המשורר, הלוחם, הסופר ואיש הרוח חיים גורי הלך הבוקר (רביעי) לעולמו. אנו מביאים לקוראינו את הראיון שערך גורי בשנת 2009 עם מרדכי חיימוביץ', בו הוא סיפר על זעמו על הפוסט ציונות, הצורך בהשלמה עם מדינות ערב ועל וויסקי טוב.
בגילו הוותיק סחט חיים גורי מרופאו אישור לארבע-חמש מקטרות ביום. "כי בחצי השנה שלא עישנתי לא כתבתי אפילו שורה אחת. ואני לא אומר את זה לשבחי". וגם השתייה הצטמצמה. ספרו "רשימות מבית היין" היה פרי ישיבה של 15 שנה אצל מתי בדרום תל אביב. "עכשיו אני נזהר, אבל עדיין מאוד אוהב יין לארוחה".
כוסית ליום?
"לא שותה יום-יום, ולא כשאני לבד. רק כשיש התכנסות של חברים. לפעמים מביאים לי בקבוקים טובים של וויסקי מיוחד".
איזה וויסקי אתה אוהב?
"כל וויסקי טוב. פלמ"חניק אחר, חיים חפר, אמר לי פעם ש-Teacher הוא המורה הכי טוב שלו. 'בוא, אני אראה לך'".
גורי לוקח אותי לחדר השינה ושולף את הבקבוקים ממעמקי ארון הבגדים. מתחת לקולב המכנסיים חונה הדימפל ("נהדר") ומתחת לחולצה הבושמילס ("יוצא מן הכלל") ושבחיו של הקוניאק קורווזייה ידועים ברבים ואין טעם להכביר עליהם מילים.
זה הבר שלך, ארון הבגדים?
"כאן הטובים שאני מוציא לעתים רחוקות, אבל יש לי בר בסלון".
אנחנו ליד הבר, וגורי מדבר בשבחיו של עראק ושמו נמרוד. "מייצרים אותו אנשי צבא דרום לבנון שהוברחו ארצה. ברמת הזחלאווי של האחים טומא".
נשמע טוב.
"אבל עראק זה לא לשתייה ככה. זה לארוחה איטית ברוח הערב. כן, היו ימים שעברתי את הגבול, אבל אלכוהוליסט לא הייתי אף פעם".
אחר כך הבטנו אל שרב ירושלמי יבש. כבר 45 שנה שהוא כאן בביתו מול התאטרון. באין מעלית הוא מדלג על פני 53 מדרגות ארבע פעמים ביום. לצד צעידה יומית של שעה עם אשתו עליזה, המדרגות שומרות לו על הכושר. רוב חבריו החליפו דירות, יצאו לפרברים. הוא לא. אוהב להיות בבית: "עד יומי האחרון אני מתכוון להיות כאן".
החברים קוראים לו ג'ורי. פלמ"חניק עם מקטרת. זקוק למסך עשן שיפריד אותו מישראליות נבוכה ומסתבכת. תימרות שיסמנו קו הפרדה בין ימי "חבל על הזמן" האלה ובין הזמנים שעברו בשדותיו. לפעמים הוא מחליף זמן ואז מתעצבן לשמוע יורדים מזמרים את "הרעות" ואת "באב אל-וואד". "הם שרים עם דמעות בעיניים והילדים שלהם כבר לא מדברים עברית".
השירים האלה, יחד עם "הנה מוטלות גופותינו" ו"תפילה" עיצבו את אתוס תש"ח. עם נקודת המבט הקולקטיבית-לאומית, הלשון הגבוהה, הגודש התיאורי, ביטאו גבורה שבאה להגשים קייס הכי צודק: הקמת מדינה לעם נרדף. הפוסט-ציונות מחליאה את גורי והוא גאה להשתייך לדור המפץ הגדול של 1948. אין ספק שחיים גורי השליך קיסם למדורה שהיתה פה. אבל עכשיו כבתה מדורת השבט, והאש אוחזת בשוליים. לראשי הפרקים בכתב האישום שינוסח בהמשך יקראו "חרפה" ו"כאב". הסעיפים העיקריים ידונו בירושלים של בתי תמחוי, במצבם של ניצולי השואה, בנפילת הקיבוצים, ברצחנות המשפחתית.
אבל עילת התכנסותנו היתה מלבבת יותר. "יריד המזרח" הוא מופע תאטרלי-מוזיקלי שכתב גורי לקאמרטה הישראלית. הוא יעלה בתחילת החודש הבא ובו חוויות הילד שגדל בתל אביב-יפו. ילד שזוכר את רבים מתושביה הערבים מתייצבים לצפות בעדלאידע העברית. מינקות הוא מביט בערבים.
היה רואה אותם עוברים על עדריהם וגמליהם לפני צריפו בנורדיה, כיום דיזנגוף סנטר. חונים לפיתה ותה, ממשיכים להתגלגל ליפו. אבל ממאורעות 1929 התחילו הערבים להיתפס כסכנה. כאמצעי הפחדה, כחוטפי ילדים שאותם יחביאו בשרוואל מכנסיהם התלויים בין רגליהם.
כשהיה בן שמונה הגשים את עצמו הפחד. הרצח של צמד האוהבים יוחנן שטאל וסליה זוהר מהדהד ב"יריד המזרח": "ולא שכחנו את יוחנן וסליה / הנאהבים שתעו לבדם / בחולות הזהב לעבר אבו קישק / עד ששחטו אותם / לא עיט ולא כלב ידעו סודם / מכנס ודרויאן גילו מקץ מאה ימים את קבורתם / ישנם גם ערבים טובים / אמר המורה שמואל לילד ששאל".
התמונה הרביעית של "יריד המזרח" מביאה עוד מקרה מהחיים שהיו. הפעם זה רוכל ירקות ערבי שמגיע למכור ליהודים. גברת יהודייה מבקשת לקנות, אך אחד השכנים נוזף בה: "את לא מתביישת לקנות תוצרת ערבית?".
יהודייה : "מה אתם רוצים מהמסכן הזה? מה יש? מה אכפת לכם אם ירוויח כמה גרושים?".
יהודי לרוכל: "רוח מן הון".
מנסה לקחת את ארגז העגבניות מידי הערבי. הילד, בן דמותו של גורי המספר, אוחז גם הוא בארגז. בסופה של תגרה מצליח היהודי להפוך לערבי את הארגז. הגברת היהודייה נורא מתביישת, מבקשת לנחם את הרוכל: "מעליש, מעליש". אחרי המקרה הזה אמו, ציונית קנאית, בכתה במשך שבועיים. בכל פעם שהיתה נזכרת. "חיים" (במלרע), היתה אומרת לו, "העולם הזה לא בשבילי". וחיים יכתוב באחד משיריו: "אמי היתה חולה מרחמים יומם ולילה".
גם דמותו התמה של קורט היקה שורטת את הלב. האידיאליזם שמשגר אותו ללמוד ערבית בברליץ כדי לרכך את מקדמי החיכוך. האם הוא הגרסה הפרולטרית משהו ל"ברית שלום" של רופין, בובר ומגנס? קורט הזה לוקח את חניכותיו החשופות אל הערבים, מבקש שיישבו כולם יחד, ישיבה מזרחית ברגליים פשוקות ויעבירו ספוג לח על לוח העוינות.
"עכשיו בבקשה ללחוץ ידיים", הוא מצווה עליהם, "וכעת נשיר, אנחנו נשיר לכם שירים שלנו, ואתם תשירו לנו שירים שלכם". עד שמופיע אבשלום מפתח תקווה שנוזף ביקה הנאיבי: "קורט, קורט, לא כך עושים את זה".
למה אבשלום מתכוון?
"קורט לא הבין שאי אפשר לקחת חניכות במכנסיים קצרים אל פועלים ערבים שלא ראו את הנשים שלהם מעבר לגלבייה".
ועד היום כולנו קורט? לא מבינים "איך עושים את זה" עם הערבים?
"אנחנו מפגינים תרבות של מתירנות מול תרבות קנאית, נבהלים כשאנחנו צריכים להיות נחושים".
האם אתה אומר, בעצם, שהערבים מבינים רק כוח?
"לא מסכים לדעה הזאת. הנה ניצחנו במלחמות, ובכל זאת זה לא נגמר. והיו במלחמות האלה גם דברים שנתבייש בהם עד דור אחרון. מה זה נקרא כוח? כפר קאסם זה כוח? ביזה זה כוח? אני יודע רק דבר אחד: האזור הזה אינו מרחם על חלשים, אבל תוציא לך מהראש שבידי הכוח לפתור את כל הבעיות".