יש לי חלום. אני חולמת שהספר הזה יילמד בבתי הספר התיכוניים, במכינות הקדם–צבאיות, בוועדות הכנסת וסביב שולחן הממשלה. המסה של מיה סביר מעניקה שיעור מאלף בהיסטוריה של קונפליקטים, באזרחות החותרת לשיפור חיי הכלל והפרט, בגישה הומנית, בפוליטיקה נבונה, בהתגייסות המונית למען העתיד המשותף והחיים.
הספר מציע, ואפילו מוכיח שכדאי, לשנות חשיבה. לצאת מ"תבנית–תוצרת–הקונפליקט" ולהביט קדימה, אל העתיד. כפי שהמחברת למדה באפריקה, היתלות בנוסחאות העבר, בטראומות שלו, בחרדות שיצר ובשכול שגרם, מוחקת את היתכנות העתיד. החיבור שלה יטלטל גם את הקורא המשוכנע. גם סמולן שוחר הידברות המפלל להקמת מדינת פלסטין יחווה ניעור שכלי ורגשי, כי התוכן אינו מכוון לקהל מסוים אלא לכל בני האדם הישראלים. סביר פונה אל ההיגיון האנושי, ודבריה שקולים, סדורים ובהירים, ומשמעותם כה חדה, עד כי חזקה על הקורא האמיץ דיו שיבין ויפנים. קורא כזה לא יוכל עוד להיות נינוח בסדר יומו. אם הוא מצביע מרכז ושמאלה או מרכז וימינה, לאחר הקריאה, שבה הרשה לעצמו לדעת, להתפכח ולהבין, לא יוכל עוד לומר לעצמו שאפסה התקווה, שהעם טיפש, שביבי לא מעוניין, שאבו מאזן חלש, שידיהם נוטפות דם, שידינו יורות להגנה עצמית, שהמלחמות אולי לא תמיד מוצדקות אבל זה מה יש, ובעצם, לאיזו מסעדה נצא הערב.
לא קראתי את ספריה הקודמים של סביר, שגדלה בבית שפעל תמיד למען השלום (היא בתו של אורי סביר, מאדריכלי הסכם אוסלו), וספרה זה הסעיר בי עצב גדול עם שמחת התקווה. עצב על כך שכה מאוחר תבוא ההבנה, אם תבוא, ושמחה על כך שאולי בכל זאת. אולי נצליח להגיע לנקודת האין ברירה המפעילה כוח אדיר על זחיחות הדעת. אולי יובן גם כאן, כמו באפריקה, בשתי מדינות כה שונות זו מזו, שהמשפט הפסיבי “לנצח תאכל חרב" מחסל את הנצח. סביר מכנה את שינוי דפוס החשיבה “קפיצת האמונה". לא אמונה דתית בהכרח, אם כי באפריקה, היא מספרת, הייתה הנצרות כוח דומיננטי בקידום הפיוס. יש לבצע דילוג נועז ממתחם אמונה אחד, נגיד מ"אין עם מי לדבר", אל מתחם אמונה מהפכני, נגיד, “חייבים לדבר גם עם מי שיש לו דם על הידיים כדי שלנינים שלנו יהיה עתיד". הכותבת מבהירה, שכמו באפריקה, גם בישראל הפיוס ידרוש מחירים כבדים ושנים רבות יעברו עד שיתווספו לו כל חלקיו. אבל אחר כך יהיו חיים. לא מושלמים, לא מיד, אבל יהיה ההפך משכול תמידי. “האמירה המגולמת בקפיצה היא זו: מה שהיה הוא לא מה שיהיה".
יש לי חלום. שהיושבים סביב שולחן הממשלה יפסיקו לפחד מכך שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. סביר נוקטת לשון עניינית, אלגנטית, אובייקטיבית, כמי שעומדת ומתבוננת במוצג מחקרי, ולכן יש סיכוי שקהל קוראיה יתרחב. היא לא מזכירה בספר אף פוליטיקאי ישראלי, היא לא מפנה חצים פוגעניים כלפי מי שאחראים למות תהליך השלום. היא רק מצביעה על היסטוריית פיוס בשני מקומות שונים לגמרי מישראל, ובכל זאת דומים בהכרח של האויבים לחבור למען החיים.
הכותבת עשתה שנים אחדות בדרום אפריקה וברואנדה בפעילות למען אוכלוסייה מוכת רעב. בתוך כך התעניינה בתהליכי הפיוס שחוו שתי המדינות. היא ראיינה אזרחים שחוו את האפרטהייד ואת התקופה שבאה לאחר סיומו בדרום אפריקה, וברואנדה דיברה עם מי שהיו שותפים לרצח העם (בני ההוטו) ומי שבני משפחותיהם היו קורבנותיו (בני הטוטסי). רובו המכריע של הספר עוסק בעדויות ששמעה, בניתוח תהליך הפיוס בין לבנים לשחורים בד"א הדמוקרטית, ובין בני ההוטו לבני הטוטסי ברואנדה הדיקטטורית. ניכר שתהליכי הפיוס עדיין בעיצומם. דור המדבר, שחווה את האפרטהייד וצריך לגשר על 50 שנות הדרה והזנחה, עדיין מתגורר בערי הפחונים האינסופיות. ברואנדה נאלצים אנשים לגור ולעבוד בחברת מי שרצחו את בני משפחותיהם. בשתי המדינות הקורבנות נדרשו לסלוח והמקרבנים נדרשו להכיר באחריותם.
“תתחילו", אמר אחד המרואיינים לישראלית. תתחילו בפיוס לפני שיהיה מאוחר מדי. והיא מבהירה שהפיוס נחוץ “כדי לתקן את העיוות הנורא שהשתרש בחברה שלנו, שבה שוב ושוב נשלחים הילדים להקריב את חייהם למען עתיד בְּמָקום מדמם, בִּמְקום שייקחו על עצמם ההורים את מעשה ההקרבה". וההקרבה היא מחירי הפיוס.
“השיטה שהם דוגלים בה שוכבת על ערש מותה", מצטטת הכותבת את מרטין לותר קינג הבן, “השאלה היחידה שלא ניתן להשיב עליה היא מה יהיה מחיר ההלוויה". סביר, ילידת 1973, שנת שכול נוראה, מציעה תרגיל מחשבתי שעשוי לחלץ אותנו מתחושות אוזלת היד והדיכאון: “מה צריך לקרות כדי שיהיה פיוס?", היא שואלת ומציעה תשובה: “בשביל שיהיה פיוס צריכים שני הצדדים להכיר בכך שלעולם ימשיכו לחיות יחד בארץ הזאת, שזכויותיהם בה ועליה שוות, ושעתידה ואופייה של הארץ יעוצבו במשותף, באופן שיבטיח את זכויותיהם, את כבודם ואת שלומם הפיזי והנפשי של הכול".
“איך זה מרגיש?", היא שואלת, ויש לי חלום שבכנסת וסביב שולחן הממשלה יישבו מספיק אנשים שזה מרגיש להם בסדר גמור.
"על הפיוס", מיה סביר, סדרת נוודים, אפיק, 231 עמ'