התחלפות

"ואת בטח שמאלנית".

"כן", אמרה ענבר בלי למצמץ.

"וצמחונית".

"כן", אמרה ענבר, "צמחונית". עדיין בלי למצמץ.

"ולסבית?", הוא הימר.

"זה לא עניינך", אמרה ענבר, והפעם מצמצה, קצת.

"אבל, כן".

"כן", אמרה, "וזה עדיין לא עניינך".

הוא הביט בה. היא הביטה בו בחזרה. הוא גירד בראשו, ואמר: "ולמה, בהתחשב בכל הדברים האלה שאמרת, את רוצה להצטרף לביקור השבועי שלנו במערת המכפלה?"

ענבר הביטה בו בעיניים הכי תמימות שיכלה לגייס: "כי אולי אם אני אלך איתכם למערת המכפלה, זה ישנה אותי".

היא נראתה חמודה וכנה ונוגעת ללב. לא היה לו סיכוי. והאמת, היא אכן רצתה להשתנות, אבל לא במובן המקובל. כי בדיוק שבוע קודם היא פגשה את פרופסור יהושע הר–זהב, שהיה הארכיאולוג המקראי הידוע ביותר בעולם עד שהתחרפן והכריז שבחפירות עיר דוד הוא גילה טקסט עתיק שאפשר בעזרתו לעשות נסים. כולם צחקו עליו. אז הוא הכריז שיעשה ניסוי על עצמו, ונעלם ליומיים. וכאשר חזר, היה לאידיוט. פשוט אידיוט. מתראיין בכל מיני ערוצים, מדבר במבטא פרסי בולט, מנסה לשכנע את מראייניו לקנות ממנו שטיחים, אף על פי שאין לו כרגע שום שטיחים למכירה - האיש הפך להיות הבדיחה של המדינה. שכולם צחקו ממנה, חוץ מענבר, שפרופסור הר–זהב היה הדוד שלה. ושידעה מה קרה לו באמת.

שבוע קודם, בביתה של ענבר, עשר בבוקר, היא מנקה את הבית עם רדיו פתוח ברקע, ולפתע מהומה בחדר המדרגות. היא פותחת, ורואה מוכר שטיחים עם שטיח מגולגל על כתפו, רב עם השכנה מתחתיה וטוען בתוקף שהוא לא מוכר שטיחים. ברגע שראה אותה בדלת, זינק במעלה המדרגות, הגיע אליה ולחש: "זה אני".

"סליחה?"

מוכר השטיחים העיף מבט למטה, לכיוון השכנה החטטנית, ואמר: "ענברי'לה, זה אני", אמר, "דוד שלך, יהושע הר–זהב".

היא הביטה בו. הוא הזיז את השטיח באי–נוחות בולטת על כתפו. ואמר: "המגילה הגנוזה? מה שאמרתי שזה עושה נסים? צדקתי!".

וזה מה שהוא גילה באותה מגילה גנוזה: שאם אתה עומד במקום מסוים מאוד במערת המכפלה, בדיוק בחצות, ואומר את המילים העתיקות המאוד מסוימות שנחשפו במגילה - אתה יכול להתחלף עם מישהו אחר. חשוב על אדם שאתה רוצה להתחלף איתו; מלא אחר כל ההוראות; וברגע המיועד, משהו בלתי מוסבר יקרה, ותמצא את עצמך בגופו של האיש שחשבת עליו. והוא, מצדו, ימצא את עצמו בגוף שלך.

מה שמסביר למה האיש המתקרא "יהושע הר–זהב" מופיע בכל תוכנית אירוח ובכל סימפוזיון אקדמי, מדבר במבטא איראני מוגזם על שטיחים, ונראה כמו מישהו שחטף שבץ מוחי קל. כי כאשר יהושע האמיתי, חוקר המקרא, הדוד של ענבר, אמר את אותן מילים עתיקות וקסומות - הוא לא ידע מה יקרה. ובמקרה נזכר באותו מוכר שטיחים מסכן שניסה למכור לו שטיח בבוקר אותו יום, והתחלף איתו. דווקא איתו. והיה שמח להמשיך ולהתחלף עם מישהו אחר, אבל אף אחד בחיים לא ייתן לו להתקרב בדמותו הנוכחית למערת המכפלה, ביום ובשעה הנתונה, ועד שזה יקרה, הוא תקוע בגופו של מוכר השטיחים. אז אולי ענבר יכולה לעזור? בוודאי שהיא יכולה לעזור. בוודאי. רק תגיד - מה הטקסט בדיוק? ואיפה צריך לעמוד?

התוכנית שלה הייתה פשוטה - להתחלף עם בנימין נתניהו. בבת אחת, באישון לילה, לעשות את זה, וכל העולם ישתנה: בתוך גופו של ראש הממשלה תשכון אחת, ענבר. תוך חודש היא גומרת עם הכיבוש, ותוך חודשיים - מבטלת את הסובסידיות לבשר. וביבי? שיסתדר עם מקרר מלא נבטי אלפלפא, נראה אותו.

וכך הצטרפה לביקור במערת המכפלה, והגיעה ממש לפני חצות למקום היעוד. כאשר ראתה שאף אחד לא מסתכל חתכה ימינה, ושוב ימינה, ואז לתוך הנקבה הסודית, ואז שלפה את האייפון וקראה מתוכו את הטקסט, ואז - ואז -

היא מצאה את עצמה על הרצפה, בשירותים של נתניהו. קמה, לקחה אוויר והביטה בחשש במראה - וכן. זה קרה. היא הייתה בנימין נתניהו. בשקט בשקט התגנבה חזרה למיטה, ונשכבה ליד הגברת הראשונה. מעל הסדינים, וכמה שיותר בצד. ונרדמה.

היא ישנה עד שבע בבוקר, שאז נשמעה דפיקה עדינה בדלת חדר השינה.

"ביבי", אמרה אשת ראש הממשלה בחשש, "יש פה שוטרים, והם... אה..."

אבל השוטרים לא חיכו לסוף דבריה, ופרצו פנימה. "אדוני ראש הממשלה", אמר לו החוקר המבוגר, השמן, "אתה עצור בשם החוק".

חדר החקירות היה בגודל של מטר על מטר, עם חוקר שמן ומבוגר שצרח עליה כל הזמן, וקלדנית אחת שתקנית וממושקפת, שחזרה על כל מה שנאמר בקצב הכתבה.

"תודֶה, יא חרא", אמר החוקר השמן, "אתה חושב שיש לי כל היום בשבילך, יא זבל?"

"...כל, היום, בשבילך", חזרה הקלדנית בעודה מקלידה בשתי אצבעות, "יא... אתה רוצה ביו"ד אל"ף או יו"ד ה"א?"

"מה?", תמה השמן.

"התעתיק הנכון מערבית הוא יו"ד אל"ף", אמרה הקלדנית.

"מה זה?", תמה השמן עוד יותר.

וראש הממשלה - ענבר - אמר לקלדנית: "לא נראה לי שזה משנה לו".

השמן העיף לה סטירה. ואמר: "אתה תשתוק, יא מפגר!", ומיד הבהיר לקלדנית: "אל תכתבי את זה".

ענבר לא ידעה מה לחשוב. מה יכול היה לקרות בשבע השעות האחרונות, שיביא אותה מהבית בבלפור לחדר חקירות עלוב, עם שוטר שמעז להעיף סטירה לראש הממשלה?

התשובה לא איחרה לבוא:

"כל הכבוד לבחורה הזאת, ענבר!", אמר השוטר, והעיף מבט מנצח לעבר הטלוויזיה שהייתה פתוחה ברקע, בשקט. על המסך ענבר ראתה את עצמה - כלומר את נתניהו האמיתי, בגוף שהיה שלה עד לפני שבע שעות. החוקר השמן גירד בפדחתו המדולדלת, ותהה: "אבל מאיפה היא ידעה את כל הסודות האלה עליך?".

וזה מה שקרה בשבע השעות שבהן ענבר - בגופו של נתניהו - ישנה שנת ישרים: בחורה ושמה ענבר, פעילת שמאל צמחונית נלהבת, התייצבה בדירתו של רביב דרוקר והתחילה לדבר. היא גילתה להם הכל: איפה נתניהו מחביא את הכסף מהצוללות, היכן טמונים הסיגרים הממש–יקרים, כמה כסף הוא קיבל כדי להקשיב למריה קארי שרה (המון), וכמה כדי להקשיב לה מדברת (עוד יותר), ועוד סודות רבים שאף אחד לא ידע על קיומם:

למשל, ספינת החלל הפרטית, שהזמין בכספי המועצה למלחמה בתאונות הדרכים;

למשל, הפניית משאבי רפאל לטובת פיתוח סודי של סביח בטעם גלידת פיסטוק;

למשל, המיליארדים שהעביר מתקציב הביטוח הלאומי, כדי לעזור לנסיך ניגרי מסכן ששלח אליו מייל.

ואת כל זה ענבר עשתה בשעתיים הראשונות מאז התעוררה לפתע בתוך מכונית שהייתה בדרכה להפגנה בבילעין, והתחילה לשאול את נוסעי המכונית איך הגיעה לשם, ואיפה שומרי הראש שלה, ולמה יש לה ציצי.

שעתיים יותר מאוחר, בעוד הארץ ישנה, היא כבר יסדה מפלגה חדשה, ששמה "עוצמה חזקה לישראל בטוחה". חמש דקות אחר כך יצא סקר ראשון, שצפה לה 60 מנדטים. ועד עלות השחר, היא כבר הפכה לחברה הטובה ביותר של האחים עופר, וורן באפט ופוטין. וענבר האמיתית, בחדר החקירה, בהתה בטלוויזיה השקטה, בתדהמה: ידעתי שהוא טוב - אבל עד כדי כך טוב?

מה נותר לה לעשות? הודתה בכל, הבטיחה לגלות עוד, ורק בקשה קטנה הייתה לה: שייתנו לה להתפלל במערת המכפלה, בחצות. ועוד באותו הלילה, היא התחלפה בחזרה עם נתניהו. והתעוררה בחצר של שגריר הרפובליקה הדומיניקנית בישראל, מעשנת סיגר בגודל של צינור השקיה, ומשתעלת.

היא קמה, כיבתה את הסיגר, ביקשה סליחה, ונעלמה ללא שוב.

ובאשר לנתניהו האמיתי - הוא לא מבין עד היום מה קרה באמת. ומנסה בכל כוחו לחזור על הטריק, ללא הצלחה: להתחיל מחדש, ללא האישה, ללא החקירות, ללא רביב דרוקר - איך נתן להזדמנות כזו להישמט מידיו?

מצד שני, לקח לו בדיוק עוד שתים עשרה שעות לשכנע את החוקר השמן שהכל היה חלום, שהכסף בחשבונות הסודיים נועד לקנות אפודי מגן לחיילים בודדים, ספינות החלל הן רק למקרה שכדור הארץ יהיה קטן עליו, והסיגרים היו רק מטאפורה לאיבר מין. מטאפורה יקרה, אומנם, אבל היי - ראש ממשלה לא יכול להסתובב עם מטאפורות של סדנת כתיבה.

כך שבסך הכל הוא מרוצה. הכל בשליטה. ורק בלילה, לפעמים, הוא חושב לעצמו: לעזאזל, למה אני כזה אני? הייתי יכול לשבת עד היום עם נבטי אלפלפא במקרר, לעשן ולשתות ולהיות צעיר שוב - הבחורה גם הייתה לסבית, אז זה לא שהייתי נאלץ לוותר על משהו מהנאות החיים - ופשוט לחיות. למה אני כזה אני? אבל שנייה אחר כך הוא שומע בת קול שאומרת: כי אני זה הכי טוב שהיה אי–פעם. ועוד שנייה אחר כך הוא מבין שבת הקול זה הוא עצמו. מה שלא מאוד מפתיע. לא אותו, ולא את עצמו.