מהפך בשכונה

מאי 1977, יום לפני המהפך, וחצי מילדי השכונה אמורים להשתתף בקטטה המונית, בלי שהם יודעים בכלל שזה מה שהם עומדים לעשות. אף אחד לא ידע על זה חוץ ממני, ואני לא בדיוק הייתי הילד שיעשה משהו בקשר לזה. מה יום מיומיים? רוצים לשבור אפים ולהזיל דם על חולצות הטריקו עם הדפסי סטארסקי והאץ' שאמא קנתה לכם במיטב כספה בשוק הכרמל? בכבוד, כמו שהיה אומר הגבאי השמנוני של בית הכנסת,

לפני שחטף שבץ ואיבד את כל העיצורים בשפה העברית, ומאז היה אומר משהו כמו "אֶה־אָה־אוֹ", אבל אנשים קיבלו את זה כי זה מה שהיה בשכונה - מי עוד יקום בשש בבוקר לשטוף את בית הכנסת ולפתוח חלונות ולאוורר את ריחם המעיק של הספרים המתפוררים והג'וקים הרעבים, ולצוד אנשים למניין בכזו תחינה נוגעת ללב שלא יכולת להגיד לו לא, מה שגרם לרוב תושבי השכונה לעשות קיצורים משונים דרך חצרות הבתים, רק לא לעבור בבוקר ליד בית הכנסת.

או ככה זה נראה לי בתור ילד.

יכול להיות שאנשים פשוט אהבו לשוטט בחצרות.

אני אהבתי לטייל בחצרות. אני גם אהבתי לאכול חמציצים, למרות שהזהירו אותי כולם שחתולים מפשתנים על זה. למה אף אחד לא מפשתן יותר? מה קרה לפועל המקסים הזה? הו, הקידמה. גוגל וצוקרברג וסטיב ג'ובס, מארה על ראשכם, אני מפשתן על הלב האלקטרוני שלכם. וחזרה לעלילה.

###

יום לפני הבחירות, ילדי השכונה נחלקו לשני מחנות. שזה לא מפתיע, עקב העובדה שבסופו של דבר תמיד יש שני מחנות - או שאתה בעד השמן או בעד הרזה. או בעד נשים או בעד גברים. או בעד אלוהים או בעד השואה. תבחר. אז כראוי לזמן ולמקום, היו אלה כמובן "הליכוד" ו"המערך" - שם אחד שרד את פגעי הזמן, השם השני התחלף כל כך הרבה פעמים, עד שלפעמים נדמה לך שלא היו מעולם אנשים כאלה, והרי הם אגדה כמו הנפילים מדור המבול ששכבו עם בנות אדם וילדו אידיוטים עם אייפונים.

כל מחנה היה מחויב לניצחון בכל מאודו. מחויב כמובן בצורה שלא הזיזה אפילו עשירית אחוז בסיכויי הניצחון או ההפסד של מפלגה כלשהי, כמו שזה לא באמת משנה אם אוהד הכדורגל המסור מגיע למשחק עם תחתוני המזל שלו, או לא. מצד שני, זה עוד לא גרם לאף אוהד שרוף לשים את תחתוני המזל שלו בכביסה יום לפני הדרבי. וכך:

חבורת הליכודניקים הונהגה על ידי ירון כהן, שהיה כבר בעל חתימת שפם, והיה מסתובב בשכונה ומדביק תמונות של בגין בכל מקום אפשרי, כולל בשירותי הבנות באולם ההתעמלות של בית הספר. זה היה מבצע נועז שהוא הכחיש אותו לחלוטין כי "בנות זה לא פוליטיקה", כמו שטען כאשר האשימו אותו שנכנס למקום האחד שאליו אף בן לא נכנס אליו לפניו, אבל באופן ברור שיקר, כי ידע לספר ש"הריח שם לא כמו הריח אצלנו", אמירה מסתורית שרק הוסיפה לו הילה של יודע־כל ואיש העולם הגדול.

אויביהם הגדולים היו ה"מערכניקים", חבורה שהונהגה על ידי ריקו שליין, ילד גבוה מאוד מאוד - כבר אז דיברו עליו בתור שחקן כדורסל מחונן, שחנו העיקרי התבטא בעובדה שהיה בגובה הסל בגיל שבו רוב הילדים בקושי מגיעים לביצים של הפדופיל שמטריד אותם מינית, ויחסית לילד בגילו ידע הרבה מאוד דברים: ידע לדקלם את נאום משה דיין על קברו של רועי רוטברג ("לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי"), ידע להגיד שבגין הוא "פשיסטן", ובגלל שאמא שלו הייתה רופאת נשים ידע גם איפה בדיוק נמצא הדגדגן. כלומר: ידע מה שחשוב לדעת.

###

תוכניתם של ילדי הליכוד הייתה כדלקמן: להתגנב לצריף של הצופים, שהיה לחלוטין בשליטת "המערכניקים", ולגנוב משם את כל הכדורי־סל שלהם. למערכניקים היו כדורי־סל. היו סלים, בצופים שלהם. היו רשתות בסלים. רוצה לומר: כדורסל היה פריווילגי. כדורגל היה ערסי. והשאר, היסטוריה.

ילדי המערך, מצדם, תכננו פעולה הרבה יותר נועזת: להציף במים את הבודקה של מוכר הארטיקים בשדרה, שהיה ליכודניק בעצמו, והרשה לילדים התומכים לשמור שם את חומרי התעמולה שלהם: מודעות מודפסות, מדבקות של הליכוד, ובעיקר תמונות של בגין. המון תמונות של בגין.

שתי הקבוצות קבעו את יום ההתנקשות באותו תאריך ממש: יום הבחירות. משום מה, נראה להם שהמאמץ האחרון הזה להשפיל את הקבוצה היריבה, הוא שיכריע את הבחירות. ומכיוון שאף אחד לא היה בטוח בהשתייכותי הפוליטית, יצא שקיבלתי הצעות מקבילות, משתי הקבוצות, להצטרף לליל הנקמה. וגם פרטים טקטיים:

אלה הציעו להביא קרשים.

אלה ברזלים.

אלה: להביא את האח הגדול של אחד מהם, שלמד קרטה בבריכת גלית.

אלה: את הכלב שלהם, שהיה ידוע בשכונה בתור "הכלב שאוכל חתולים".

ואז הגיע יום הבחירות.

###

אני, כמובן, לא התכוונתי ללכת לאף אחד מהאירועים, ומאוד שמחתי כאשר לפתע הגיע ילד בלתי צפוי שקראו לו גבי יונה - יש כאלה בכל שכונה: שקטים, יושבים בספסלים האחוריים בכל כיתה נתונה, מציירים לעצמם באובססיביות דגמים של מכוניות במחברת תושב"ע, אף פעם לא עושים שיעורים, אבל איכשהו מספיק נורמטיביים כדי לא להטריד אף מורה - והציע שאבוא אליו בחמש אחר הצהריים, לראות את אוצר חוברות הקומיקס שאחיו, שעמד להתגייס, החליט להוריש לו. באוצר היו:

20 חוברות של "זאגור", הגיבור המוזר עם גרזן האבן, ושותפו להרפתקאות צ'יקו המקסיקני, בחור שמנמן ועצלן שבילה את רוב זמנו בזלילת שעועית; 26 חוברות של "טקס, גיבור המערב הפרוע", כולל החוברת הטראגית שבה נרצחת אהובתו, הנסיכה האינדיאנית לילי; וגם שתיים שלא נראו אז כמוהן בארץ: ריק הושה, העיתונאי־בלש הבלגי (תופעה מרטיטה בשמי הקומיקס הישראלי - עלילת מתח בלשית אפלה, נשים יפהפיות ומתוחכמות, והדפסת צבע מלאה!).

אכן אוצר. עד כדי כך אוצר, שכאשר הגעתי לביתו של גבי מצאתי שם, שרועים על הרצפה ושקועים לחלוטין בעלילות המערב הפרוע של המאה ה־19, גם את ירון כהן הילד הליכודניק עם שניים מחבריו, גם את ריקו שליין ואת אחותו התאומה לילך (שלא היה ילד אחד בשכבה שלא הייתה לו איזושהי פנטזיה בכיוון הכללי שלה), וגם - הפתעה לא נעימה - את אחיו של גבי, שהתחרט ורצה את החוברות שלו בחזרה. הוא הסכים שנקרא אותן כי כבר היינו שם, אבל למחרת - כך התעקש - הוא לוקח אותן בחזרה לחדרו ונועל אותן בארון, עד שיגמור את הצבא.

נשארנו שם שעות, כולנו. העברנו את החוברות מאחד לשני, בולעים אותן כמה שיותר מהר, מודעים כל הזמן לשעון המתקתק - עוד מעט יהיה ערב, ונצטרך לחזור הביתה, ומה שלא נספיק לקרוא עכשיו לא נספיק לעולם. עד היום אינני יודע מה עלה בגורלו של בראנאן הרשע, ואם אכן הצליח טקס לנקום את מות אהובתו. מה שאני כן זוכר, זה שכאשר הגיעה אמא של גבי והכריזה שכבר מאוחר וכולם צריכים ללכת הביתה, כבר היה חושך. ורק אז נזכרו שני מנהיגי המהומות, מהליכוד והמערך, שבעצם היו אמורים כבר מזמן להיות במקום אחר. שניהם נבהלו, ניסו להסתיר את גודל הפשלה ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה, ומיהרו איש איש אל חבריו המוכנים לקרב - אלא שבשלב זה כל אלה כבר התפזרו. אף אחד לא חיכה להם, והקרב הגדול לא קרה מעולם.

בלילה התהפך המהפך.

###

ובבוקר, כשהגענו לבית הספר, כולם דיברו על זה. ורק אנו, שלא הצלחנו לקרוא עד תומן את כל תולדות המערב הפרוע, באותו אחר צהריים אובססיבי שלא היה שייך לא לליכוד ולא למערך, לא לישראל ולא לשנת 1977, למעשה אפילו לא למערב הפרוע (החוברות היו איטלקיות, במקור; גיבוריהן התמודדו לא רק עם אינדיאנים, אלא גם עם אריות ענק, מהפנטים בעלי כוחות־על, ומשני־צורה ערמומיים) - רק אנו נשארנו בצד. מנסים להתרגש מכל המהומה שמסביבנו, אך מסתירים את העובדה שאנחנו כבר לא מפה. שלא ממש אכפת לנו, מי ניצח ולמה. ושמה שכן אכפת לנו הוא כה זר ומוזר, שלא נעז לעולם לספר עליו לאף אחד.

אח של גבי יונה התגייס, ונעל את החוברות בחדרו. טקס וזאגור וריק הושה נעלמו מחיינו כלעומת שבאו, ובגין הגיע כדי להישאר, והוא יישאר שם מספיק זמן כדי לשלוח אותנו למיותרת שבמלחמות ישראל.

אבל אני זוכר שכמה ימים אחר כך עמדנו כולנו, מאוכזבי אוצר הקומיקס שהיה שלנו לרגע ונלקח, וצפינו בהם בטלוויזיה: בראש הממשלה החדש ובזה היוצא, בחברי הכנסת הנלהבים ובשדרני הטלוויזיה חמורי הסבר - כולם מדברים, ומדברים, ומדברים. ופתאום, מישהו פלט שורה של קולות שבחוברות הקומיקס סימנו את צלילי היריות, חבטות האגרוף ונעיצת הגרזן: באנג! ווש! בלאם! (וגם: טראח!), ולפתע פרצנו כולנו בצחוק בלתי נשלט, כאילו הצלחנו להימלט משליטת רודן מתוחכם במיוחד, רודן השיעמום: משליטת המילים הגבוהות והריקות, משליטת הפוליטיקאים הנפוחים, משליטת האנשים שמהפנטים לך את השכל ואחר כך שולחים אותך למלחמות. ואכן הצלחנו, חלקית לפחות, עד שגדלנו והגענו בדיוק לגיל הנכון כדי למצוא את עצמנו בלבנון.