נזכרתי בשיר ההוא שלו, 'ליסבון'. לשמעו הייתי רואה אותו בדמיוני בדיוק כך, שוכב בחדר מלון, מעשן לאט מאוד בחשיכה העמומה. שאלתי אותו אם בסופו של דבר היה בליסבון. הוא פרץ בצחוק וקיפל את הכר תחת ראשו.
'כמובן', אמר. 'ברגע הנכון. אתה מגיע למקומות כשהם כבר לא חשובים לך'.
'פגשת שם את לוקרסיה?'.
'מניין לך?', הוא הזדקף לגמרי ומעך את הסיגריה במאפרה. אני משכתי בכתפי, מופתע יותר ממנו מהניחוש שלי. 'שמעתי את השיר ההוא, "ליסבון". הוא הזכיר לי את הנסיעה הזאת שהתחלתם יחד'.
'הנסיעה הזאת', חזר אחרי. 'אז חיברתי אותו'.
'אבל אמרת לי שלא הגעת אז לליסבון'.
'כמובן שלא. לכן עשיתי את השיר הזה. אתה אף פעם לא חולם שאתה הולך לאיבוד בעיר שאף פעם לא הייתי בה?'"
(מתוך “החורף בליסבון" מאת אנטוניו מוניוס מולינה)
כשחלמתי על ליסבון, כך היא נראתה לי, רחובות פתלתולים ומועדונים דחוסי עשן סיגריות וספוגי אלכוהול. כל אחד שואב את מושגיו על מקום מתוך דימויים ויזואליים כמו סרטים או סדרות טלוויזיה, סדרת צילומים או ממקורות ספרותיים. ניו יורק של וודי אלן או של אידית וורטון או של אנדי וורהול. לונדון של צ'רלס דיקנס או של “איסט אנדרס", סדרת הטלוויזיה הנצחית של ה־BBC. ליסבון של פרננדו פסואה או של אנטוניו מוניס מולינה שכתב את “החורף בליסבון" על פסנתרן ג'ז ספרדי שרצח בליסבון את בעלה לשעבר של אהובתו.
ספרו של מולינה מתאר את הרחובות הצרים ואת הכבישים מרוצפי האבן המתפתלים למעלה של הרובע העתיק אלפמה, שבו שכנה דירתנו השכורה, גבה אל העיר העתיקה וחזיתה פונה אל נהר הטחו. ספינות שיט אדירות ממדים השטות בו בכבדות - איזה מראה מרהיב - ופורקות את המטען האנושי שלהן על הרציף, מילאו את חלוננו כל שעות היום. מכל הימים ומכל המקומות הנפלאים שהיינו בהם בפורטוגל, זה המראה שאף פעם לא יימחה מזיכרוני: הנהר, השמיים הבהירים מבהיקי השמש והספינות הכרסתניות.
אבל גם ללילות החמים בליסבון היה קסם משלהם. אותה אווירה פילם־נוארית של הבלשים המלנכוליים של שנות ה־40 וה־50 של הקולנוע השחור־לבן שמשחזר מולינה בספרו. מרגע שקיעת השמש חיים אחרים מתעוררים בעיר, והמסעדות ומועדוני הפאדו משדלים את ההולכים ושבים להיכנס פנימה ולהיפרד מכספם.
וזו לא עסקה רעה כלל ועיקר. תמורת 80 יורו המלצר השמנמן שלכם, המתרוצץ מזיעה משולחן לשולחן עטוי במדיו השחורים, יגיש לכם תבשיל אורז עם תמנון וישיר לכם כמה שירים עם להקה של שלושה נגנים צעירים. הפאדו, בניגוד לפלמנקו הספרדי, אינו שירה של יצר וסער, אלא של רגש.
זמר פאדו אינו צריך קול רגיל במובן המקובל. הוא צריך לדעת כיצד להטעין את השיר שלו ברגש. פרצה שקוראת להרבה מאוד זייפנים. והמלצר שלנו הרגיש הרבה מאוד ככל הנראה. הנה הוא חוצה את גיל ה־50, שערו מקליש, והוא מתפרנס כמו פורטוגלים, בדוחק. ביד אחת הוא מסלק פירורי לחם ממפת השולחן ובשנייה מונה קצב של ארבע פעימות כדי ששירתו תותאם לנגינת הלהקה. והסיפור שלו הוא כמובן הסיפור של תושבי ליסבון וסיפורה של ארצו, פורטוגל.
הפסידה לקולוניות
“11 מיליון תושבים חיים בפורטוגל, כמעט חצי מהם באזור ליסבון ופורטו. כל השאר - די ריק. לא כי מדבר - ההפך, פורה ומזמין. פשוט לא הגיעו עדיין מספיק אנשים", כותב במעין יומן פייסבוק גיל רימון, שהגיע לפורטוגל עם משפחתו לפני שנה ורק עכשיו, הוא אומר, הוא חש מוכן לכתוב עליה.
“כבר הרבה שנים פורטוגל מאוד בצד", הוא כותב. “מצד שני, הדמוקרטיה עוד לא ברחה מפה (טוב, היא גם די חדשה פה, רק בת 43 - א"ל). וגם המהגרים לא מגיעים, כי המשכורות פה נמוכות. אף על פי שפחות מפחדים פה ממהגרים - אולי כי כמעט בכל פורטוגלי זורם דם מרוקאי, קלטי, רומאי, ערבי ומה לא. גם גילויי גזענות נדירים פה, והם מגונים ביותר.
והסוציאליזם עוד פה, ובגדול (כן, הכל פה מותר. וכמו שיש אי־הפללה מלאה על כל סוגי הסמים, יש פה אפילו קומוניזם פעיל). זו מדינת רווחה שלא ויתרה על האופי גם לאחר המשבר של 2008, שאותו היא קיבלה באורח הכי קשה אחרי יוון. אה, וגם להם כבר הייתה פרשת צוללות עם טיסנקרופ, שוחד ושחיתות (ובאמת, למה שפורטוגל תצטרך צוללות?). אבל עכשיו רגוע.
“מצחיק לחשוב היום על פורטוגל כקולוניאליסטית, אבל יש לה מניות מייסדים במפעל הזה ובהפצת העבדות. היום אפשר להגיד שפורטוגל הפסידה לקולוניות שלה כמעט בכל. מילא שראש הממשלה אנטוניו קושטה הוא במקור מגואה שבהודו - עובדה שכל נהג מונית בגואה מזכיר בגאווה כשאנו מספרים מאין באנו - הרי שהשירים הכי יפים בפורטוגזית, כמו גם הסרטים והספרים, ובעצם רוב התרבות הפורטוגלית לא מגיעים מפורטוגל כבר הרבה מאוד שנים".
נוכחתי ללמוד במהלך השבועיים שבהם שהיתי בפורטוגל כי הפורטוגלים, סליחה על ההכללות, יודעים להפסיד בכבוד, ורימון מאשש את דברי בכותבו ש“זה עם של אוהדי הפועל. ההערכים המומלצים פה הם צניעות, דרך ארץ ועניין בכדורגל".
ביני לבין עצמי אני חושבת שאולי זה הביקור שלנו שעורר ברימון את הרצון לכתוב את פרקי היומן הפורטוגלי שלו. הוא ויעל אשתו הם משפחה, אבל יותר מזה, הם חברים טובים. וכך, על מרפסת ביתם שבמחוז אלג'זור, מול הר שבראשו מתנוסס עץ כמו קווצת שיער אסופה לקוקו, דיברנו הרבה על החיים בארץ ועל החיים החדשים שלהם בעמק.
“אנחנו גרים בעמק ליד הנחל כמו כל השכנים שלנו, האי־קהילה שלנו; עמק שהוא עוד אחד מעמקי הוואדיות הרבים המיושבים בדלילות רבה בחבל אלגרבה שבדרום פורטוגל", כותב רימון ביומן הפייסבוק שלו. “אנחנו גרים במקום שאין לו שם ושאין בו רחובות, לא תמרורים ולא קליטה, אבל יש בו נחל".
בחורף, אמר לנו רימון כשהוליך אותנו לראות את הנחל בקצה המדשאה השייכת לביתו, זורמים בו מים לכל האורך, והוא נמזג לא רחוק מכאן אל נחל אלג׳זור, ששמו כשם העיירה הקרובה, Aljezur, וכשם המחוז שלנו. נחל אלג׳זור מצדו נשפך לאוקיינוס בין שני חופים סלעיים ויפהפיים, אמוריירה ומונטה קלריגו. בקיץ, במרחק עשר דקות הליכה מכאן, הוואדי כבר יבש.
“דרך אחת מרכזית עוברת בעמק, לאורך הנחל", כותב רימון. “היא ברובה חד־מסלולית, בחלקה הגדול טרשית ועקלקלה. כמעט לכולם יש מכוניות, ברובן מודל 2000־2005, דהויות ומאובקות למשעי. גם לנו. הנחל עובר בגבול החצר הגדולה שלנו. אצלנו הוא זורם אפילו באוגוסט, גם אם בצנעה.
המים אומנם רדודים הרבה יותר, אבל הם עדיין מפרנסים אצלנו בריכות טבעיות מרוצפות חלוקים שאפשר להשתכשך בהן כשהשמש קרובה וחזקה, בין דגים קטנים, צפרדעים פה ושם, צמחי מים וחרקים שונים. המים נקיים, והתושבים שותים מהנחל ומבורות המים שפזורים בעמק. לרבים מהם יש גינות וגידולים אורגניים, בעיקר ירקות.
“15 דקות בדרך הצרה והמתפתלת מפרידות בין הבית שלנו לבין 'הכביש הראשי', כביש סלול דו־מסלולי שבתוך דקה של נסיעה בו מגיעים לאלג׳זור", כותב רימון. “15 דקות של כניסה ושל יציאה בנוף פרוע וירוק, שאין שום מנוסה מהן אם רוצים לקנות משהו - כל דבר - או לזרוק זבל או להגיע לתיבת הדואר. 15 דקות של נהיגת מדיטציה שמתיישבת היטב עם קצב החיים של העמק, של אלג'זור ושל פורטוגל בכלל".
במשך שבוע היינו בעמק עם גיל ויעל ושני ילדיהם באי־קהילה, שלאוהבת בדידות אורבנית כמוני נראתה כמו כן־קהילה, הרבה יותר מדי קהילה לטעמי. אבל כל רגע ורגע שם היה מתוק. באטיות הפורטוגלית, כמעט בעצלות, שעות נמזגו זו לזו, ים ושמש וצינה בערבים, שבהם שתינו יין אדום מקומי ודיברנו כמו ישראלים בכל מקום בעולם על “המצב".
“רוב השנה אלג׳זור היא עיירה קטנה בדרום־מערב פורטוגל, החולשת על עורקי תנועה חשובים יחסית שבין כאן לבין שם באלגרבה", רימון ממשיך ביומן הפייסבוקי שלו. “יש כאן כמה אלפי תושבים ועוד כמה אלפי תושבים ביישובים קטנטנים שסביבה, שמשתייכים למועצה. ואז מגיעה העונה, ואיתה התיירים, והאוכלוסייה מוכפלת. גם מספר המסעדות ובתי הקפה הפעילים ומספר הירידים והפסטיבלים הוא כפול בעונה.
רוב התיירים הם גולשים שעולים לרגל לחופים הדרמטיים. ויש מבצר עתיק וחומה כיאה לעיר מורית באלגרבה. ויש נחל וים ושלושה חופים. קוראים לה אלג׳זור, כי היא כמו אי בין נחלים שנשפכים לים. בערבית קוראים למקומות כאלה אי. למשל, אל־ג׳זירה, ארם נהריים שבין הפרת והחידקל.
“זה מקום קטן", מוסיף רימון. “שלא בעונה כולם מכירים את כולם, לפחות בפנים. אחרי שנה באזור אני כבר מזהה בקפה את עובד הדואר ובמכולת את עורכת הדין. הכספומט נותן עד 200 יורו בפעם אחת. רוב הדלתות לא נעולות, הרבה חלונות פתוחים של מכוניות, בטח מחוץ לעונה. בתחנת הדלק פשוט ממלאים ואז הולכים לשלם. אבל חייבים ללחוץ עם האצבע כל הזמן על ידית המילוי. אין מעצור. שלא תגידו 'לא שמתי לב שזה מילא עד הסוף, אבל אין לי כסף'".
לצלילי טופאק
בשעה שאני כותבת את הדברים האלו, אני עדיין נתונה בכאבי פרידה. אחרי שבוע באלג'זור הצפנו שבע שעות נסיעה לעיר פורטו. שיבוש פורטוגלי אופייני העניק לנו מכונית מרצדס חדשה במקום זו שהזמנו מחברת השכרת הרכב. אז החלטנו לבדוק אותה כראוי ודהרנו בחלקים רבים של פורטוגל, מנגנים את טופאק, הראפר של הבית, בווליום מפוצץ ראש.
גם פורטו האירה לנו פנים. ככל הנראה סימן ההיכר של הטיול היה דירות הצופות אל הנהר, גם אם הנהר של פורטו שונה עד מאוד מזה של ליסבון. טיילנו עד שרגלינו קרסו תחתינו ואכלנו כל מאפה שראינו בחנויות הפסטלים הידועות של פורטוגל, מפעל של סוכר וקלוריות שבו אם לא תיזהרי, חצי האי האיברי ידבק בירכייך כשתעזבי.
לא נזהרתי. לא נזהרתי כלל ומכלום. מי שנזהר בפורטוגל לא קולט אותה. כך כנראה הגיע סנטיאגו, פסנתרן הג'ז של מולינה שהשיר שלו, "ליסבון" “לא היה אלא תחושה טהורה של זמן, שקוף ובלא שינוי, כאילו נשמר בצנצנת זכוכית הרמטית", לידי רצח.