זיכרון למלחמת יום הכיפורים: מכתבים בדיוניים ללוחמים בחזית

פתאום אתה מסתכל סביבך ותופס שבבת אחת, כאילו, עברו עליך 44 שנים - והידיעה הזאת נוחתת עליך כמו פטיש. לפני 44 שנים, ביום כיפור, 6 באוקטובר 1973, בשעות שלפני הצהריים, הוזעקתי לעבודתי בגלי צה"ל. ישיבת חירום לקראת המלחמה שנחתה עלינו בהפתעה. עברתי במכוניתי בדרך ליפו ברחובות הריקים של יום הכיפורים ברמת גן, יד אליהו, שכונת התקווה ויפו. בבית, ברמת גן, ירדו כולם למרתף, למקלט הלא מוכן, כשנשמעה האזעקה הראשונה.

גיא, הילד הקטן שלי, בן חמש, ישב שם מצונף מפחד וחשש שהפצצה עלולה לחדור למקלט מאשנב האוורור. אמו וגלי בת השמונה הרגיעו אותו. ברחובות כבר התרוצצו חיילי מילואים שנקראו בבהילות ליחידותיהם, והרדיו החל לשדר שידורי חירום.

פחות מיממה קודם לכן הודיע אגף המודיעין בצה"ל שהסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה, אך הקרבות החלו בצוהרי יום הכיפורים - ואני, שלחמתי ממש במלחמה הקודמת, ששת הימים, ביחידת שריון שחצתה את סיני עד לתעלה, הסתפקתי כאן בתפקיד עורפי, סמוך מאוד למקור החדשות וההחלטות: האולפן המשותף של קול ישראל וגלי צה"ל במרתפי בית סוקולוב ובניין דובר צה"ל במרכז תל אביב.

לכאן התנקזו כל החדשות החמות מהחזיתות בצפון (הפלישה מסוריה) ובדרום (הפלישה ממצרים), חדשות שהיו בגדר פייק ניוז בתחילה ("כוחותינו מכים את הצבאות הפולשים שוק על ירך") אך בהמשך היו לחדשות אמת, כואבות וקודרות, על הפתעה כמעט גמורה, בלבול, רפיון ובהלה; על קרבות קשים מאוד של מעטים נגד רבים, בתנאי סף גרועים, עד שכוחות השריון והמילואים התארגנו ועשו את דרכם אל זירות המלחמה והפכו את הגלגל במחיר דמים גדול מנשוא.

שידרנו נונסטופ חדשות ויומני חדשות, כתבות וראיונות, כתבים יצאו לחזיתות ולמרכזי ההחלטות וחזרו משם. העברנו ימים ולילות בעבודה קשה ובחרדה, ידענו על אירועים כמעט באמצע התרחשותם, ונוכחנו בכל מעמד של הודעה חשובה, פרשנות והסברים של מפקדים ומקבלי ההחלטות במשך כחודש ימים. היינו ישנים ממוטטים על המדשאה של בית העיתונאים או על מזרן קרוע במרתף. אחרי חודש, כשניצחונו של צה"ל היה ודאי ונחרץ במצרים ובסוריה, הפרידו קול ישראל וגלי צה"ל כוחות וחזרו כל אחד לתחנתו ולאולפניו.

גלי צה"ל החלו לשדר 24/7, ולי היה הכבוד לערוך את מהדורת החדשות והיומן הליליים הראשונים. באותה עת היו כבר דפי העיתונים מלאים במודעות אבל עם מסגרות שחורות לזכר ההרוגים הרבים שלנו בחזיתות הרבות. בני משפחה, חברים, מכרים לא חזרו הביתה. כמעט כל משפחה ביישוב של אז ידעה או הייתה קרובה לשכול, לאלמנות וליתמוּת.

חזרנו לבתינו ולשגרה, אבל משהו בחיינו השתנה לתמיד. אולי אי־הוודאות שנוספה לתודעה. אני זוכר שלאחר חודש דחוס כל כך ואינטנסיבי, התקשיתי מאוד להירדם בלילה, וזה נמשך לאורך כשנה.

במלאת 30 שנה למלחמת יום הכיפורים עמד צה"ל לערוך מופע זיכרון גדול, ואני התבקשתי ליצור מסכת דרמטית על אותם ימים, שבהם עמדנו מאוחדים יותר, אכפתיים יותר ונבונים יותר מול המציאות הקשה. החלטתי להתמקד לא בחזית, אלא בעורף ובתחושות החרדה והאחווה שפיעמו בו. כתבתי את "13 מכתבים", כולם מכתבים שנכתבו מהורים, מאחיות ומחברות בבית ללוחמים שבחזית. המופע המתוכנן בוטל, בסופו של דבר, בשל שיקולי חיסכון. ארבעת המכתבים לתאומים נדב ומתן ברוכין בני ה־24 לקוחים משם.

אם התאומים, אתי ברוכין, בת 49,
אלמנה, מושבניקית חקלאית
יום ד', 10 באוקטובר, היום החמישי למלחמה
מתן ונדב היקרים,

אני מנצלת את ההזדמנות שעוזי פריאל קפץ לשעתיים הביתה ומעבירה לכל אחד מכם מכתב קצר ואחיד. כתבתי בעזרת נייר־קופי - כי אין לי זמן לכתוב לכל אחד מכם לחוד, ובין כה וכה האינפורמציה תהיה זהה לשניכם. זה היתרון שיש לאמא של תאומים. אני שולחת גם חבילה קטנה לכל אחד מכם, עם רימונים מהעץ הגדול שליד הרפת, שיצאו השנה עסיסיים כמו שאתם אוהבים, ועוגת שוקולד אגוזים, היחידה שמקובלת על שניכם, וגרביים ותחתונים, שבטח אין לכם זמן לכבס. אני מקווה מאוד ששניכם, מתן בצפון ונדב בדרום, תקבלו את המשלוח הקטן הזה.

האמת שאין הרבה מה לספר: הכל שגרתי, למרות המלחמה. אבל אספר בכל זאת, כי אתם לא כותבים ולא מספרים על מצבכם ואולי אינכם יכולים, בתוקף הנסיבות. חבל. זה היה עוזר להרגיע קצת את הדאגה. קראתי הבוקר בעיתון שצה"ל עבר להתקפה ברמת הגולן ומפציץ את סוריה ושהמצרים נעצרו בקו התעלה. לא נשאר לי אלא לקוות לטוב, כמו כולם.

בכפר כל הצעירים גויסו לחזית וכולם מקווים שכולם יחזרו בשלום. מבחינה אחת, המלחמה עשתה לנו טוב: המושב החליט להפעיל את העיקרון הישן של מושבי העובדים, העזרה ההדדית. ובאמת, אתמול באו מנחם שטורמן ושרגא עם המזרעה והטרקטור וזרעו לנו את כל 20 הדונם של גוש ה' בבקיה ארגמנית, לפני היורה. הרצי בק הביא לי כ־20 שקי זבל כימי וסידר אותם במחסן, והוא ומוישל'ה לביא באו הבוקר לעזור לי לשלוח את העגלים. הרצי אמר לי: אתי, את שתעמדי בצד. שלא תתלכלכי. מי בכלל נתן לך רשות להיות מושבניקית? את הרי עירונית־סאלונית בדם. היית צריכה להיות מורה או שחקנית, לא מושבניקית.

אני לא יודעת מה הייתי צריכה להיות, אבל בינתיים אין לי זמן לחשוב על זה. בבקרים אני קמה לחלוב בחמש ורבע, כמו שעון, והמכונת חליבה כבר לא עושה לי בעיות. אבא שלכם, זיכרונו לברכה, לא היה מאמין: 15 חולבות בשעתיים וחצי. אתמול, כשחזרתי עם הטרקטור והמכל מהמחלבה, הסתבר שדלת הלול של ההודים נפרצה ואיזה 30 עופות ברחו לחצר, והייתי צריכה לבד לרדוף אחריהם שעה וחצי. רק באחת עשרה נכנסתי לאכול ארוחת בוקר.

זהו, רפי, שמנהל יפה מאוד את הכפר בתקופת החירום הזאת, הבטיח לי שמוחרתיים הוא ישלח לי עזרה להוריד בגוש ב' את החבילות חציר כדי שהגשם לא יתפוס אותן, ולסדר אותן במתבן.

מתן, צלצלה אליך דרורה מהחבר'ס של מכתבי השמיניות בתל אביב לשאול מה נשמע ומסרה ד"ש. היא נשמעת נחמדה ומעוניינת. יש משהו ששכחת לספר לאמא? נדביק, נועה שלך הנפלאה צלצלה אתמול והייתה קצת מודאגת. הרגעתי אותה.

זהו. מקווה שהמכתב יגיע לשניכם, שאתם בסדר גמור ושתחזרו מהר הביתה, לפני שתפסידו את עונת הרימונים, כי המשק משווע לכם ואמא שלכם הזקנה (49 זה בהחלט לא נעורים כבר), עם הידיים השמאליות שלה, היא לא באמת חקלאית מדופלמת. והעיקר, שלא תיתנו לי כל סיבה לדאגה שם.

באהבה,

אמא

נועה, חברתו של נדב, בת 22 ותלמידת סמינר בתל אביב
יום א', 14 באוקטובר, היום התשיעי למלחמה
אני אוהבת אותך, נדברוכין. זהו מכתב אהבה, אם לא שמת לב.

אני יודעת שזה הדבר האחרון שמעסיק אותך עכשיו, אהבה, כשאתה בטח באוברדראפט של שינה, מקלחת ושלווה - אבל העיקר שאתה שלם ובריא וחי. אין לי לזה כל הוכחות, 10 ימים מתחילת המלחמה הזאת, כשעדיין אין ממך קול וסימן - אבל החוש השישי שלי, חוּשחָשנועה הנסתר, אומר לי שאתה בסדר ושגם אחיך מתן בסדר. אגב, אולי אתה יודע משהו על התאום הזה שלך? אולי גם לכם יש חוש נסתר שבעזרתו אתם מתקשרים זה עם זה?

בכל אופן, גם אמא שלך, שצלצלתי אליה אתמול, בטוחה ומשוכנעת שאתם בסדר. השיחה איתה נתנה לי קצת כוח ותקווה: היא איבדה את אבא שלכם ב־56' - ועכשיו שני ילדיה התאומים מתלחמים ברמת הגולן ובסיני. אז אם היא כל כך חדורת ביטחון וכוח שאתם בסדר - מי אני הקטנה שאייבב בחרדה? אבל הכוח הזה לא מחזיק אצלי מעמד זמן רב. ולי יש גם אח בסיני: אודי. גבוה, רזה, צרוד, קיבוצניק. זה למקרה שתפגוש אותו במרחבים שמה. תתפלא, אולי הוא עוד יהיה פעם גיסך.

המלחמה הנבזית הזאת היא לא רק שלכם. גם העורף שלנו נראה די מפחיד. ביום החנויות והסופרמרקטים בתל אביב מלאים. אנשים אוגרים מזון כמו אידיוטים. ברחובות אמבולנסים מתרימים דם, ילדים צובעים פנסים של מכוניות, ובבתי הספר ממלאים שקי חול. בערב תל אביב נהפכת לעיר רפאים. והרי עד לפני שבוע זו הייתה החלום המרהיב של הקיבוצניקית התמה שלך מסמינר לוינסקי.

אתמול יצאתי לבדוק: חושך וריק ברחובות. רק פושטקים וארסים מסתובבים שם. מה אומר ומה אכתוב, נדבון? הקירות ועמודי המודעות עוד מלאים במודעות הבחירות: העבודה־מפ"ם, "אורי אבנרי דרוש בכנסת", הליכוד, מוקד, למד־עין. כמו שרידים מהמאה הקודמת. הדיסקוטקים ובתי הקולנוע ריקים. לי דווקא בא לראות את הסרט הנועז הזה, שכולם מדברים עליו, "הטנגו האחרון בפריז", עם מרלון ברנדו - אבל לא רציתי לשבת לבד באולם, כמו איזה פרוורטית עלובה. אז אני אחכה לך ונלך לזה ביחד.

בינתיים אני מעדיפה להישאר בחדר, בריינס 19, מנסה לקרוא, מנסה לא לשמוע רדיו – וכמובן לא מצליחה. אני רק מחכה לטלפון. באובססיה. כי אולי אתה תצלצל פתאום - ואז השמש בריינס תעמוד דום והחיים יזרחו שוב. אבל הטלפון אילם כמו שר הביטחון בימים קשים.

גם לקיבוץ אין לי הרבה חשק להגיע, כי גם שם כולם דואגים, לא מראים את זה כלפי חוץ, כאילו שזו חולשה נוראה. כולם חייבים להיות חזקים ושהמוראל יהיה תמיד אלף־בית. שלא לבייש את הבנים הפייטרים בחזית.

אנא, נדבי, צלצל. כתוב. לפחות שלח ד"ש עם מישהו. לא. לא. יותר טוב שתבוא מהר. כי אני מתה מאי־ודאות ומאהבה. תבוא - ואני אעשה לך חביתה משלוש ביצים, כמו שאתה אוהב, וסלט גדול, ואתחנף אליך כל הלילה. רק בוא אלי, אהובי התאום המושבניק.

אני

אם התאומים, אתי ברוכין, בת 49, אלמנה,
מושבניקית חקלאית
יום ו', 19 באוקטובר, היום ה־14 למלחמה
תאומים שלי, המשך חיי,

שוב אני כותבת לשניכם במכתב אחד, למרות שאני יודעת שאתה, מתן, בצפון, ואתה, נדב, בסיני – אבל אין לי שמץ של מושג מה שלומכם ומה קורה לכם. הדאגה מתחילה להתרוצץ לי בבטן, עם השמועות על הנפגעים הרבים ועל הקרבות הקשים. הכאב הזה של החרדה ואי־הידיעה נעשה קשה יותר ויותר. ביום אני חולבת ונוסעת למחלבה ולצרכנייה, הולכת לדואר, אולי בכל זאת יגיע מכתב מכם. אני אוספת ביצים וממיינת, פותחת קווי השקיה וסוגרת אותם, מחלקת חציר ותערובת לפרות ואוכל להודים ולתרנגולות. אני אוכלת בקושי משהו ומתהפכת על המיטה בלילה, בלי שינה – וכל הזמן אתם בראש שלי. שניכם כאיש אחד.

לכן אני כותבת אליכם כמו לאחד, כי בשבילי לא ייתכן האחד בלי השני והשני בלי האחד. אתם אחד בשבילי. מתָנדָב. נדבמתן. אמא לתאומים לוחמים. אמרת "תאומים" – אמרת משל. תמיד תאומים הם מין מטפורה. רק הנמשל לא ידוע. כשחמי בן־זאב אמר לי, "תשמחי שהתאומים שלך לוחמים בחזיתות שונות, כי זה בגדר 'פיזור סיכונים'", עבר בי רעד. איזה מינוח חסר לב. "פיזור סיכונים". כל כך הייתי רוצה שתהיו ביחד. שתשימו עין זה על זה. כמו בבית. כמו מילדות. כשאחד לשני הוא "אי אפשר איתךָ ואי אפשר בלעדיךָ".

אבל זה לא ככה. אני יודעת שכאלמנת מלחמה הייתי יכולה לדפוק על השולחן ולתבוע שאחד מכם יישאר בבית, שזו זכותי ושכבר הקרבתי מספיק. אבל לתת לאמא שתחליט מי מילדיה ילך למלחמה ומי יישאר מוגן בעורף, זה כמו לדרוש ממנה לבחור ביניהם, מי לחיים ומי למוות. ואני יודעת שמי מכם שהיה נשאר איתי בבית, היה נוטר לי על כך כל חיי. את זה אינני מוכנה לשאת - ועל כן אשא בכל תוצאה אחרת.

בתור אתיאיסטית חסרת אמונה וצינית, אני מוצאת את עצמי עכשיו מתפללת ליושב במרומים שישמור עליכם. שיחזיר לי אתכם, כמו שאתם, שני הפכים גמורים: נדב הפרוע, הפרחח הרתחן והצחקן, ומתן השקט, המחושב, האחראי, האירוני. פתאום אני מוצאת את עצמי מחפשת את המזלות שלכם בהורוסקופ. והנה מה שמצאתי בו, במוסף שבת, שפורסם ממש ביום שפרצה מהשאול המלחמה המפחידה הזאת: "לא צריך לאבד עשתונות מול בעיות קטנות, שבאפשרותך לפותרן בקלות. אל לך להחמיץ הזדמנות המזדמנת לך - וצפוי סופשבוע סוער במקצת".

מה תגידו? "צפוי סופשבוע סוער במקצת".

התמונה הזאת של הסופשבוע האחרון שלנו ביחד לא יוצאת לי מהראש: היום לפני שבועיים - זה נראה כמו לפני שנות דור - היה יום סתיו שקט, כמעט חרישי, מלא אור ומתיקות. הכל נקרע פתאום ברעמי המלחמה: קולות מפחידים של רדיו, מכוניות דוהרות ביום כיפור ובחורים מהמושב רצים במדי המילואים שלהם אל הלא נודע. ואתם, הנפשות התאומות שלי. הרי גידלתי אתכם בעמל ובאהבה 24 שנים, מתוכם 17 שנה לבדי, מאז שאבא נפל. הנה אתם אורזים תיקים ומרגיעים אותי - ובתוך שניות נעלמים לי מהעין ומהחיים. ביחד.

נדבי, נועה שלך הפסיקה לצלצל ולשאול מה נשמע. בטלפונים האחרונים שלה כבר קלטתי בקולה את הפחד הנורא מבשורה קשה. את החרדות שלי אני מנסה להשכיח בעבודה, ובערב אני צמודה לטלפון. מחכה לשווא, בינתיים.

אבל אני אמשיך לחכות. יש לי סבלנות ענקית. כי חוץ מכם ומהסבלנות הזאת, אין לי הרבה דברים ששווה לחכות להם. אז אני אחכה עד שאשמע את הקולות שלכם, שמודיעים לי, לקונית, שאתם בסדר. כאילו הכל היה רק טיול שנתי של כיתה י' לנגב. אני מחכה, ביום ובלילה, לשמוע את שניכם, בריאים ושלמים, בגוף ובנפש. שניכם כאיש אחד. נדבמתן. מתָנדָב. שניכם, תאומַי. פחות מזה אני לא מוכנה לקבל.

אמא

נועה, חברתו של נדב, בת 22 ותלמידת סמינר בתל אביב
יום ה', 25 באוקטובר, יום לאחר תחילת הפסקת האש בקווים
נדב יקר שלי,

אני כותבת לך את המכתב הזה - ואולי יותר לעצמי. כי אני לא יודעת אם בכלל תהיה מסוגל אי פעם לקרוא אותו בגלל מצבך. אני יודעת על מצבך מליאורה, שהיא אחות ברמב"ם. יומיים לפני שהובאת לבית החולים, נודע לי על נפילתו של מתן, התאום שלך. זה הימם אותי, אהובי. אני לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה. זה משהו פסיכי, בטח. אני נמצאת בלחץ רגשי עצום, שמשתק אותי לגמרי. אני מרגישה שאני הולכת ומאבדת את שפיותי.

אני מבקשת סליחה, אבל אבין אם לא תסלח שאני לא מגיעה אליך לבית החולים. אני מתפללת ומקווה שבגלל מצבך אתה לא יודע בכלל שאני לא יושבת לצדך. אני פשוט לא מסוגלת לראות את החבר היפה והאהוב שלי מוטל מפורק וקרוע. גם קודם, כל שיחה לאמא שלך הנהדרת, הייתה קשה לי כמו עינוי. פחדתי נורא מבשורות איומות. הייתי מחייגת - ומנתקת ברגע שהיא אמרה "הלו". ואז חשבתי שאני עלולה להבהיל אותה בכך והפסקתי בכלל לצלצל.

בימים האחרונים אני מסתובבת בעיר בלי מטרה, מתנדבת קצת בהתרמות דם של מגן דוד אדום, חוזרת הביתה ומצלצלת לבנות של הסמינר, להיות מעודכנת במה שקורה לבנים המגויסים מהכיתה. בזה דווקא אני מצליחה לשמור על איפוק וריחוק. אולי מפני שמכל מי שאני מכירה שם לא נהרג אף אחד, תודה לאל. ובקיבוץ שלי קברו עד כה שלושה בחורים... בקשר לחברים שלך, הפסקתי להתקשר ואני לא מעודכנת. אני רק יודעת שעידו חסון, הג'ינג'י מירושלים, נפל ליד הסואץ.

אז כל היום אני בעצם מסתובבת בעיר ובין הטלפונים – ובעצם מסתובבת בתוך עצמי, כשכל הזמן כל הזמן כל הזמן אני חושבת עליך ועל מתן ועל אמא שלכם, ואני יודעת שגם אני חייבת להיות חזקה כמו סלע ולחזק אותה ולהתכונן לרע מכל, בלי לאבד את התקווה לקצת, לטיפ־טיפה של חסד. אבל אני מתרסקת כל פעם מחדש מחרדת בשורות האיוב שהגיעו בזו אחר זו, כמו בסיוטים הכי נוראים שלי.

יש טעם לכתוב לך שאני כועסת על עצמי ושונאת את עצמי? תמיד אמרת לי שאני בחורה עם מנטליות רגשית של ילדה אינפנטילית ומפונקת. אני נמסה בשמש כמו חבילת שוקולד "צֶה־דֶה", שקנית לי בחוף בת גלים בחיפה. אבל אני לא מסוגלת להושיט יד ולעזור למי שטובע באמת.

גזרתי לך שיר אהבה חדש של עמיחי, שקראתי בעיתון:

"אנשים משתמשים זה בזה

כמרפא לכאבם. אחד את השני הם

שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,

על העין, על הערווה, על הפה ועל היד הפתוחה.

תופסים זה את זה ולא רוצים להניח".

אבל לי, אני חוששת, אין מרפא. אני קוראת מה שכתבתי עד עכשיו ובוכה. האם יהיה לי אומץ לשלוח אליך את המכתב הזה?

נדב שלי, אני בוכה לך ומתפללת עליך ועל אמא שלך. הלוואי שלמרות ונגד כל הסיכויים תצא מזה. הלוואי שתמשיך הלאה ותביא לעצמך ולה מעט אושר, שכל כך מגיע לכם. אני לא מגיעה לך, לא בתור פרס ולא כעונש. אולי בעוד שנים, אם נשרוד, אולי ניפגש במקרה ונצחק או שנבכה על מה שהיה ועל מה שיכול היה להיות ולא קרה, ואתה תסלח לי, אולי. 

היאבק וחיה, אהוב שלי.

אני