כשבשכונה שלך הצטופפו כ–25 אלף תושבים, כשליש מהם זאטוטים, האווירה לפני פורים הזכירה קרנבל. נכון, התחפושות לא היו מגוונות כמו היום, לא היו הרבה אופציות. הבנים היו מתחפשים לקאובואים או לאינדיאנים, הבנות הקטנות ל"מלכת אסתר" והנערות המתבגרות ל"היפיסיות" (היפיות). "המליאנים", אלה שהוריהם עבדו והפרוטה הייתה בכיסם, הרחיקו עד רחוב אלנבי או דיזנגוף, שם קנו תחפושת מושקעת יותר. לתחפושות, גם הקנויות וגם התפורות, היו חיי מדף נצחיים, והן עברו מאח לאח עד שנראו כשק של סמרטוטים.
אבא שלי היה עצמאי, נגר, לכן בקרב הילדים נחשבתי למליאן. בשל כך נרדפתי לאורך כל ילדותי המוקדמת על ידי אותם ילדים שהוריהם מובטלים או שאינם כשירים לעבוד עקב מחלות התמכרות קשות או שהייה נוספת בבית סוהר.
כשהייתי בן 10 דרשתי מאמא לקנות לי תחפושת חדשה, שדגם שלה ראיתי בחנות צעצועים סמוך לכיכר דיזנגוף, כשבועיים לפני החג. זו הייתה, כמובן, תחפושת של קאובוי, אבל משודרגת. לא עוד מכנסי ג'ינס שעליהם נרקמו "קשקשים", אלא מכנסי עור סינתטיים ומדוגמים, חולצת משבצות, מעליה וסט עור עם כוכב מנצנץ של שריף, ולהם נוספו חגורה מאובזרת בכדורי כסף ושני נדנים, בכל אחד מהם אקדח פלסטי דמוי מתכת מוכספת, וכמובן כובע שריפים שחור.
העיניים שלי נצצו, כשחלפנו ליד החנות שבחזיתה עמדה התחפושת הגרנדיוזית המולבשת על בובת ראווה. עצרתי את הליכתי ובהיתי בקסם שמולי. אמא המשיכה לצעוד לאטה, מתעכבת ליד חלון ראווה של בגדי נשים. כעבור רגע שמה לב שאיני לצדה, הסיטה בבהלה את מבטה שמאלה וימינה, עד שעיניה נחו על בנה המרוחק ממנה כעשרה מטרים. היא התקרבה בצעדים מהירים.
"אמרתי לך לא להתרחק ממני!" נזפה בי, אך לא העזה למשוך בידי. כבר שנה או שנתיים לפני כן עשיתי להורי את המוות בקשר לזה. סירבתי להתהלך איתה, או עם אבא, יד ביד, אלא אם כן מדובר בחציית כביש סואן.
לא יכולתי להסיר את עיני מהתחפושת. אמא שלחה את ידה אל תווית המחיר. 25 לירות.
היא הסבירה לי בדרכי נועם שמחיר התחפושת מעל ליכולתה ודרשה ממני לוותר. מציעה כאלטרנטיבה תחפושת של מלח, שמחירה עמד על 10 לירות.
"מה מלח? כולם יצחקו עלי".
"אז אולי שוטר?", הצביעה על תחפושת שאף היא הייתה מולבשת על בובת ראווה.
"אמא, את השתגעת לגמרי. בשכונה יורים על שוטרים! את רוצה שיירו בי?".
"זה קרה רק פעם אחת, ותפסו את כל הפושעים, כולם בבית סוהר... אבל בסדר, אני מבינה אותך", אמרה, והצביעה על תחפושת של חסיד, שואלת לדעתי.
"אוף, אמא!", רטנתי בקול מתפנק. "אני רוצה את התחפושת הזאתי", מיששתי את מכנסי העור, ששולי בד שחור מתרחבים בחלקו התחתון. אמא התעלמה מדברי והמשיכה לנבור בין התחפושות ולבדוק את מחיריהן.
היו בחנות שלל תחפושות צבעוניות, אבל הייתי נעול על התחפושת של הקאובוי. בכלל לא עלה בדעתי לבדוק תחפושת אחרת. לא של צנחן ולא של כבאי, לא של פיראט ובטח לא של ליצן.
כעבור שעה ארוכה תפס אותי רעב. צעדנו חזרה לכיכר. אמא קנתה לי לחמנייה עם נקניקייה, ולעצמה כריך פסטרמה. התיישבנו על אחד הספסלים.
"כמה כסף יש לך בארנק?".
"למה אתה שואל?".
"סתם, נו, כמה כסף?".
אמא שלפה את ארנקה מתיקה.
"17 לירות ו־30".
"כמה אבא מרוויח?".
"הוא עצמאי, זה כל הזמן משתנה, אין לו משכורת קבועה".
"אבל בערך".
"לא יודעת להגיד. הוא לא משתף אותי בדברים האלה... אולי בכל זאת תיקח תחפושת אחרת? כל שנה קאובוי?".
###
לבשתי מכנסיים שחורים, עטיתי ציצית ומעליה חולצת שבת לבנה. חבשתי כיפת קטיפה שחורה והתבוננתי במראה.
אחותי, שהייתה אז בת 12, הביטה בי וצחקקה. "אתה הולך להתחפש לדוס?".
"אולי. מה את אומרת?".
"תחפושת מעפנה".
"את מעפנה", אמרתי. הכנסתי את הכיפה לכיס וביקשתי מאמא 20 גרוש.
צעדתי לעבר הכביש הראשי ועליתי על אוטובוס. ירדתי בתחנה המרכזית הישנה. לבי פעם בעוצמה כשחבשתי חזרה את הכיפה ונכנסתי לחנות הראשונה. הייתה זאת חנות למכשירי חשמל. שתי קופות צדקה היו מונחות על הדלפק. הן היו ללא לשונית, כך שהיה ניתן לראות את כמות המטבעות שבתוכן. המלאה יותר הייתה של ישיבה בשם "עורו, אחים". הצגתי את עצמי בפני בעלת החנות כתלמיד בישיבה זו שהתבקש לאסוף את התרומות. המוכרת נדה בראשה באדישות. הכנסתי את שלל המטבעות לשקית ניילון שחורה ויצאתי מהחנות בחיוך רחב. במשך שעה ארוכה עברתי מחנות לחנות ורוקנתי קופות.
בבית ספרתי את השלל. 3 לירות ו־90. וואו, חשבתי בלבי. הייתי מאושר. בימים הבאים ביקרתי בשכונות הדרום, שבהן חנויות ועסקים קטנים. בשכונת שפירא גרפתי למעלה מ־4 לירות. בשוק לוינסקי וברחוב העלייה יצאתי עם קרוב ל־5 לירות. מהעסקים של שכונת פלורנטין, קצת יותר מ־2 לירות. לכל אורך רחוב אלנבי גרפתי שלל שיא של 10 לירות ו־20. כעבור קרוב לשבועיים היו באמתחתי שלוש שקיות כבדות עמוסות במטבעות. ניגשתי לבנק הדואר והחלפתי אותם בשטרות. שני שטרות של 10 לירות, שלושה של לירה אחת, ועוד שבעה מטבעות של חצי לירה. סך הכל 25 לירות וחצי, ועוד כמה גרושים. עשיתי את זה. תהיה לי התחפושת הכי שווה בשכונה.
יומיים לפני החג נסעתי לדיזנגוף כשהכסף הגדול מונח בכיסי. ניגשתי לחנות הצעצועים והתחפושות. בובת הראווה בחזית, זאת שהייתה מולבשת בתחפושת המפונפנת שלי, הייתה מולבשת כעת בתחפושת של פיטר פן. נכנסתי פנימה. המוכרת בישרה לי שהתחפושת נמכרה לפני דקות ספורות. הלסת נשמטה, דמעות חנקו את גרוני.
"יש לך עוד אחת כזאת?", לחשתי בקול רועד.
"לא, חמוד, היא הייתה מיוחדת במינה, הדגם היחיד שהיה לי".
היא הציעה תחפושת אחרת, אבל שום דבר לא דמה ולו במקצת לתקווה הקאובוית המפוארת שלי. יצאתי משם כפי שנכנסתי. התיישבתי בכיכר, הוצאתי את הכסף מכיסי, נשענתי על ברכי וניגבתי דמעה שמנה מעיני. בצעדים כושלים צעדתי לבית כנסת סמוך ומסרתי לגבאי את השלל. עיניו קרנו מאושר. ניסה לשאול לזהותי ולזהות התורם האלמוני ששלח אותי עם כל כך הרבה כסף. לא עניתי לו.
באותה השנה לא התחפשתי. לאמא, שניסתה להפציר בי ללבוש את תחפושת הקאובוי העלובה מהשנה שעברה, הסברתי שאני כבר ילד גדול ושאני מפסיק להתחפש.