זה לא סיפור. זה נשמע מופרך ומקרי כמו רעיון לסרט של מארוול. אבל הפגישה הזאת התרחשה כפי שהיא מתוארת, לפני 30 שנה, ביום ד', 15 ביולי 1987, בשעה 11:30 לפני הצוהריים בלשכתו של מפקד אחד מבתי הכלא בארץ. הייתה זו פגישה לא צפויה, קצת מפחידה, קצת הזויה - אבל אמיתית לחלוטין.
כשחזרתי ממנה, ישבתי מיד וכתבתי את מה שהתרחש ונאמר בה, והרשימות עדיין שמורות אצלי. הייתי אז עיתונאי וסופר; כבר נפגשתי עם אנשים ידועי שם ואלמונים, סלבס, מנהיגים, פוליטיקאים, קצינים בכירים, ספורטאים, כוכבים למיניהם ויוצרים, וראיינתי אותם. פרסמתי ושידרתי בתקשורת מאמרים, כתבות וראיונות בקשת של תחומים וכתבתי ספרים וסיפורים רבים. פגישה כזאת ושיחה כזאת, שכלל לא ביקשתי לעצמי, עוד לא היו לי.
זה התחיל שנה וחצי לפני כן. התגוררנו אז ברמת גן, ובמוצאי שבת אחת, לפנות ערב, נסעתי לפגישה בתל אביב. כשחציתי את כביש חיפה־תל אביב (היום דרך בגין) ונכנסתי לשדרות שאול המלך, נעקפתי במהירות מסוכנת בידי נהג אוטובוס, ללא נוסעים. בשנייה האחרונה בלמתי ונמנעה התרסקות ודאית. גם נהג האוטובוס בלם, ובעודי יושב במכונית חצי המום, מיהר וירד, צעיר ממני, גברתן וקולני, פתח את דלת מכוניתי והחל לצרוח עלי - הוא, העבריין - תוך שהוא מניף את זרועותיו. יצאתי מהמכונית ועמדתי מולו, שנינו כתרנגולים, צורחים זה על זה בזעם רב, ואוטוטו כמעט שהתחלנו להתכתש פיזית.
אלא שכאן צץ גבר אחר, גם הוא צעיר ממני, שבלם את מכוניתו בסמוך והודיע לנהג האוטובוס כי ראה אותו חוצה בפראות רמזור אדום ויעיד נגדו במשטרה. הוא גם הוציא מכיסו תעודת שוטר, והנהג נאלץ לתת לו את פרטיו ולהסתלק באוטובוסו חפוי ראש. התאוששתי ואפילו לא ידעתי איך להודות למושיעי, כי אינני מורגל במושיעים כאלה.
עברו שנה וחצי אחרי הכמעט־תאונה - ואז צלצל אלי ה', עד הראייה שלי. הוא סיפר שהשתחרר מהמשטרה והחל לעבוד כמפיק בחברה לאירועים בתל אביב והיה רוצה לשתף אותי ברעיון שעלה במוחו. כשהיה במשטרה, סיפר, הוצב בתפקידי מעקב וריגל פעמים רבות אחרי העבריין שמעיה אנג'ל.
אנג'ל, מהידועים וממטילי האימה בפושעי שנות ה־70 וה־80, היה אז בן 35. עוד לפני מעצרו הראשון, בגיל 18, החל בפשיעה - שוד, סמים, גניבת רכוש - ישב כמה פעמים בכלא, ניסה להימלט ממנו (מכלא תל מונד ב־1972), גורש לבריטניה וחזר משם, סחר בסמים והפך בעצמו למכור להם.
שמו עלה כמעורב ברציחות כמה עבריינים. מאז הספיק להיהפך לסלב וב־1980 נשא לאישה את שרה, המכונה "שמוליק", בטקס מסוקר מאוד. התקשורת אהבה לתאר את סיפור אהבתם הגדול של בני הזוג. ב־1982 הואשמו אנג'ל ושרה עם העבריין חיים שושן ברצח בלדרי הסמים שולמית שלי ומישל נחמיאס ("הרצח הכפול"). אנג'ל נידון לשני מאסרי עולם. שרה ישבה שנתיים בכלא נווה תרצה עד שזוכתה מחמת הספק, יצאה לחופשי ופרסמה ספר שכתבה, "מלאך או שטן", רב־מכר גדול על עולם הפשע המקומי, ככל הנראה עם סממנים ביוגרפיים. היא התגרשה מאנג'ל, שבינתיים הסתבך ברצח נוסף, של שותפו לרצח הקודם, שושן, בעזרת חברים לכלא, ולעונשו נוספו עוד כמה עשרות שנים.
נסעתי אז עם המפיק־שוטר ה' לכלא. הוא הסביר לי שחשב שחייו של אנג'ל, וסיפור עלייתו בעולם הפשע המקומי, יכולים להיות נושא למחזמר גדול, לא פחות ולא יותר. הוא אמר שלאחר התקרית עם נהג האוטובוס, קרא כמה סיפורים שפרסמתי - וכשעלה בראשו רעיון המחזמר על עלייתו ונפילתו של הארכי־פושע, חשב שאוכל לתמלל אותו. בעזרת קשריו השיג אישור ממנהל הכלא לפגישה עם אנג'ל וגם הסכמה מנשוּא הפגישה, שקיבל כמה מסיפורַי לקריאה כסוג של המלצה. "עכשיו הכל תלוי בך", אמר, "אם תסכים להיכנס להרפתקה כזאת". הוא חש בגמגומי את היסוסי, כמי שחושש למתוח לעצמו את הגבולות וכמו לגעת בטירוף השפוי, והרגיע אותי שלא יסכן אותי בכל צורה שהיא.
נכנסנו ללשכת מפקד הכלא, מ' - גבר צנום, ג'ינג'י, מזוקן, שהגיע לתפקידו, לדברי ה', מתחום החינוך והפסיכולוגיה דווקא. הוא אירח אותנו בלשכתו וכבר מן ההתחלה הביע התנגדות עזה לרעיון. לדבריו, אנג'ל משמש כבר שנים דגם להערצה ולחיקוי לצעירים רבים בשל תעוזתו ואלימותו. דעו, אמר, שמאחוריו כבר כמה רציחות מוכחות. זאת לבד משאר חיסולים ומיתות משונות שלא נקשרו אליו בוודאות - והוא כלל לא נראה כמתחבט או מתייסר בשל כך. היכולת שלו להתקיים מעבר להבחנות בין טוב לרע, מותר ואסור, חיים או מוות, מעוררת בציבור מסוים הערצה עצומה, לצערנו.
יש הרבה צעירים שלא עמוס עוז או שלמה ארצי משמשים להם מודל. לכן כל דרך של עיסוק פומבי בחייו של אנג'ל, גם הדרך הביקורתית, לא תרחיק צעירים אלה מהפשע. להפך. ותזכרו גם שהדור הבא של הפושעים כבר הרבה יותר מתוחכם מהדור של אנג'ל. הם יֵדעוּ ללמוד משגיאותיו. המפקד ציין שאינו יכול למנוע מאיתנו לעשות בחומרי חייו של אנג'ל כרצוננו, אבל ההחלטה לאפשר שיחות סדירות עם אסיר עולם בכלא, כדי לדובב אותו לצורך הכתיבה, כפופה לאישור הנהלת בתי הכלא.
האיש פסיכופת מוחלט, אמר מפקד הכלא, אף שהוא כריזמטי, אינטליגנטי, חביב ומעניין. הבנאדם מכור לסמים שנים רבות, וכיום מקבל אָדוֹלָן, כתחליף - והאדולן "מאזן" אותו. אך מתחת לאדולן ולכריזמה הוא נשאר פסיכופת. הוא הוסיף שבחמש השנים האחרונות אנג'ל נמצא בבידוד כמעט מוחלט, ורק אמו הזקנה מבקרת אותו אחת לשבוע. אשתו־שותפתו, שהפכה מאז שחרורה מהכלא וגירושיה ממנו לכוכבת מקובלת ומוחנפת בטורי הרכילות והחברה, כשעבָרה מסייע לה בהתקבלות זו, רבה איתו ואינה מבקרת אותו.
ועוד סיפר המפקד: פעם אנג'ל הציע לנו עסקה. הוא יגלה לנו היכן נמצאות גופות שלא התגלו מחיסולים שלא פוענחו תמורת הקלות בתנאי מאסרו. כדי להוכיח שכוונותיו כנות, נידב גילוי: מישהו, שעקבותיו נעלמו לפני שנים, קבור ביסודות הבטון של מגדל מסחרי ידוע במרכז תל אביב. עכשיו לך תוכיח.
ואז, אחרי שהכין אותנו המפקד ונתן קווים לדמותו, נכנס ללשכה האיש עצמו. שמעיה אנג'ל נראה צעיר ונאה מכפי שנראה בעיתונות ובטלוויזיה. מכנסי ג'ינס כחולים, חולצת טריקו לבנה ונקייה, גרביים לבנים, נעלי התעמלות. רק החולצה החומה שמעל לגופייה העידה על מצבו. אסיר. הוא התגלה כידידותי, ערני מאוד, חייכן, קצת כפוף, שערו זיפני, מבהיק ומשוח בג'ל; נאה וגרמי יותר מתמונותיו בתקשורת; עיניו חודרות, קצת מטורפות.
חלחלה עברה בי, אני מודה, כשלחץ את ידי והביט בידידות מופגנת ישר בעיני, לא השפלתי עיניים. הוא סיפר שהמתין בחוץ לפגישה - ולא ידע שזו הפגישה איתנו. "אם הייתי יודע, לא הייתי נרדם כל הלילה בתא מהתרגשות", אמר. ישב מולנו, עישן במהלך השיחה סיגריות נלסון בזו אחר זו והניח על השולחן שלפניו כמה דפים כתובים בצפיפות, שהכין לפגישה עם מנהל הכלא. הוא חשב שהוזמן לשיחה על הקלת תנאי מאסרו. הוא שב ודיבר על שמחתו לבואנו ועל נכונותו לשיתוף פעולה מלא. הוא הרבה להחמיא למפקד הכלא, "אבל שלא תחשבו שאני מלקק לו את התחת", צחק. הוא דיבר כמעט ללא הרף, מלא אנרגיה והתרגשות - ולעתים תוך דיבור קם, כפוף מעט, בבטן מכווצת, כמי שמקשיח את שריריו לקדם מכת סכין פתאומית. כשאמרתי משפט שבו שולבה המילה "אָוַנְטוֹת" תיקן אותי בחיוך: "אָוּאַנְטוֹת". הוא קרא את ספרי "ארץ רחוקה" שה' שלח לו (ושאחד מפרקיו עוסק בחיים האלימים בכלא) ואהב אותו מאוד ("כמעט בכיתי", אמר).
הוא דיבר על ילדותו, על אביו, מוריס אנג'ל, כתב העיתון בשפה הצרפתית "ל'אינפורמסיון", שהיה לדבריו איש סגור, מופנם ומתוח, "שמעולם לא נגע בי באצבע" ומת מהתקף לב כששמעיה היה בן 9 או 10. "לי זה לא יקרה בחיים", אמר, "כי אני לא משאיר בפנים כלום, כמוהו. הכל אני מוציא, יורק, מקיא, החוצה". האמא, אמר, היא ממשפחה פשוטה יותר, מזרחית; "דייגים. סיידים. מהשוק", והיא עבדה קשה לאחר מות האב לקיים את עצמה ואת בנה היחיד.
"שתי אחיותי הגדולות - אחת בארץ, סנובית, ניתקה איתי כל מגע ומחנכת את הילדים שלה נגדי; השנייה ירדה לאמריקה והתאלמנה שם, אחרי שאיזה כושי רצח את בעלה. אתה יודע איך זה באמריקה". שוב חזר לאביו: "אבא היה חסר לי מאוד כל השנים", התוודה. "רק אתמול, שראינו טלוויזיה, אמרתי, 'וואללה, איך זה שָׁמָה דומה לאבא שלי...'", אמו המסכנה הייתה יוצאת כמעט מדעתה בדאגה לבנה, שמגיל צעיר היה בורח מבית הספר ומהבית. "הייתי יוֹשֵׁן בבית קברות, עם כל הרוחות והשדים, על הקבר של אבא, בתוך המון הפרחים שגנבתי והבאתי לו", הוא אומר ואני לא יודע אם להאמין לו או לא על הסצינה הקולנועית הזאת.
הוא גר עם אמו בדירת שיכון קטנה במעוז אביב בתל אביב, סיפר, והיה מתקוטט בלי סוף עם ילדים אחרים. "אלה שהיה להם אבא, האבא היה יורד ומחטיף לי מכות". התאקל הראשון שלו עם החוק היה כבר בגיל הילדות, ומהסברו העקלקל - "סתם. שרקתי למישהו ונטפלו אלי המשטרה. חשבו שהזהרתי אותו. שאנחנו בקומבינה. סתם" - קשה היה ללמוד הרבה. עד מהרה היה לעבריין מהשורה, שמעשיו הלכו ודחקו את הקו האדום בתעוזתם, התקבצו סביבו מעריצים, סייענים ושותפים לדברי עבירה. "חברים? לא היו לי חברים אף פעם. לתת אמון רק בעצמך, וגם זה בעירבון מוגבל", הוא צוחק.
האם העריץ מישהו? "לא. אף פעם. היו כאלה שהערכתי". שמות? הוא מתחמק. ספרים? "קראתי את 'הסנדק'. מאוד התרשמתי מדון קורליאונה - פושע ורוצח, אבל גם איש מכובד כזה". מדברים על עבריינות ופשיעה. "מה זה פשע? מה זה רע וטוב? לא יודע מה זה. אתה יודע מה זה? איך אפשר להבדיל תמיד בין טוב לרע? שמע, זה עניין שאני כל החיים שלי חושב על זה ולא יודע מה התשובה".
וכאן הוא הציע שבמקום מחזמר, אכתוב איתו את הספר על חייו. שאבוא פעם־פעמיים בשבוע לכלא ונשב כמה שעות, והוא יספר לי הרבה דברים, כולל סודות שלא סופרו מעולם. למה אתה רוצה את הספר הזה? שאלתי, והוא התחיל בניסוח סיבה פשטנית שהלכה והסתבכה: "הספר ירחיק ילדים צעירים מסמים. כי ממה מתחילים הסמים? מזה שרוב הגברים בעולם לא עומד להם. הם מכניסים וגומרים תכף. אבל עם פס הרואין אתה מחזיק ארבע שעות של זיון ולא גומר. אתה מבין? אני התחלתי סמים ב־79'. הייתי אז בעסקי סמים, לא אכפת לי להגיד, אבל מהצד של השיווק - ואז מישהו מהשותפים שלי הכניס לי מהצד, הבריז לי, בגד בי. אז מרוב עצבים וייאוש נכנסתי לזה. סמים זה חרא. תשאל את המפקד".
המפקד אמר שלסמים הייתה השפעה קשה מאוד על שמעיה: בריאותו הגופנית והנפשית הורעה, הוא ירד במשקל, עבר התקפות ממושכות של רעד, שיניו נשרו (לא מסמים, התפרץ אנג'ל. זה מהתאונת דרכים שהייתה לי), יצר המין שלו השתבש (זה דווקא לא, המפקד, מיהר לתקן). אני שואל אם ספר על חייו לא עלול לעודד צעירים על סף הפשע ללכת בדרכיו ולנסות להצליח, כמוהו, בלי להסתבך בשגיאות שעשה - והוא מתפרץ בהתרגשות ואומר שחייו אבודים, שבגיל 38, עם כמה מאסרי עולם, בלי חברים ובלי משפחה, רק אמא מסכנה, שגם היא כמו חיה בכלא - "והיא חיה רק בגללי. ואני הרי סך הכל שמוק מטומטם באורך 185 ס"מ, שהרס את החיים שלו ושל אמא שלו ואחראי על זה שאיזה 2,000 איש הפכו בגללו נרקומנים, מכורים לסמים קשים, אם כי גם בלעדי בטח היו מוצאים סָפַּק אחר...". אף מילה של חרטה על מעשי הרצח והאלימות שעשה.
אני חושב על מה שמפקד הכלא סיפר לנו, על רצח שותפו ועוזרו שושן בכלא, שמצלמת המעקב קלטה ותיעדה: שמעיה המקסים, האיש שיושב עכשיו מולי רוטט מאנרגיות חיוביות ומביט בי בחיבה מופגנת, ושני אסירים נוספים, דקרו את השותף עשרות רבות של פעמים, הרבה לאחר שנפח את נשמתו, וחוררו את גופו. ברררר. ייתכן שהוא מבחין בזיק של אי־אמון בעיני על דבריו. הוא מחייך, נשען לאחור, ואומר: "שמע. סך הכל כולם שחקנים ואסור להאמין על עיוור לאף אחד. אולי גם אני שחקן", הוא מחייך. "פעם כתבו העיתונים שהשתוללתי וירקתי והרבצתי בבית המשפט. גם זה היה משחק.
הלבישו על שמוליק (גרושתו, שנאשמה איתו ברצח הכפול) ארבע עדי שקר, שאמרו שהיא נתנה את ההוראת רצח, למרות שלא ידעה מזה כלום וששמעה את זה, חשבה שאני אמרתי בחקירה משהו וקראה לי 'רוצח' ואמרה שהיא תצא לחופשי ואני ארקב כאן כל החיים והיא תחזור לאמא שלה ולא תראה אותי יותר בחיים. אז באתי והבאתי לה וואחד מכה בבית המשפט, ואפילו היא לא הבינה למה ולא תפסה שזה היה משחק, כל ההשתוללות שלי, בשביל להגן עליה". ואני שואל, אז למה שאשתך לשעבר, שהתפרסמה כסופרת מאז שהשתחררה, לא תכתוב איתך את הספר שלך? הוא משיב בקיצור וביובש שאינו רוצה בכך ונמנע מלהזכיר יותר את שמה במהלך השיחה.
פתאום הוא אומר: "בגלי צה"ל סיפרו אתמול על מישהו ביפן או בפיליפינים, ששבר את השיא של שהייה בבידוד אחרי שישב במנהרה 250 שעות ברציפות. תגיד לי, מה זה לעומת חמש וחצי שנות בידוד שלי? זה כלום. זה כמו לעשות עמידת ידיים. אתה לבד בתא, היד בביצים, מאונן וזהו. טוב שהגיע המפקד לכלא. מאז שהוא כאן, אני יכול לראות קצת אנשים. המפקדים הקודמים? להם הייתי יותר גרוע מאיוון דמיאניוק המניאק. לא ראיתי שמש וכלום".
שאלתי אם יש מקום שאליו הוא מתגעגע. "דהב בסיני. לבד, עָרוּם במים ובחוף". אם אתה כל כך אוהב להיות לבד, שאלתי, אז למה הבידוד כל כך רע? שמעיה: "כי אין לך חופש. אתה רוצה להפסיק לחיות לבד, כמו קודם, ואתה לא יכול".
"הכל זה מאבקים של הישרדות", אמר, כמסכם את לקח חייו. "אתן לך דוגמה: פעם, כשעוד הייתי תמים וצעיר, בראשית שנות ה־70, יצאתי מהכלא - ואחרי יומיים־שלושה אני וחבר שלי, שעכשיו כמוני יושב מאסר עולם בצרפת, יוצאים מפאב ליד כיכר מלכי ישראל, הוא עם אשתו ואני עם איזה חתיכה. אנחנו נכנסים למכונית שלו ואחרי כמה מטרים מגלים שיש פנצ'ר בגלגל. הוא אומר: שמע, זה ניסיון חבלה, ואני אומר לו, אל תבלבל את המוח. יצאנו להחליף צמיג, ופתאום עובר איזה אופנוע על ידנו, ואני שומע בום ומשהו קשה חובט בכוח עצום בגב שלי.
אמרתי לחברי, שמע, הביאו לי כדור בגב. אחר כך הבנתי שזה היה פיצוץ מהאופנוע, כי המניאק הפחדן שירה עבד על טורים נמוכים, ובבת אחת העלה גז. הוא זרק רימון שלא התפוצץ וברח, וניידת הגיעה. והשוטרים תופסים אותי ואומרים: זה אתה שזרקת את הרימון. אחרי כמה זמן גיליתי מי עשה את זה.
הסתבר שהבחור רצה לחסל את החבר שלי. עשיתי דרך מתווכים סולחה איתו וחשבתי שנגמר העניין. מה אני יגיד לך, אחרי איזה זמן אני נוסע עם בחורה במכונית, בכפר שלם, איזי, לאט - הכביש שמה מלא מהמורות (ככה הוא אמר! - יב"נ) ופתאום ספונטני אני שם גז, ובגלל ההשגחה העליונה אנחנו ניצלנו, מפני שאחרי חצי שנייה ריסס צרור מקלצ'ניקוב את החלונות האחוריים. אם לא הייתי סתם ככה לוחץ גז, היינו הולכים. זה היה המניאק שרצה שוב לחסל אותנו, וממש ההשגחה העליונה הצילה אותנו. מה אתה היית עושה במקרה כזה, שלמישהו נכנס לראש שהוא מוכרח לגמור עליך? אדם נורמלי הולך להתלונן למשטרה. במקרה הטוב היו מביאים את ההוא למשפט. במקרה הטוב היה מקבל חמש לניסיון לרצח. במקרה הטוב לא היה זוכה לקיצור זמן ויוצא אחרי חמש ומתחיל לאיים עליך שוב. אז אני שואל אותך: מה אתה היית עושה?".
הוא לא אמר מה הוא עשה במקרה הזה, אבל דווקא אי־האמירה הזאת סימרה את מעט שערי. ציינתי לעצמי את הדרך המושכלת שלו לבנות את טיעוניו בתבונה ובזהירות, שלא להבריח אותי ושלא להפליל את עצמו (כאילו שעוד מאסר עולם יעלה או יוריד). "ואתה, לא באים לך לפעמים עצבים לרצוח מישהו?". בטח, עניתי, אבל מה שקובע בין שפיות לטירוף ולאובדן שליטה עצמית הוא היכולת לרסן ולבלום את עצמך, והאיסור הפנימי, המוסרי והדתי.
אחר כך חשבתי, שזה "יתרונו" של הטירוף, שמאפשר לעשות, בהחלטה של שנייה, דברים נוראים ומדהימים, שהמעצורים הרציונליים לעולם לא יתירו לנו. "תראה", הוסיף אנג'ל תיאוריה משלו, "בחיים שלנו, מי בכלל מגיע לגיל 90 - ואם תשאל אותי, לגמור את החיים בגיל 90 עם כדור בראש נראה לי חלום. ברור לי שאני לא יגיע לזה. שתדע שאדם חוטף כדור מטווח קרוב בראש, הוא מת מיד ואפילו לא יודע שהוא מת. זה כמו מה? כמו מיתת נשיקה. תאמין לי".
אני רואה שמפקד בית הכלא ממש מזועזע מההשוואה. "וזה", אנג'ל הנמיך קולו, כבסוד, "הדבר הכי מרגש בחיים, לאיש שהאצבע שלו על ההדק. פתאום הוא כמו אלוהים. יכול לגמור חיים בצ'יק. ואסור לך לתת לזה שמול האקדח להוריד את עיניו מהעיניים שלך" - והעיניים שלו, כשהוא מדבר בשטף, בתוך העיניים שלי, מהפנטות, חודרות, לא מניחות. "העשירית שנייה הזאת שבה אתה לוחץ על ההדק ושם לו כדור, זה כמו אורגזמה של החיים והמוות. זה עשירית שנייה שנמשכת נצח נצחים. שיא השיאים. אתה יודע שהוא יודע, בחלקיק של שנייה, שהנה הוא מת. עשירית שנייה של נצח נצחים. שום זיון לא ידמה לזה - ואז, ווווּפְּ!".
הוא השתתק לרגע, בוחן את עיני, ואז המשיך בשטף. גבר נאה, כריזמטי, בעל אנרגיה מטורפת, מהפנטת ומרעילה: "אנחנו יצרנו נורמה חדשה בכלא. למשל, שנכנסתי והייתי עדיין צעיר מאוד, הייתי הולך בשורטס בחצר, והיו אסירים מניאקים חרמנים שהיו מסתכלים עלי, על הרגליים והתחת שלי, כאילו אני כּוּסִית (הוא אמר כך. המונח "כוסית" עדיין לא רווח אז בלשון המדוברת ונראה שנולד בשפת הכלא - יב"נ) וזה עצבן אותי מוות. בעיקר אחד, ערבי מעכו, עיניים מתרוצצות כזה, שכל הזמן זיין אותי בעיניים. באתי אליו: מה אתה מסתכל עלי ככה? אמר לי זה וזה וזה, והמשיך להסתכל על התחת שלי, המניאק.
אמרתי בבקשה והלכתי לתא, עטפתי סכיני גילוח בשפופרת ריקה ממשחת שיניים והלכתי והורדתי לו חזק על הצוואר, שיידע. פעם אחרת, התחלתי בתוּר אסיר לגדל זקן, שלא יראו אותך צעיר וחלק. אז בכל זאת ניסו, עד שדקרתי אחד ומאז ידעו להיזהר ממני. אנחנו הכנסנו נורמות חדשות לכל כלא (הוא לא אמר מי זה 'אנחנו'. אולי נהנה לדבר על עצמו בגוף ראשון רבים - יב"נ).
פעם אני עומד בתור למים חמים לתה, ואחד עם ספרים, אינטליגנט, נדחף לי. 'הלו, למה אתה נדחף?', פתח עלי פה: 'הכּוּס של האמא שלך' ו'אני יזיין את האמא שלך'. זה הדליק אותי: לא די שהוא עובר תור, אז גם מקלל את האמא שלי? קפצתי עליו והוא עלי, שבקושי הפרידו. הלכתי למטבח, הרתחתי מים בסיר גדול ובאתי ושפכתי הכל עליו. הצעקות שלו, בחורה לא הייתה צועקת ככה".
"אני", אמר פתאום בחיוך כואב, "וואללה, כזה הייתי רוצה להיות", וטפח על גב "ארץ רחוקה", העותק המרוט של ספרי שנשלח אליו. "סופר. או עורך דין. הצרה שלי זה שהכל בא מכאן (טפיחה חזקה בכף יד שטוחה על לוח לבו) ולא מכאן (טפיחה על ראשו). יש לי ראש, אבל הלב מחליט לי. תראה, איך הגעתי לסמים? שיצאתי מהכלא פעם ראשונה, היינו עושים שודים בבנקים. קלי קלות. פעם חמישייה, פעם עשירייה. ואז שמעתי שיש חבר'ה בכרם שעושים מסמים כל יום עשירייה, לפחות. זה הרס אותי. אני עובד כל כך קשה, ואלה המניאקים, בקלי־קָלוֹטוֹ. כאילו שהם עושים לי נא בעין. ואני, באמא שלי, הכי שונא כאלה שעושים לי 'נא!' או שטינקרים ועדי מדינה וכאלה. אלה בעיני בני מוות".
הוא אף פעם לא חתם סיפור בתוצאותיו ורפרף מדבר לדבר: "אני הייתי מת ללמוד. ספרות, למשל. אבל מה? כל מקום שמעבירים אותי ואני מגיש רשימת בקשות, הן נדחות: כי אני שמעיה אנג'ל, הרוצח הנוראי", הוא אומר בספק רחמים עצמיים, ספק אירוניה; כמי שלא מסוגל בכלל לתפוס ולהבין את נוראות מעשיו הנפלצים ואת השפעתם.
לפני שנפרדנו הוא חיבק אותי בכוח ואמר: "וואללה, אני רואה שאנחנו נעבוד יחד נהדר, ואתה חייב ממש עכשיו לסדר ביקורים קבועים אצלי. בארבע עיניים, אני יהיה גלוי מאוד. אין לי מה להפסיד. אני לא מפחד מכלום ולא חייב כלום. ואל תפחד ממני", הוא אמר במין רוך של רוצחים, אוחז בידי בכוח, כמעט מתחנן. "אני, שמעיה אנג'ל, נשבע לך שמעולם לא נגעתי במי שלא הזיק לי".
הוא יצא ממשרדו של מפקד הכלא, והמפקד אמר: "טוב, חבר'ה, אני מקווה שהרעיון שלכם ייכנס לבוידעם. ראיתם: האיש אומנם מקסים ושרמנטי וחכם, אבל הוא פסיכופת, עם רציונל משתנה במהירות, לפי הנסיבות, לא צפוי ומסוכן מאוד".
בדרך למכונית אמר ה', המפיק שלקח אותי וששתק רוב הזמן: "שמע, אני חושב שהרעיון מוקדם מדי לביצוע ולא בדיוק ברור אם הוא מתאים למיוזיקל. אני מבקש סליחה על שגזלתי מזמנך ומקווה שעוד נעשה ביחד דברים יפים בעתיד". ואני אמרתי שדווקא הייתה לי חוויה מרתקת, מהסוג הלא צפוי. ככה נפרדנו איש לדרכו. בבית מיהרתי לרשום בפנקס הצהוב שלי את הדברים כפי שזכרתי אותם, בעודם חמים, כדי שיהיו לי לתעודה.
חבר, כתב פשע ותיק בעיתון, שסיפרתי לו על הפגישה, הזהיר אותי מהמשך הקשר: "שלא תעלה על דעתך אפילו. האיש פצצה מתקתקת. אם היה לי שקל על כל אדם שמוכן לחסל אותו, הייתי פוקה הירש או דובּינֵר" (אנשי צמרת של אז - יב"נ). חבר שלי, עורך דין פלילי ממולח, אמר לי: "כשתבוא אליו לכלא מהפעם השנייה והלאה, אתה תסומן. לא יהיה אחד שלא יידע שאתה הולך לכתוב איתו את הסיפור שלו, ורבים יחששו ממה שיספר לך. אתה תהיה בסכנת חיים גדולה. אז אל תעז אפילו לחשוב על זה".
לא פגשתי שוב את אנג'ל, ואת סיפור פגישתנו לא פרסמתי עד עכשיו. לפני כעשור התבקשתי על ידי עורכים של כתב עת ספרותי צנוע וייחודי, "מסמרים" (שנסגר זמן מה לאחר מכן), להשתתף בגיליון נושא ושלחתי אליהם סיפור שנכתב בהשראת הפגישה הזאת, כפרק מספר בכתובים. התקשורת דיווחה ששמעיה אנג'ל הכיר אישה צעירה בעודו בכלא, נשא אותה לאישה והפך אב לבת. ב־2003 התגלה בגופו סרטן ריאות סופני. הוא שוחרר מהכלא למעצר בית ומת ב־2004, בגיל 51.