כזאת. אחרי שנולדה, בעלי פתח את הווילון של חדר הלידה, וכל ירושלים הייתה מכוסה שלג. כשהיא הגיעה לבית החולים אחרי הפיגוע - גם אז היה אמור לרדת שלג. קיוויתי שהוא אכן יירד וששלומית תשרוד ותיוולד מחדש בשלג. אבל השלג לא ירד בסופו של דבר באותו לילה. רק בזמן הלוויה".
שלומית קריגמן ז"ל נולדה ב-3 בפברואר 1992 (כ"ט בשבט, תשנ"ב). היא נפצעה אנושות בפיגוע דקירה ביישוב בית חורון שבחבל בנימין ב–25 בינואר 2016 ונפטרה מפצעיה למחרת, 26 בינואר (ט"ז בשבט, תשע"ו).
מחר יחול יום הולדתה ה-25 של שלומית לפי התאריך העברי. היא לא תזכה לחגוג אותו עם בלונים, עוגה ושירים שמחים. אבל בכל זאת רוחה ודמותה יהיו נוכחות ביום הזה, אפילו מאוד, שכן ממש עכשיו יצא לאור ספרה "איגיון" (בהוצאת אופיר ביכורים). כתבי הספר נמצאו במחשבה האישי לאחר הירצחה, והוריה החליטו להוציאו לאור.
"כשהגענו לפגישה בהוצאת הספרים, ראינו שלט ועליו כתוב 'בן חלוף הוא האדם, אך נצחיים הם סיפוריו'. השתכנענו שזו ההנצחה הכי גדולה שאפשר לעשות לשלומית", מספרת נעמה. "למילה הכתובה יש ערך הרבה יותר גדול ממבנים ומאנדרטאות. זה החותם שהיא השאירה בעולם", מוסיף צחי, אביה של שלומית.
טום־בוי כזאת
שלומית נולדה לנעמה וצחי קריגמן. אחריה הביאו בני הזוג עוד שישה ילדים לעולם. צחי (48, חקלאי) ונעמה (45, מנהלת מועצה דתית בבקעת הירדן) מתגוררים במושב שדמות מחולה ונמנים עם הזרם הדתי-לאומי. צחי גדל בבית חורון, נעמה בתל אביב. הם הכירו זה את זה דרך גיסה של נעמה, ולאחר שנתיים וחצי של מגורים בבית חורון, שבמהלכן גם נולדה שלומית, עברו לשדמות מחולה. "חיפשתי לעסוק בחקלאות, ונעמה חיפשה מקום חם, שלא יהיה קר מדי. 23 שנה עבדתי ברפת. חקלאות הייתה קרובה ללבי מאז הילדות", מספר צחי.
על אילו ערכים חינכתם את ילדיכם?
נעמה: "על ערכים של אהבת האדם, אהבת הטבע. הילדים שלנו גדלים בבית דתי, על כל המשתמע מזה, ובמקביל שומעים ויודעים שכל אדם הוא אדם ושצריך לקבל כל אדם מכל זרם".
שלומית ספגה את הערכים שהנחילו לה הוריה. היא למדה בבית הספר האזורי שק"ד בשדה אליהו, ובשנות התיכון למדה באולפנית אורט טבריה. בנעוריה הדריכה בתנועת בני עקיבא במושב מגוריה. אחרי התיכון עשתה במשך שנתיים שירות לאומי - בשנה הראשונה הייתה מדריכה במרכז להעמקת יהדות באריאל, ובשנה השנייה קומונרית בתנועת בני עקיבא בסניף מעורב של דתיים וחילונים בבית חורון. בסיום השירות הלאומי פנתה שלומית ללימודים לתואר הנדסאי עיצוב תעשייתי באוניברסיטת אריאל. שם פגשה את נעם שני, ואיתו הייתה אמורה להתחתן.
איזו ילדה הייתה שלומית?
נעמה: "שמחה ושובבה, טום-בוי כזאת. היא אהבה לטפס על עצים, לטייל בטבע, למדה לנגן בחלילית, אהבה לרקוד. היא הייתה עצמאית, תמיד עומדת על דעתה. רכילות לא הייתה חלק מחייה. היא גם הקפידה לשמור על הפרטיות שלה. אף על פי שהיו לנו שיחות נפש לאורך החיים, היא כמעט שלא דיברה על עצמה. היא אהבה את הפינה שלה עם הספר".
צחי: "מראה ייצוגי, בגדים ונעליים לא עניינו אותה. השיער שלה תמיד היה מבולגן ופרוע. היא לא הלכה לשופינג, וכשהיינו נותנים לה כסף לקניות הייתה חוזרת עם ספרים. תמיד הייתה עם ספר, וגם עם חברים טובים הייתה מדברת שעות. אם היו מספרים לה איזשהו סוד, ידעו שהיא בונקר, שממנה זה לא יוצא".
נעמה: "היו לה המון חברים, וכולם אהבו אותה בנפשם. היא הייתה אמיתית וישירה".
לראיון מגיעים בני הזוג כשהם עונדים צמידים כחולים שעליהם כתוב "ממשיכים את הסיפור של שלומית". עמם מגיעה גם בתם שקד שהייתה גורם מרכזי בהוצאת הספר. "שלומית גדולה ממני בשבע שנים", מספרת שקד (18), תלמידה בכיתה י"ב. "היינו שונות יחסית, לא היה בינינו קשר עמוק ורציף בגלל פערי גיל, אופי ותחומי עניין. אבל כן היינו דומות במראה ובאהבה שלנו לספרים, לציור ולכתיבה".
נעמה מספרת שאהבתה הגדולה של שלומית לספרים בלטה כבר מגיל צעיר למדי. "עוד לפני ששלומית ידעה לקרוא, הקראת ספר לפני השינה באוזניה הייתה טקס קדוש", היא נזכרת. "ברגע שלמדה לקרוא, היא קראה כמעט כל סוג של ספרים. לכל מקום ששלומית הייתה הולכת אליו, תמיד היה לה ספר בתיק. בחצי השנה האחרונה לחייה היא גם עבדה בחנות ספרים בירושלים".
השבת האחרונה
ביום שני, 25 בינואר 2016 (ט"ו בשבט), היה צפוי כאמור לרדת שלג כבד באזור ירושלים. כדי שלא להיתקע בדרך, הקדימה שלומית לצאת מעבודתה. בעודה צועדת בדרך הראשית בבית חורון - שם התגוררה עם סבה וסבתה - חדרו ליישוב שני מחבלים ותקפו אותה בדקירות סכין. לאחר מכן נטשו אותה מתבוססת בדמה ופנו לעבר הסופר הסמוך, שם תקפו ופצעו אישה נוספת. לאחר מכן נמלטו המחבלים, ואיש ביטחון ירה בהם למוות. שלומית נפצעה אנושות ופונתה לבית החולים הדסה הר הצופים. לאחר עשר שעות שבהן נלחמה על חייה, היא נפטרה.
מתי הייתה הפעם האחרונה שפגשתם אותה?
נעמה: "בשבת, כשבוע וחצי לפני שנרצחה. שלומית הגיעה הביתה לשבת, עם החבר שלה. הייתה שבת אביבית של חורף. ישבנו בגינה עם קפה ועוגה ודיברנו איתם. הם היו חברים שנתיים וחצי, ונעם תכנן להציע לה נישואים ביום הולדתה".
צחי: "נעם הוא חילוני, ולנו זה לא הפריע. הסתקרנו לדעת אם הם נכנסים לקשר הזה בעיניים פקוחות, כי שניהם היו עקרוניים מאוד בדרכם ודבקו בה. בשיחה האחרונה שלי עם שלומית בנושא הזה היא אמרה לי 'כשאנחנו אצלו בבית ביום שבת, שנינו יושבים בספה, אני קוראת ספר, והוא רואה משחק כדורגל בטלוויזיה. זו השבת שלי, זו השבת שלו, וזו השבת שלנו'. ברגע שהיא אמרה לי את זה, ראיתי שהם מבינים למה הם נכנסים. שניהם היו בוגרים. הם לא כופפו זה את זה, אבל התכופפו זה למען זה".
השבת ההיא הייתה הפעם האחרונה שבה ראו נעמה וצחי את שלומית מחייכת. אחר כך ראו אותה שוב בבית החולים. "שלומית התקשרה אלי שעתיים וחצי לפני הפיגוע", משחזרת נעמה. "היא אמרה שקיבלה הודעה בוואטסאפ שעומד לרדת שלג ושהכביש לבית חורון עומד להיסגר. היא הייתה אמורה לעבוד עד השעה שמונה בערב ושאלה אותי מה לעשות. אמרתי לה שתבקש שישחררו אותה מוקדם ושאני בטוחה שיוכלו להסתדר בלעדיה. היא יצאה מעבודתה בסביבות השעה ארבע. בחמש הגיעה לבית חורון, וממש בכניסה ליישוב נדקרה".
בדיעבד לא הצטערת על כך שאמרת לה לצאת מוקדם מהעבודה?
"המחשבה הזאת עברה לי בראש כשהיינו איתה בבית החולים. אמרתי לצחי בבכי 'אני אמרתי לה לצאת מוקדם מהעבודה'. צחי אמר לי בצורה נחרצת: 'את לא אשמה בכלום'. מאז לא חשבתי על זה יותר ואני לא מרגישה רגשות אשם".
איך נודע לכם על הפיגוע?
שקד: "הייתי לבד בבית. חברה שלי שלחה לי הודעה שהיה פיגוע בבית חורון ושאלה אם המשפחה שלי בסדר. אחרי חצי שעה הגיעו הביתה אנשים והודיעו לי על מה שקרה. חיכיתי בבית לאחים הקטנים שלי. כשהם חזרו הביתה, סיפרתי להם. אחרי זה הגיע שכן שלנו והסיע אותנו לבית החולים. כבר בנסיעה לירושלים הבנתי שהמצב כנראה לא טוב ופרצתי בבכי".
צחי: "בדיוק הסענו לנמל התעופה את הבן דרור, שהיה אמור לטוס לחופשת סקי לפני גיוסו לצה"ל. כשהגענו לטרמינל, נעמה קיבלה טלפון מהבת תמר, שגם התגוררה בבית סבא וסבתא בבית חורון. תמר אמרה שהיה פיגוע וששלומית לא עונה לה".
נעמה: "באיזשהו שלב התקשרה תמר ואמרה ששלומית נפצעה קל, שהעלו אותה לאמבולנס ושלקחו אותה לבית חולים בירושלים. נכנסתי לאינטרנט, קראתי שפצועה בת 23 פונתה לבית החולים במצב אנוש - אבל לא גיליתי את זה לצחי. כשהגענו למיון, הדבר הראשון ששאלתי היה 'האם היא חיה?'".
ומה ענו לכם?
"הייתה שם עובדת סוציאלית, נועה שמש, שטיפלה בנו בשיא העדינות. היא אמרה לי שהרופאים הכי טובים נלחמים על חייה. מהר מאוד הגיעו גם נעם החבר ואמו אל בית החולים. שעה אחרי שהגענו אפשרו לנו לראות את שלומית".
המחזה שנגלה לעיני ההורים והחבר היה לא פשוט בכלל. "שלומית שכבה צנומה, מכוסה שמיכות, צינורות מכל כיוון, מוניטורים מצפצפים. הפנים היפות שלה והתלתלים היו מפוזרים על הכרית", מספרת נעמה. "היא הייתה מורדמת ומונשמת אחרי כמה החייאות. כפות הרגליים היו המקום היחיד שבו היה אפשר לגעת בה, ובמשך 40 דקות עשינו לה את מעט הרפלקסולוגיה שאנחנו יודעים".
האמנתם שהיא תשרוד?
צחי: "לא האמנתי. ראיתי את הפנים של הרופאים, שמעתי מה הם אומרים, ובשלב מסוים אמרתי 'זהו'. אבל מנהלת בית החולים, ד"ר אסנת לבציון–קורח - שעד היום אנחנו בקשר איתה - הבהירה: 'אנחנו לא איבדנו תקווה, אל תאבד גם אתה'. עד השנייה האחרונה הם לא ויתרו, אף על פי שידעו שהמצב אנוש".
נעמה: "כן, האמנתי ששלומית תצא מזה. ידעתי שבהמון מקומות בארץ ובעולם מתפללים, אומרים תהלים, קיוויתי בכל לבי לנס".
חיים במסלול אחר
אבל הנס לא קרה בסופו של דבר, ובארבע לפנות בוקר נפטרה שלומית. "הכניסו אותנו ממש בשניות האחרונות להיפרד ממנה", מספרת נעמה. "כשהרופא קבע את מותה, הסתובבנו כדי לצאת מהחדר, וכל צוות טיפול נמרץ עמד מאחורינו ובכה".
הוריה של שלומית החליטו לקבור אותה בירושלים. "היו לנו כמה רגעים של התלבטות לגבי מקום הקבורה, ואז אחיה של שלומית, נתנאל, הזכיר לנו שהיא אמרה פעם שאם יקרה לה משהו, אז רק בירושלים", מספרת נעמה.
"ירושלים היא העיר ששלומית הכי אהבה", מוסיף צחי. "היא כתבה הרבה עליה, הסתובבה בה המון, למדה שם. אהבה מאוד את מזג האוויר בבירה".
"ביקשתי מגיסי שיביא דגל וששלומית תיקבר כחיילת, כשדגל ישראל עליה. לאורך כל ההספדים וממש עד הקבורה היא הייתה מכוסה בדגל ישראל", משחזרת נעמה.
איך השתנו החיים אחרי הרצח?
צחי: "קמנו מהשבעה, ישבנו כל המשפחה עם הילדים וקיבלנו החלטה שאנחנו ממשיכים הלאה. החלטנו שאנחנו לא שוקעים ולא מתחילים לשאול למה דווקא אנחנו. נתנאל היה באותה תקופה בקורס מפקדים והמשיך את הקורס; דרור לא דחה את הגיוס - ונסע לחופשת סקי חלופית בצרפת; ותמר המשיכה לעבוד וללמוד לפסיכומטרי. החיים שלנו לא נעצרו".
נעמה: "היה לנו חשוב לדבר על זה עם הילדים. האמירה הברורה הייתה שאנחנו ממשיכים. אומנם יהיה לנו קשה, עצוב וכואב, אבל נלמד לחיות עם החלל ועם הכאב שילוו אותנו תמיד".
מהם הרגעים הכי קשים?
נעמה: "הדבר הראשון שהיה קשה במיוחד היה סיום הקורס של נתנאל, שהתקיים שלושה שבועות אחרי הפיגוע. זה היה טקס שכולנו חיכינו לו, ושלומית הייתה חסרה שם. היא תמיד הייתה צוחקת על נתנאל שלא יסיים את הקורס, והנה הוא סיים, ודווקא היא לא שם כדי לראות את זה. היו גם חגים שהכבידו עלינו. חגגנו את החגים, אומנם לא בבית, כי בבית החוסר גדול יותר".
שקד: "החיים שלי הפכו להיות עצובים כי אחותי נרצחה, אבל אני לא חושבת שעשיתי איזה שינוי בהם בעקבות זאת. אני עדיין שומעת מוזיקה, רוקדת וחיה".
נעמה מודה שהייתה תקופה שכעסה על אלוהים בעקבות מה שקרה. "לא היה שום גורם בעולם שהייתה לי סיבה לכעוס עליו. הכעס היחיד הופנה כלפי מי שמנהל את העולם", היא מספרת. "לא הבנתי למה הוא מנהל אותו ככה ומהן הסיבות. עד היום אני לא מבינה את זה. תמיד ידעתי לראות את הנסים הקטנים ביומיום, ודווקא כשהיינו זקוקים לנס הכי גדול, בבית החולים, זה לא קרה".
הדבר לא גרם לך לאבד את אמונתך?
"לא איבדתי את האמונה, אבל כן עשיתי תקופה של 'ברוגז'. אני מאמינה שאלוהים הוא כמו אבא שלנו. גם ילדים כועסים לפעמים על אבא ולא מדברים איתו איזו תקופה, עד שבסוף הם מבינים שאבא זה אבא. ה'ברוגז' התבטא אצלי בכך שהפסקתי ללכת לבית הכנסת. קשה לי להיכנס לבית הכנסת ביישוב שלנו, כי הייתי באה לשם המון עם שלומית. במקומות אחרים, כמו בכותל למשל, כן חזרתי להתפלל".
אתם מרגישים שלאט-לאט החיים חוזרים למסלולם?
צחי: "אין דבר כזה 'חוזרים למסלולם'. החיים שלנו עברו למסלול אחר; לפעמים נעמה ואני קמים כאילו נכים בבוקר, עם אחוזי נכות שקשה להתחיל איתם את היום. אנחנו צריכים הרבה יותר כוחות כדי לעשות דברים, אבל הקשר שלי ושל נעמה התהדק בהרבה. אנחנו חווים דברים אחרת, מדברים יותר".
יש רגעים שבהם אתם מסוגלים לשמוח באמת?
נעמה: "עדיין לא הייתה לנו הזדמנות ממש. אבל כן היו רגעים של צחוק. בעוד חודש נתנאל יתחתן, ואנחנו משתדלים להתכונן לחתונה היטב ולגייס את הכוחות. אנחנו מקווים שנצליח לשמוח בצורה מלאה. מובן ששלומית תחסר והכאב יורגש".
צחי מודה ש"גם לפני הרצח וגם כיום יש לי ביקורת על דברים שקורים במדינה, אבל אני לא מאשים את הממשלה שבגללה שלומית נרצחה. אני גם מסרב לדעת מה קרה שם, אם היו מחדלים או לא היו מחדלים. ניסו לספר לי וסירבתי לשמוע. מבחינתי, האירוע שלי מתחיל מהרגע שראיתי את שלומית בבית החולים. אני לא מוכן להמיר את הזיכרון שלי עם שלומית ולהיות מנותב לכעסים".
"אין בי כעס, אבל יש בי כאב גדול", מוסיפה נעמה. "שלומית הייתה הנרצחת ה-30 בגל הטרור של הסכינים. יש בי כאב על כך שהיו הרבה לפניה ואחריה, ועל כך שזה עדיין נמשך".
כשאתם שומעים על פיגועים, הפצע נפתח מחדש?
צחי: "הפצע שלי אף פעם לא נסגר, אבל המחשבה הראשונה כשאני שומע על פיגוע עם הרוגים או פצועים היא על ההורים. ישר אני מרגיש פיזית את הכאב של ההורים, של האחים, ממש עד כדי כך שאני משותק לפרק זמן מסוים. זו החזרה שלי אחורנית".
נעמה: "כשאני שומעת על פיגוע דקירה, אני ישר חושבת על שלומית וקשה לי עם זה. אני חושבת על רגעי הפיגוע, על הכאב שלה, על הפחד והבהלה, על הדקות האלו שהיא שכבה שם לבדה".
הפנטזיה שהתגשמה
לבני המשפחה חשוב להנציח את שלומית. "בפרויקט הגמר שלה בסיום הלימודים היא תכננה 'ספריות חברתיות', מעין מדף ספרים המולבש על עמודי תאורה ברחוב כדי שאנשים יוכלו להניח בו ספרים, לקחת, להחזיר", מספר צחי. "המטרה שלה הייתה להחזיר את הספר לאנשים. אנחנו מנסים לקדם את הפרויקט עם עיריית ירושלים ובתמיכתו של שי ויצמן, עוזרו של סגן שר הביטחון אלי בן דהן. גם נעם, ולצדו עוד שני חברים מהכיתה של שלומית, מסייעים. אנחנו גם רוצים לבנות סניף בני עקיבא לזכרה של שלומית בשדמות מחולה".
פרויקט הנצחה שכבר מומש, כאמור, הוא ספרה של שלומית קריגמן, "איגיון", שראה אור בימים אלה. "אנחנו משערים שכששלומית נתנה את השם 'איגיון' לספר, היא התכוונה לאי-היגיון", מסביר צחי.
איגיון הוא בעצם סיפור פנטזיה שבו אליאן חוטף את אליה, נערה אמיצה, עקשנית ודעתנית, ומגיע עמה לממלכה בעולם אחר ולא מוכר. בכתיבה סוחפת, שנונה, מלאת הומור ומקורית, מספרת שלומית על הרפתקאותיה של אליה, על תככים בממלכה, על מעברים בין העולמות ועוד. בין השורות הקורא נחשף גם לנושאים רלוונטיים לכל אחד מאיתנו, כמו סכנות ופחד, מהות החופש והמטרה בחיים, סטיגמות, טוב ורע, מעמדות ומגדרים.
בפרק 6, למשל, אליאן אומר לאליה שהיא צריכה להיזהר, כי יש הרבה סכנות בעולם שלו. אליה מסבירה לו שגם בעולם שהיא באה ממנו יש סכנות, אבל צריך לדעת לחיות. "יש אצלנו מלחמה יומיומית. הכל הפך להיות מסוכן, גם ללכת ברחוב או לנסוע באוטובוס. אני חיה, אי אפשר להפסיק לחיות בגלל הפחד", אומרת גיבורת הספר. "כמו הגיבורה, כך גם שלומית ידעה שהתקופה מסוכנת, אבל היא המשיכה בחייה", אומרת נעמה.
איך בעצם עלה הרעיון להוציא את הספר לאור?
שקד: "לפני שנתיים וחצי הכניסה אותי שלומית לאתר האינטרנט Wattpad, שבו אנשים מפרסמים דברים שהם כותבים. באתר ראיתי את הספר 'איגיון' בדירוג גבוה מאוד. הוא היה כתוב בשם בדוי. כשקראתי את הספר, הדמות הראשית ששמה אליה הזכירה לי מאוד את שלומית, והמלצתי לה לקרוא אותו,
בלי לדעת שהוא שלה. ואז שלומית סיפרה לי שהיא זו שכתבה אותו. שבועיים אחרי השבעה סיפרתי לאמא ולאבא על הספר".
צחי: "אני הייתי די המום, כי לא ידעתי שהיא כותבת ספרים. שלומית נהגה לקרוא ספרים של הסופר מישקה בן דוד, והחלטתי לשלוח אליו את הקובץ לחוות דעת. הוא התלהב, ואני לתומי שאלתי אם זה ספר שראוי להוציאו לאור. הוא אמר שכן. התלבטתי והתחבטתי, כי ידעתי ששלומית לא תאהב את זה".
נעמה: "שלומית בעצמה לא הייתה מפרסמת את הספר - עובדה שהיא כתבה בשם בדוי. אבל בתגובות באתר ראינו מאות אנשים שעקבו אחרי הטקסט וחיכו לכל פרק חדש שיתפרסם".
צחי: "יצרתי קשר עם הוצאת אופיר ביכורים, שלחתי אליהם את הטקסט והם ממש התלהבו. נפגשנו איתם, סיפרנו על ההתלבטויות שלנו, והיו לנו כמה תנאים - לא משנים כלום בספר, רק תיקוני לשון. התנאי השני היה ששקד היא שתלווה את העורכת. הם קיבלו את התנאים, ואפילו בשמחה".
שקד עבדה כחצי שנה עם העורכת על הספר, ומבחינתה זה היה תהליך מרתק. "אהבתי גם את העבודה עצמה", היא מספרת. "היו גם הרבה דברים שהעורכת רצתה להוריד ואמרתי לה שממש לא, כי אם שלומית כתבה את זה, אז כנראה זה חשוב. מדי פעם העבודה הייתה קשה לי נפשית. כל הזמן ישב לי בראש שזה של שלומית. הייתי רגילה לכך שאני האחות הקטנה וששלומית לא משתפת אותי הרבה בדברים שלה, והנה פתאום אני נוגעת במשהו שהוא רק שלה".
איך הרגשתם כשיצא הספר לאור?
צחי: "זו הייתה התרגשות, כי הספר היה חלק ממנה. אתה רואה ספר עם שמה על הכריכה, אבל עדיין ישנה המחשבה: מה שלומית הייתה אומרת על הוצאת הספר? על החשיפה? בסופו של דבר, אני חושב שהגשמנו את משאלתה, כי היא לא כתבה למגירה. אומנם היא כתבה בעילום שם, אבל כן היו חשובות לה התגובות".
זו מעין סגירת מעגל עבורכם?
נעמה: "לא הרגשתי שיש כאן סגירת מעגל. אבל כשהחזקתי את הספר, הדהד בי השיר 'זה מה שנשאר'. כמו כן, בספר כתוב שהגיבורה נחטפת בעצם לעולם אחר. ולי כאמא באיזשהו מקום קל לחשוב ששלומית גם נלקחה למקום אחר, ושיש לה שם תפקיד חשוב. זה קצת מרגיע אותי. זה עוזר לי לחשוב שהיא נמצאת בעולם מקביל, בממלכה קסומה שטוב לה שם".