"דמות מלאת שמחה והומור": אורה מורג כותבת על יחיאל פרץ ("גלגולו של מעיל" של קדיה מולודובסקי)
"יחיאל פרץ עוצר 'בגופו' את מצעד הנכנעים. כל אח ואחות במשפחתו הענפה מקבלים בהכנעה ומתוך 'גזירה גורל' שאין עליה עוררין, ללבוש את אותו מעיל שהורישו אחיהם הגדולים. כל אח ואחות מקבלים מעיל במצב גרוע יותר, ואף ילד לא מוחה: גדליהו גוץ ושמריהו לייזר נבוכים ומתנצלים כשהתפקעו השרוולים, מקבלים את הדין בהכנעה ומעבירים המעיל הלאה. כך גם ביילה הקטנה רצה בו שנתיים, עד שהתעופפה לה הבטנה והמעיל עבר לאחיה. ואין פוצה פה ומצפצף. אבל יחיאל פרץ השובב - האחרון בשרשרת המזון כולו שמחת חיים, מחלל, שורק, מתרועע עם בעלי החיים - לא כופף גב וראש, כמו אומר: די! עד כאן! לא אצלי. אני לא אעביר את המעיל הלאה. אני אראה לכם מה זה לתת לנו כל פעם את אותו מעיל מרוט. לא מעניין אותי איך, אבל תמצאו את הכסף לקנות לנו מעיל חדש. לכל אחד מעיל משלו. הבנתם? והוא מעלים את המעיל.
“זו דמות כלבבי - מלאת שמחה והומור. מחלקת את שיש לה עם זולתה. לחתול אשר זכרתי - לחתול אשר שכחתי ועוד נוטעת תקווה לאלה שלא קיבלו: עמדו בתור וזה יגיע. קסמה לי הדמות ומצאתי אותה שלובה לא אחת בשירי הילדים שכתבתי. תומר כ"ץ הילד המומלץ קורא לעולם: 'אני נגד טיפות אף אני נגד טיפות עיניים!' הוא שואל את השכנה מקומה שנייה: 'למה גברת קלרה אפרסק/ את ישנה כשאני צועק'".
ספרה האחרון של מורג, “שלוש יריות בכיכר", ראה אור ביולי 2016
"מניעה אותי לצאת בעקבות הוזים שמתחזים ל'גדולים מהחיים'": יהושע סובול כותב על סנצ'ו פנצ'ו ("דון קישוט" של מיגל דה סראוונטס)
חִשבו על סנצ'ו. מה מניע את האיכר הפשוט הזה לצאת למסע נדודים בעקבות אביר מטורף? למה ומדוע האיש הארצי הזה מסכן את חייו בדבקותו בהוזה־הזיות, למרות שכבר בשלבים הראשונים של המסע הוא נוכח לדעת שהאיש רואה צל הרים כהרים, רואה בעדרי כבשים צבאות אויבים אדירים, רואה מציאות דמיונית שעליה הוא מסתער, ורואה אותו מתרסק פעם אחר פעם אל המציאות, שסנצ'ו מזהה אותה ממבט ראשון כמות שהיא, ולא כמו שהיא מצטיירת בדמיונו הקודח של דון קישוט. חידת דמותו של סנצ'ו הטרידה אותי יותר ויותר כשחזרתי וקראתי שוב ושוב את הרומן הפילוסופי המתעתע ביותר שנכתב. קפקא גורס שסנצ'ו הוא שמילא את כרסו בספרי אבירים, עד שדמיונו הקודח הצמיח את דון קישוט, וסנצ'ו יצא על חמורו ללוות את יציר דמיונו, שיצא למסעות מלחמותיו ביצירי דמיונו. הפתרון שמציע קפקא נראה לי מתחכם, ורחוק מהכוח החתרני שסרוואנטס טמן בדמות סנצ'ו. זו הדמות שמניעה אותי לצאת במחזותי מדי פעם בעקבות הוזים שמתחזים ל'גדולים מהחיים', ולחשפם בממדיהם האנושיים בגודל החיים, שהסתירו במיתוסים שהם עצמם וחסידיהם השוטים טוו סביבם בחייהם, ויותר מכך – במותם".
ספרו האחרון של סובול, “חופשת שחרור", ראה אור במאי 2017
"פליט מסכן וסוכן מוסד ערמומי": נסים קלדרון כותב על סעיד אבו אל־נחס אל־מותשאאל ("האופסימיסט" של אמיל חביבי)
הדמות הספרותית שהייתי רוצה להיות כמוה היא סעיד אבו אל־נחס אל־מותשאאל, הלא הוא האופסימיסט של אמיל חביבי. מי לא רוצה להיות גם נעלם בדרך נס וגם נוכח בדרך הטבע, גם מגיש תה וגם משיח שרוכב על עייר, גם ערבי וגם קפריסאי, גם פליט מסכן וגם סוכן מוסד ערמומי, גם מאהב עיקש וגם איש חלל פוליטי. ובעצם לא מדובר ברצון. מדובר בהכרח. איך אפשר לחיות, או לכתוב, או לקרוא, בארץ הזאת בלי להיות גם אופטימיסט וגם פסימיסט?”
ספרו האחרון של קלדרון, “ארול אחד – מאיר אריאל: ביוגרפיה", ראה אור בנובמבר 2016
"האדם המושלם" דנה אלעזר־הלוי כותבת על גבריאל בגרדיאן ("ארבעים הימים של מוסא דאג" של פרנץ ורפל)
כשקראתי בנעורי את 'ארבעים הימים של מוסה דאג' מאת פרנץ ורפל נהגתי לומר שאם גבריאל בגרדיאן, גיבור הספר, יתעורר פתאום לחיים ויתגלם לנגד עיני, אתחתן איתו מיד. ולמה? כי גבריאל היה בעיני לא רק הגבר המושלם, אלא האדם המושלם. אומץ לבו כמנהיגם של הארמנים שהתבצרו שם על ההר, חוש הצדק שלו ועצם גורלו כמי שהיה למנהיג הלא צפוי של בני עמו, הגיבור בעל כורחו – כל אלה שבו את לבי והילכו עלי קסם. והיות שוורפל הוא סופר נפלא, גם בחולשותיו של גבריאל התאהבתי (עקשנותו, התאהבותו באישה שאינה אשתו). עד היום אני מוקסמת מגיבורים ספרותיים כמו גבריאל – האאוטסיידרים החכמים, האמיצים וישרי הדרך. עכשיו כשאני חושבת על זה, לא רציתי רק להתחתן עם גבריאל. רציתי להיות הוא".
לאחרונה ראו אור "מבצע קהיר", ספר שלישי בסדרת המתח לנוער "שליחות חשאית" פרי עטה של אלעזר־הלוי, וכן תרגומה לספר "עוד הרפתקאות של הדוב פדינגטון" בהוצאת אחוזת בית
"הפך את מלאכת החקירה לאמנות": שמעון אדף כותב על דני ידעני (סדרת "דני ידעני" של דונלד סובול)
השאלה מורכבת משהיא נדמית, ולכן התשובה מופיעה באחת: דני ידעני. באמת? דני ידעני? מכל הילדים החטטנים, הסקרנים, הנברנים, שגודשים את הספרות, הילדים המצותתים מבעד מנעול הדלת ומאזינים בסדקי החלונות, מהרייט המרגלת, דרך קלה בלומקוויסט, מחברי השביעייה הסודית ועד ננסי דרו, דווקא הוא?
כן, אין לי ספק שכן. ידעני, הגיבור של דונלד סובול, הוא בן עשר רגיל למראה, להוציא העובדה שמוחו הוא מצבור כביר של עובדות, וששכלו מושחז. למעשה, בפרבר האמריקאי שבו הוא גר, ושבו אביו הוא מפקח המשטרה, כבר שנה שהפושעים באים כולם על עונשם והפשעים נפתרים הודות לו. אבל הוא עצמו אינו מדבר על כך. הוא פותח סוכנות חקירות, שהמוטו שלה הוא 'אין בעיה ללא פתרון', וסאלי האימתנית והחכמה לא פחות ממנו היא עוזרתו, ובכל זאת, הוא ילד ככל הילדים. מה כובש בו כל כך?
נדמה לי שהילדים הבלשים והמרגלים האחרים שהזכרתי ובוודאי קסמו לי, היו בלשים ומרגלים מכוח היותם ילדים. הבילוש, הריגול, היו דרכם להתמודד עם עולם שרושת בקודים לא מפוענחים, במעשים תמוהים. הבילוש והריגול היו האמצעי להתמודד עם זרותם שלהם בעולם שנדמה ברור לאחרים. את זה הכרתי מעצמי. לעומתם, דני הפך את מלאכת החקירה והדרישה לאמנות שאינה תלויה בדבר. הוא הדגים, סיפור אחר סיפור, את העונג הפשוט שכרוך במחשבה עיונית, כמה המציאות מתעשרת גם כאשר בטוחים שהכל כבר ידוע ומוכר".
ספרו האחרון של אדף, “שדרך", ראה אור באפריל 2017
"כזאת אישה בדיוק אני רוצה לכתוב": איריס אליה הכהן כותבת על סת' ("חמדת" של טוני מוריסון)
לעולם אזכור איפה קראתי את הספרים ששינו את החיים שלי. אם הייתה זו המיטה הצבאית בטירונות, שרועה על השמיכה המכונמת, כשקראתי את 'רץ' של דויד גרוסמן או יושבת מול ההגה במכונית הקיה האפורה, הרעועה, בחזית הבית, כשהמפתח תקוע בחריר ההתנעה, לא מצליחה לצאת מהמכונית,
כשקראתי את 'אני ולא מלאך' של אלי אליהו. אבל את קריאת 'חמדת' אני זוכרת על פרטי פרטיה: עד רמת המיטה בהרכבה עצמית של איקאה, עד רמת נטיפי הבדולח הנוצצים על עצי המייפל שנשקפו אלי מהחלון - גרנו אז בבוסטון, והיה זה ערב חג המולד של שנת 2010 - עד רמת התאורה האיומה בדירה האמריקאית, כשבאין מנורות קבועות בתקרה הסתפקנו באהיל על רגל שמצאנו ברחוב ואף פעם לא הטיל את האור לכיוון הנכון, התקשיתי לפענח את הכתוב, ועד רמת החלום שפקדני באותו לילה ובו הייתי אני סת', הגיבורה של חמדת, נמלטת מרודפיה, נכבלת ומעונה עד זוב דם. התאהבתי בה והזדהיתי עמה עד כלות. חלמתי שגם על גבי חרצו בסכין ענפים־ענפים, עץ דובדבנים שלם. אני זוכרת שאחרי שסיימתי לקרוא התיישבתי וכתבתי סיפור קצר, על אודות אישה שמגבה צומח עץ, בהשראת סת', כמובן, והסיפור הקצר הזה הפך להיות הפרק הראשון של 'מכתוב', ספר הביכורים שלי.
ימים אחרי הקריאה התהלכתי ברחובות הקפואים, אנה ואנה, הלוך ושוב, משתדלת לא להחליק על הקרח, דולקת אחר קרני שמש רגעיות, נדירות, מתפעלת מיופי העצים הקריסטליים ומדמיינת את סת' הולכת לידי, לצדי, אישה שחורה, חזקה ונחושה, שחיה בגבול הדק הזה שבין פנטזיה למציאות, בין אמת לבדיה, בין עצב לצחוק, בין ברוטליות לעדנה. וידעתי, כזאת אישה בדיוק אני רוצה לכתוב".
ספרהּ האחרון של אליה כהן, "פלא - פואמות ושירים" (ידיעות ספרים), ראה אור במאי האחרון
"שעות נפלאות בילינו יחד סביב תה הערבית שלה": אדיבה גפן כותבת על ד'ארטאניאן ("שלושת המוסקטרים" של אלכסנדר דיומא האב) ועל מיס מארפל ("רצח בבית הכומר" של אגאתה כריסטי)
הנה הן, צועדות מולי, הדמויות הספרותיות אליהן התחברתי בנעורי, הגיבורים בהם התאהבתי, שמשכו, הקסימו והביאו אותי אל הכתיבה. הן חולפות על פני במצעד ססגוני מתמשך ומנופפות לי לשלום. במי מהן לבחור? על מי מהן לספר? והרי כולן יקרות וחשובות.
אבל אין כמו אהבה ראשונה. ואני, ילדה חיפאית, בולענית של ספרים, התאהבתי בד'ארטאניאן, המוסקטר הרביעי. הצעיר בחבורה המפוארת של משמר המלך הצרפתי. יש להניח שהעלם שהסעיר אותי היה כבר בן 300 בערך כשנפגשנו בקריאה הראשונה, אבל אני, ילדה צעירה שניחנה בדמיון עז ונפש רומנטית, התאהבתי בו עד כלות. והייתי קוראת את שלושת המוסקטרים של אלכסנדר דיומא האב חזור וקרוא, חזור וקרוא וכל פעם הייתה כבראשונה. וכשבלו דפיו הייתי רוכשת עותק חדש ונבלעת בתוכו, מתרגשת, חוששת וחרדה לגורלו של ד'ארטיניאן בחיר לבי, שאפשר לומר שלא נח ולא שקט לרגע, הסתבך ללא הרף, נפל לכל מזימה אפשרית ותמיד יצא בריא ושלם בעזרת חבריו אתוס, פורטוס וארמיס המדהימים, יהי זכרם ברוך. מהם למדתי את המשפט שעוד לא נס לחו – 'אחד למען כולם, כולם למען אחד'. לו יכולתי, הייתי מזנקת מהמרפסת החיפאית שלי הישר אל המאה ה־17 ומצטרפת אליו, לוחמת ומכה את הרוזן דה רושפור התככן והחשמן רישלייה רב־המזימות.
"אלא שהילדה המאוהבת הפכה לנערה, ובימים בהם ארבעה נערים בריטיים החלו לכבוש את העולם, פגשתי אני בדמות ספרותית כובשת. גברת (מיס) מארפל של אגאתה כריסטי. הספרן בספריית פבזנר הגיש לי ספר רזה יחסית ואמר: 'כדאי לך להכיר את הסופרת הזאת', ואני, שכבר כיליתי את כל הספרים המותרים לגילי לקחתי מידיו את 'הרצח בבית הכומר' ומיד התאהבתי. מיס מארפל, לעומת המוסקטר שלי, שהסתובב בארמונות וחצרות אצילים, פתחה לי דלת לביתה האנגלי השלו, עד שריח התה האנגלי היה מדגדג את אפי. בעוד פוארו של כריסטי היה מתנשא ובלתי אפשרי, הרי שגברת מארפל הבלשית החכמה כבשה את מקומם של כל המוסקטרים כולם. עד מהרה מצאתי במארפל הקשישה, שנראתה בדיוק כמו כל רווקה זקנה בריטית כפרית, אישה חריפת שכל, שנונה, בעלת יכולת ניתוח גאונית ועשויה ללא חת. תראו לי פושע שיערים עליה, שהיא לא תגלה את סודו. כל מעשה פשע אפל ככל שיהיה באזור מגוריה לא ייעלם מעיניה החדות, והיא לא תנוח ולא תשקוט עד שתנקה את הרוע ותסגיר את הפושע לידי החוק. בזה אחרי זה בלעתי את כל ספרי הסדרה, גופות צצו מכל עבר בספריה, בבית הכומר, בבית השכנים, אפילו באיים הקריביים, בבוקר ובערב. וגברת מארפל מוליכה את שתינו בבטחה בדרך אל הפתרון. שעות נפלאות בילינו יחד סביב תה הערבית של גברת מארפל שלי, שעות שבלי ספק השפיעו על החלטתי לבחור ולכתוב גם אני רומן מתח. הבלשיות שלי, להבדיל, אינן קשישות בריטיות, אלא צעירות־תל אביביות חסרות מנוח, אבל כמו הגברת הקשישה הן עשויות ללא חת, תסתערנה על התעלומה ולא תמצאנה שלווה עד שיבוא הפושע על עונשו".
ספרה האחרון של גפן, “הבחורים של קלרה", ראה אור באפריל 2017
"האקסית המיתולוגית שלי": יובל אברמוביץ' כותב על טלילה כץ ("שירת הסירנה" של עירית לינור)
ב־1991 רציתי להיות טלילה משירת הסירנה. כלומר, לגור בתל אביב, להסתובב בשינקין, להכיר את האנשים הכי נכונים, לעבוד במשרד פרסום או כל דבר אחר שהיה נראה לי שיש בו מעט גלאם, להגיד כל מה שעובר לי בראש או בלב, לכתוב ולקבל על זה כסף ולחוות חוויות רומנטיות מסעירות.
הייתה רק בעיה אחת: הייתי בן 15. בעצם היו עוד כמה בעיות: גרתי בבת ים עם אמא שלי, הטקסט הכי נוקב שפרסמתי בחיי היה מאמר טרחני נגד ביטול הטיול השנתי בעיתון בית הספר, היו לי משקפיים מכוערים (שאריות מאופנת שנות ה־80), והייתי יצור חסר ביטחון ובתול.
היו צריכות לחלוף עוד כמה שנים עד שאפתח אישיות ואומץ על מנת לחצות את רכס ההרים המפרידים בין בת ים לתל אביב (כלומר, אעלה על קו 25 וארד באלנבי פינת קינג ג׳ורג) ואתגלגל לרחוב שינקין בימי הזוהר המפוארים שלו. האמת היא שרציתי להיות כל הדמויות של עירית לינור, שהיו הדמויות הראשונות בספרות הישראלית שדיברו עברית והיו מושלמות ופגומות בו זמנית. כמו בחיים. הן היו הדמויות הספרותיות הראשונות שהצלחתי לאהוב, אחרי שהמורה לספרות שלי הצליחה להשניא עלי את כל הדמויות הארכאיות של ש"י עגנון, א"ב יהושע וחיים נחמן ביאליק (שלמדתי לאהוב או לפחות להעריך כשבגרתי). כל כך רציתי להיות טלילה כץ שדמיינתי, איך כמוה, אגלח את שערות הרגליים בשביל סקס שיצדיק את זה. רק שנוסף לכל מה שלא היה לי בגיל 15, גם לא היו לי שערות ברגליים.
“מאז צימחתי שערות ברגליים, ולאחרונה, כמתנת גיל 40, גם צמחו לי כמה שערות בלונדיניות (תודה לאל!) על אוזן שמאל. עברתי לשינקין בגיל 24 ומשם לרוטשילד, אני מתפרנס מהמילים שלי ואני אומר כמעט את כל מה שעובר לי בראש או בלב. טלילה כץ היא החברה הדמיונית שאף פעם לא הייתה לי, ולמרות שאני חוזר ומבקר אותה אחת לכמה שנים והיום חושב שהיא קצת פתטית, רגשנית ובעיקר מרבה במילים, אני עדיין אוהב אותה. אפשר לומר שהיא האקסית המיתולוגית. וגם זה, אגב, עלי להודות: צמד מילים שטלילה המציאה.
“טלילה יודעת עלי הרבה דברים חוץ מסוד אחד, שאף פעם לא סיפרתי לה ונראה לי שהיום, רגע לפני הספר התשיעי שאני עומד להוציא, אני כבר יכול לספר לה. כתבתי אותה בספר הראשון שלי. קראתי לו 'כאן יעל וייס, תל אביב', אבל בעצם כתבתי קצת עלי והרבה על טלילה. לפעמים, כשאני שותה את הקפה של הבוקר שלי ברוטשילד, אני רואה אותה מרחוק. צועדת בשדרה במכנסיים לא מחמיאים וגוררת תאומים שעשתה לבדה. אותה הליכה ואותה תסרוקת קופצנית, אבל הרבה יותר מבוגרת. לפעמים היא נראית לי קצת כמו דודה. אני מניח שגם בי כבר הגיל נתן אותותיו. אז אני עוצם את העיניים ונזכר בימים בהם, ללא הילדים, כשטלילה הייתה מלכת העיר ואני עדיין חלמתי לכבוש אותה".
ספרו האחרון של אברמוביץ', “יש לי רעיון!", ראה אור בנובמבר 2016
"מחויב להרעיף את הכבוד על כולן": יונתן יבין כותב על כמה דמויות ספרותיות משפיעות
האם אני סכיזופרן או סתם סטוציונר? ואולי שני הדברים אינם אלא שמות נרדפים לאותו דפוס התנהגות, זה שמאפיין את קורא הספרים המסור, המכור? מילדותי אני מנהל רומנים קצרי מועד ובלתי מתחייבים עם ספרים. מקסימום כמה שבועות לכל אחד מהם. קורא, מסיים, ממשיך הלאה. מתאהב בעלילה חדשה וכמעט תמיד שוכח את האקסיות, רק זיכרונות דהים נותרים. אני זוכר שהספר הזה מעולה ושהספר ההוא גדול, וזה לא נראה לי מקרי.
“משום כך התקשיתי לעמוד במשימה הזאת: להיזכר בדמות ספרותית מסוימת אחת שהזדהיתי איתה עד לשד עצמותי, עד כדי כך שהשפיעה על כתיבתי. ביני לבין עצמי גיליתי שאיני יכול להרעיף את הכבוד הזה על אף לא אחת מהן, ובד בבד שאני מחויב להרעיפו על כולן גם יחד. לפחות על אלה שכיכבו בספרים המעולים ביותר שקראתי, שנצרבו בנפש האדם ונפש היוצר שלי כמכווה של אש. על כן, אני גם ירון זהבי הנועז וגם נמצ'ק החיישן מ'מחניים', גם ההלך של אלתרמן וגם יצחק קומר מ'תמול שלשום'. אני צ'רלי מקגי מ'אש זרה' של סטיבן קינג וברוס רוברטסון החלאה מ'טינופת' של ארווין וולש, אני מפקח המשטרה מ'ירח מלא של מולינה וגם גרנוי הרוצח המרחרח ב'הבושם' של זיסקינד. אני אורי מ'אורי' ורוני מ'אליפים', אני לודו מ'עפיפונים', אבל הרבה יותר מזה לילה. אני ג'ונתן ליווינגסטון השחף, וולטר פאבר של מקס פריש, אני יוסאריאן מהמלכוד ולפעמים גם הומברט מ'לוליטה', אראגורן ובטח לא פרודו, הטייס ובוודאי לא הנסיך הקטן.
“יש עוד הרבה, יש סופרים וסופרות ישראלים שאני מכיר אישית ולכן חוסך מעצמי את המבוכה. וחוץ מזה - נמאס לי לעשות ויקיפדיה כדי להיזכר. זה פשוט כואב, בלב, כמו לפגוש מישהו שאהבת ומת. ואני מנסה להפסיק, אבל הנה רסקולניקוב וקרנינה ודניאל מ'מסע דניאל' המופלא של אורבך ודון קיחוטה, מה לכל הרוחות אתה עושה כאן, ישישי? שלא לדבר על הולדן קולפילד, המציץ בחוסר עניין מעושה מעבר לכתפו של ההידאלגו החריף.
“בעצם: אולי לא אהבות נושנות. אולי רוחות רפאים מכאיבות, ששבות ורודפות את כתיבתי בממד השקוף והאחר, הבלתי נגלה, ועדיין הן נמצאות בכל מילה שאני כותב, בכל צליל מצלילי המוזיקה שמחברת את כולן לסיפור. אולי כל קורא הורג את הדמויות בכל פעם שהוא סוגר ספר שסיים לקרוא. רגע, ד"ר סוס. שנייה, ביאליק. ולאה, לאה, אני תמיד שוכח אותך, סליחה. וטוני מוריסון. ופול אוסטר, בהחלט, למה לא? וזה בלתי נגמר. זה בלתי נגמר. ואולי משום כך אני מוחק ושוכח. וממשיך וממשיך עוד לקרוא".
שני ספרים של יבין, "גוזלים בראש" של עם עובד ו"אהבה נגד חברות" (ידיעות ספרים) ראו אור החודש
"בעלי יכולת לקלוט את האבסורדים בעולם": אורלי קראוס־ויינר כותבת על דזירה ("דזירה" של אנמרי סלינקו) ועל יוסריאן ("מלכוד 22" של ג'וזף הלר)
התחלתי לקרוא בגיל ארבע, ומאז ועד היום גמעתי בצמא עשרות אלפי ספרים. הם מהווים עבורי עולמות אלטרנטיביים, אליהם אני תמיד שמחה לברוח, כשהעולם האמיתי הופך קשה, מדכא או סתם מטופש מדי לטעמי. מה שקורה כמעט כל יום. כך גם גיבורי הספרים שאותם אני בוחרת לקרוא, הם תמיד מסוג האנשים שהייתי שמחה להתחבר איתם במציאות. לכן, ממש קשה לי להתמקד בדמות ספרותית אחת שהשפיעה עלי וגרמה לי להזדהות. אבל אנסה להתמקד בשתיים מהן: דזירה מהרומן "דזירה" של אנמרי סלינקו ויוסריאן מ"מלכוד 22" של ג'וזף הלר.
“לכאורה, אין שום דמיון בין שתי הדמויות. דזירה קלארי מבוססת על דמות מציאותית, שהייתה ארוסתו של נפוליאון, שזנח אותה לטובת ג'וזפין, ולבסוף התחתנה עם הגנרל ברנדוט שהפך לימים למלך שוודיה. יוסריאן, לעומת זאת, הנו דמות פיקטיבית של מטילן פצצות מוטס במלחמת העולם השנייה, שלא מבין למה אנשים שהוא לא מכיר מנסים להרוג אותו ובסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום. ובכל זאת, לשתי הדמויות כמה תכונות משותפות המתבטאות בהרבה הומור, יכולת לקלוט את מרבית האבסורדים בעולם ולהביט על האירועים הדרמטיים בחייהם מזווית חיצונית מבריקה, אירונית ומשועשעת. בדרך זו מצליחים שניהם ליצור עמם הזדהות מיידית, ואפילו שאיפה להידמות להם. דרך עיניהם גיבשתי הרבה מהשקפת העולם שלי בנושאים רבים. מדזירה למדתי שמנהיג כריזמטי מדי עלול להמיט אסון על עמו ועל כל הקרובים אליו, ושלהיות נשואה למלך זה לא כזה כיף גדול. אולי אפילו להפך. יוסריאן שתל במוחי כל מיני רעיונות חתרניים,למשל, שהממשלה שלך מסוגלת להיות האויב הכי גדול שלך, שרוב הגנרלים טיפשים ושיכורי כוח, וששוק חופשי מייצר אבסורדים מטורפים, כמו אכילת כותנה מצופה בשוקולד.
“דזירה ויוסריאן גרמו לי לאמץ את אותה זווית הומוריסטית־אירונית, בה אני משתדלת לבחון את המתרחש בחיי ובעזרתה לקבל פרופורציות עליהם כל פעם מחדש. כך גם בספרים שלי ובעיצוב גיבורותיהן, אני מקפידה על אותה זווית משועשעת, שבעיני מאוד מחזקת ואופטימית. גם ב'מדריך לשוברות הלבבות' עיצבתי גיבורה שופעת הומור, ואפילו חוקי הבלוג לשוברות הלבבות, שבעיני מתאימים לכל סיטואציה בחיים, ממליצים על פיתוח זווית הסתכלות הומוריסטית עליהם ככלי עזר לצלוח אותם בשלום".
ספרה האחרון של קראוס־ויינר, "המדריך לשוברות הלבבות" מבית ידיעות ספרים, ראה אור בפברואר 2017
"אמנית של קסם ושל חופש": רינת פרימו כותבת על מרי פופינס ("מרי פופינס" של פמלה לינדן טרוורס)
לא, בבקשה אל תגידו: 'ראיתי את הסרט! מקסים!' כדי להבין את הגאונות של מרי פופינס, צריך לקרוא את הספר. מרי פופינס בספר היא לא אישה יפה, 'אפילו הגוזלים שלי בצאתם מהביצה יפים יותר מהגברת פ.', אומר עליה העפרוני. למרות זאת, היא לא שבעה מלהעריץ את דמותה במראה. היא קשוחה ועקשנית וגם שקרנית לא קטנה: 'בגן החיות? אני? בלילה? בחורה שקטה ומהוגנת כמוני...' מרי פופינס לא רק עפה על מטרייה. היא מעזה לעוף על עצמה, בתרבות שבה דמויות אמהיות אמורות לתת לתסכול ולרגשות האשם לאכול אותן מבפנים. הספרות תמיד הייתה קשה לדמויות אמהיות. הן בספרי ילדים ובטח בספרי מבוגרים. או שהן מתות וקדושות, או שהן חיות, איומות ומבכות את נעוריהן האבודים. למעשה, דמותה הספרותית כל כך לא שגרתית, עד שוולט דיסני היה חייב להכניס כמה שינויים. למשל, להפוך אותה ליפה כמו ג'ולי אנדרוז. למשל, להפוך את האמא הרפה של הילדים לפמיניסטית נלעגת. כמובן, בספר אין לזה זכר, כי מרי היא הפמיניסטית האמיתית. והיא ממש לא נלעגת. אולפני דיסני הוסיפו חטא על פשע כשהפכו את פמלה לינדון טרברס הגאונה לדמות אקסצנטרית וקצת משוגעת, שמתנגדת בלי שום סיבה לסרט המקסים על הדמות שהמציאה (בסרט 'להציל את מיסטר בנקס'). גם אני גדלתי על הסרט, אבל מרי פופינס היא לא המאמי הזאת ששרה עם ציפורים. היא אמנית של קסם ושל חופש. היא לימדה אותי כמה כיף אפשר לעשות בתפקיד המבוגרת האחראית".
(הציטוטים לקוחים מתרגומה של דליה רביקוביץ')
ספרה האחרון של פרימו, “שלג של סביונים", ראה אור במאי 2017 (ידיעות ספרים)
"מגלמת השתחררות מהתלות בגבר": מיכל דליות כותבת על ג'יין אייר ("ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה)
את הספר קראתי שש פעמים ואת הסרט ראיתי חמש פעמים, ובכל קריאה ו/או צפייה אני לומדת על ג'יין משהו חדש, משהו שבאותה שנה ובאותו רגע מתאים לי בדיוק. ג'יין מגלמת העצמה נשית והשתחררות מהתלות בגבר. היא אישה מאוד צעירה עם סיפור חיים מורכב וכואב, ולמרות היותה עדינה, היא מגיבה לעוולות העולם בזעם עצור. לעתים היא נשאבת למקומות שכמעט וכולאים אותה (מבחינה פיזית ורגשית), אך תמיד היא מוצאת את הכוחות הנפשיים והעוצמות הרגשיות להיות מחוברת לעצמה ולעקרונות האוניברסליים של צדק, יושרה ואהבה. סיפורה של ג'יין אייר עוסק ביחסים בין המינים וביחסים בין המעמדות. ג'יין הולכת ומתחזקת לאורך חייה, מבחינה אישית ומבחינה כלכלית, והחיבור הסופי שלה עם רוצ'סטר מכיל בתוכו את האהבה בין שני אנשים שווים ברוח, במעמד הכלכלי, בעצמאות ובחופש הבחירה. נוסף לכל זה, הרומן שבה ועדיין שובה את לבי בכך שהוא עוסק באהבה, באחריות וביושר האישי, המניע את ג'יין למלא את רצונה ולהיות קשובה לעצמה".
ספרה האחרון של דליות, “הורים, מה השאלה!?", ראה אור באוקטובר 2015