היא נולדה בשם רחל בלובשטיין, אבל סיפור חייה המפותל הוביל אותה להיות מוכרת בשם "רחל המשוררת", מיתוס ציוני וסמל של ימי העלייה השנייה. שיריה מהדהדים את בניין הארץ האהובה עליה ואת נופיה, אך שזורה בהן גם נימה אישית ודוק של עצב ובדידות.
רבים משיריה של רחל הולחנו, ושירתה נלמדת בבתי הספר כחלק מתוכנית הלימוד, אבל דמותה הפכה מוכרת בכל בית רק לאחרונה, כאשר הפיץ בנק ישראל את שטר 20 השקלים החדש, הנושא את דיוקנה ואת השורות המזוהות איתה: "הוי כנרת שלי,/ ההיית או חלמתי חלום".
אולם למרבה הצער, בה בעת נשמעו מכל עבר קריאות להחליף את דמותה של רחל, ילידת רוסיה, במשוררת ממוצא מזרחי, כחלק מהמאבק של בני עדות המזרח לעשיית צדק עם תרבות קהילות ישראל בארצות ערב. כביוגרף של רחל וכקרוב משפחתה, שמחתי לגלות משוררת מזרחית ממוצא בבלי, דורית שירה ג'אן, שנחשבת לכוכבת עולה בשירה העברית, אשר מנהלת דיאלוג פורה עם שירתה של רחל, מתכתבת עם דמותה ומחברת לה ועליה שירים.
בדורית שירה ג'אן נתקלתי לפני כשלוש שנים, עם פרסום ספרה הראשון "עד מאה ועשרים שירים", שבו בין השאר תיארה דמויות מילדותה שנצרבו בתודעתה, בהן השכנה נילי מונטנה. כך כתבה למשל: "תמיד כשנילי מונטנה חטפה התקף שיגעון/ הייתה יוצאת מביתה אל הרחוב/ פותחת מחברת בלויה ומתחילה/ לקרוא בקול רם/ את שירי רחל".
שיריה של שירה ג'אן כבשו לבבות וזכו בין היתר לביקורת מפרגנת של המשוררת והסופרת שלומית כהן־אסיף, זוכת פרס אקו"ם למפעל חיים, וגם של ד"ר יריב בן אליעזר, מומחה לתקשורת המונים. "היא כבשה את לבי משני טעמים: הראשון, אהבתנו המשותפת לרחל המשוררת, והשני, הרגישות האנושית שלה, היצירתיות הרבה והיכולת שלה לבטא את שירתה בעושר לשוני רב", סיפר בן אליעזר. "הקשר שיצרנו, דורית ואנוכי, התבטא בתחילה בהערצתי את שירתה המופלאה, אך במשך הזמן הפך לידידות המבוססת על חברות טובה ועל אהבת השירה העברית. אני גאה בהיכרותי ובידידותי עם דורית שירה ג'אן, שלעניות דעתי נמנית עם המובחרים שבמשוררים בעידן המודרני. אני מאחל לה שתמשיך לפכות כמעיין המתגבר, כי אנשים כמותה הם נכס רב ערך לתרבות הישראלית".
רק על עצמי לספר ידעתי
שירה ג'אן נולדה בשכונת התקווה שבדרום תל אביב להורים יוצאי בבל. משפחה ברוכת ילדים, תשע נפשות. היא בת הזקונים. "החינוך היה שמרני ופטריארכלי", היא מספרת. "בצעירותי התחנכתי בחינוך החרדי, ומשעמדתי על דעתי, עברתי לחינוך החילוני בבית ספר תיכון מקצועי א' בתל אביב, הוא בית ספר 'שבח' שברחוב המסגר. המסורת וערכיה, שאותם ינקתי בבית הורי, טבועים בי עד היום. ניתן לכנות אותי חילונית–מסורתית. בבית הספר התיכון בשיעורי ספרות התוודעתי לשירתה של רחל המשוררת. התאהבתי מיד בדמותה, לא רק בשירתה".
מה היה הרגע המכונן של ההתאהבות?
"כשהמורה לספרות הקריאה את השיר 'רק על עצמי לספר ידעתי' והגיעה לשורות: 'גם את דרכי כדרכה אל צמרת/ דרך מכאוב ודרך עמל/ יד ענקים זדונה ובוטחת/ יד מתבדחת שמה לאל', הרגשתי איתה הזדהות מוחלטת, אף שלא הייתי מודעת לכך שגורלי יהיה כגורלה. נבואה לא מודעת. עוד לא חיברתי שירים, אך חקרתי ודרשתי בה. הסתקרנתי מאוד והתחלתי לקרוא את שירתה. כנערה מזרחית משכונת התקווה, בתקופת חיים ערבית יותר ממערבית, שבה אום כולתום ופריד אל־אטרש היו שליטים בעולמי, לא הבנתי ממש את כאבה אך הרגשתי קרבה ענקית אליה, רצון לדעת עוד.
"בחלוף הימים התגייסתי לצה"ל. הייתי הבחורה הראשונה במשפחתי, וגם במשפחה המורחבת, אשר הותר לה להתגייס. שירתי במשטרה הצבאית וגם שנה בשירות קבע. בשירות הקבע שלי נישאתי למוטי, אישי עד היום. יש לנו שני ילדים ונכד, נותרנו להתגורר בתל אביב, בחלקה השני של העיר, בנווה שרת. במהלך כל השנים הללו המשכתי לשמור אמונים לשירתה של רחל. קסמה הילך עלי כשף. כל השנים הללו עשיתי לביתי ועסקתי בעבודות מזדמנות".
לפני 17 שנה התהפכו חייה של שירה ג'אן. "בגיל 37 התגלה אצלי בגזע המוח גידול כלי דם. עברתי ניתוח מסובך ושארית מהגידול לא הוסרה, מחשש לחיי. אני חיה עם הגידול עד היום, וסובלת מכאבים כרוניים במשך כל שעות היום. בעקבות הגילוי והניתוחים לקיתי בדיכאון, חרדות ושאר מרעין בישין של לקויות נפשיות, וכאן בדיוק פגשה אותי רחל. רחל יחידתי ושירתה.
"בשנים הללו, כששכבתי כל היום במיטה והתבודדתי מכל העולם, צללתי לתוכה. ועם כל האהבה וההבנה שקיבלתי מהמשפחה, הרגשתי שרק היא יכולה להבין אותי באמת. רק היא. בכיתי איתה. צחקתי איתה. היא ליטפה וניחמה. ואני השבתי לה אהבה ונחמה. רחל הפכה דמות בלתי נפרדת משגרת יומי הכאובה. אף אחד לא ידע על כך, גם לא הקרובים אלי. חקרתי ודרשתי על אודותיה, לא רק בשירים. ניהלתי איתה מערכת יחסים. יצאנו לטייל בגינה, אכלנו פת לחם מרוחה בגבינה, והאזנו לשירים מטרנזיסטור ישן.
"התמכרתי לשירתה, אליה. הכנרת ונופיה היו לי מקור נחמה בשוכבי במיטה. זר לא יבין זאת. אין לי צורך שיבינו את הכפילות הזו בחיי. אני מבינה ויודעת, די לי בכך".
מהדהדת את רחל
כשאני שואל את שירה ג'אן כיצד באה לידי ביטוי הזדהותה עם רחל, היא עונה בפתיחות ובכנות: "בפרשת דרכים זו בחיי, חברתי אליה, אל רחל שלי. החלה אצלי תופעה מוזרה: השכיבה במיטה ועצימת העיניים הכפויה גרמו לי לדמיין דמיונות. לא דמיינתי חופים אקזוטיים ושלל מנעמי החיים, דמיינתי והזיתי את חייה של רחל המשוררת. אותה. את כאבה ואת ייסוריה. חייתי בתוכי את בדידותה, אף על פי שלא נעזבתי ולו לשנייה, והייתי מוקפת באהבת המשפחה. ככל שהזדהיתי איתה, חשתי בודדה. נשמתי איתה, חוויתי איתה, גמעתי כל בדל מידע, ממיטתי טבלתי במימי הכנרת אשר שובבו נפשי, אכלתי אותה פת, והקשבנו בבית לשירים מטרנזיסטור ישן.
"הייתי ניעורה מוקדם, קודם כל מסיימת את מטלות הבית במהרה, ונשכבת עם כאבי במיטה מתוך ציפייה לפגוש אותה, את בת דמותי השנייה. לעתים הייתי היא, ולעתים חברה קרובה אשר חייתה איתה. חייתי את התקופה שבה חייתה רחל המשוררת, והזדהיתי עד כלות עם דמותה. היו חודשים שבהם דף הפייסבוק שלי היה "רְחלי" לחלוטין: תמונת פרופיל ונושא שירים. הכל. כאילו דף הפייסבוק היה שלה. חברים לא עלו על התופעה, וייחסו לי גחמה או הערצה.
"יש תופעה בפסיכולוגיה שנקראת: הזדהות עם דמות. ממש הידבקות נפשית בדמות אחרת. כל אחד מאיתנו נוטה לפעמים להזדהות עם דמות בסרט, במחזה או ביצירה ספרותית. ולפעמים יש הזדהות עם דמות כלשהי שאנו מעריצים. כאן ממש חוויתי הזדהות עד כדי כניסה לדמותה, עד כדי שכחה לפעמים מי היא ומי אני. ועדיין כיום, בימים מסוימים בשבוע, היא פועלת וחיה מתוכי. לימים או לשעות אנו אותה דמות. אף אחד לא ידע על התופעה. אני בטוחה שהקרובים לי ביותר יופתעו לקרוא עליה כאן. הפכתי לשתי נשים: דורית ג'אן העיראקית שנשואה לבעל טריפוליטאי, אם ועקרת בית מהשכונה. כן, בהחלט כואבת, אך מנהלת משק בית לעילא. והייתי גם בת דמותי השנייה - רחל המשוררת.
"היו שניסו אז לחפש גם קרבה, ביני כמשוררת, לבינה כמשוררת. חיפשו השפעות של רחל על שירתי, וגם רמזים משירתה בתוך שירתי. בספר שירי הראשון, אף בחר המו"ל בעריכת הספר, לקבץ שירים שיש להם קרבה לעולם הרוחני של רחל, תחת הכותרת: "מהדהדת את רחל". ואכן, חשתי שעולמה הוא כל עולמי לפעמים".
טָרף טרַפְתִּי, אֲהוּבָה
טָרף טֹרַפְתִּי
מִמִּזְרָח שֶׁמֶשׁ עַד נְגוֹהוֹת
שִׁירָתֵךְ בֵּין כְּתָלַי
יְחִידָה
וְעֵת שֶׁמֶשׁ תִּרְדוֹם
אֲקַבְּצָה נִדּחֵי עֶרְגוֹתַי
אֶחְפֹּץ קִרְבָתֵךְ
אֲיַחֵלָה
כִּי נֻקְּדוּ בִּי
גחלַיִךְ
אֵשׁ
גחלַיִךְ אֵשׁ
עָיַפְתִּי מַכְאוֹב
לָנוּחַ אֶתְאַב
בּוֹאִי אֵלַי
מְנַחֶמֶת
עַכְשָׁו
מעבר לשותפות גורל ולהזדהות מוחלטת, מה מצאת בשירי רחל?
"הגישה שלי כלפי רחל המשוררת שונה ממרבית הגישות של החוקרים והקוראים את שירתה, או הטוענים כך לפחות שהם מכירים אותה. אני חיה אותה שעות רבות, ואני חושבת שלמדתי להכיר אותה לעומק, טוב יותר מרבים אחרים. רחל כותבת הרבה על סבלה ומצוקותיה, אך אני לא מרחמת על רחל. רחל בעיני, למרות קשייה וכאבה, הייתה אישה חזקה לאורך כל הדרך. כאב לא הופך אותך לרופס ומסכן. היה לה חוזק פנימי שנתן לה כוחות להמשיך לחיות, להמשיך ליצור. היא ידעה שהסבל מבודד אותה מן החברה הסובבת אותה. כך כתבה בשיר "הלך נפש": סביבי השחיר מרחב שדות/ מרחב אילם/ הרחיק שבילי - שביל בודד/ שבילי שומם".
"הכתיבה של רחל מביטה לכאב ולפחד בעיניים, מעשה שרק אמיצים יכולים לו ולכן היא כותבת עליו. היא כותבת מתוך עמדת חוזק. היכולת הזאת לחשוף את מסתרי הנפש באומץ כה רב הופכת אותה חזקה בעיני. רחל לא כתבה כדי שירחמו עליה, וגם אם במידה מסוימת ביקשה הזדהות עם סבלה, הרי שכתיבתה המשובחת כל כך מעמידה את הכל בפרופורציות הנכונות ונותנת לה מבע של כוח ולא של חולשה. היא מודעת לכך שהבדידות עשויה להחליש אותה, אך היא נאבקת בעצמה להמשיך לשמור לעצמה את כחול השמיים ואת אהבת החיים ולא להתמכר לסבל ולבדידות".
בִּבְדִידוּתִי הַגְּדוֹלָה, בְּדִידוּת חַיּה פְּצוּעָה
שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת אֶשְׁכַּב. אַחֲרִישׁ.
הַגּוֹרָל בָּצַר בְּכַרְמִי אַף עוֹלֵלוֹת לֹא הוֹתִיר.
אַךְ הַלֵּב הַנִּכְנָע סָלַח.
אִם הַיָּמִים הָאֵלֶּה אַחֲרוֹנֵי יָמַי הֵם -
אֱהִי–נָא שְׁקֵטָה,
לְבַל יַדְלִיחַ מִרְיִי אֶת כָּחֳלוֹ הַשָּׁקֵט
שֶׁל שַׁחַק - רֵעִי מֵאָז
(מתוך השיר: "בבדידותי הגדולה")
מצדיעה לתעצומות נפשה
"אני מכירה משוררים ומשוררות רבים במיוחד בעידן הרשת החברתית הכותבים את כאבם גרוע כל כך", מוסיפה שירה ג'אן. "זו כתיבה שנועדה ליצור סחיטה אמוציונלית אצל הקוראים. רחל לא נהגה כך וגם לא כיוונה לכך. עצם זה שאת משוררת, כאבך לא הופך אותך באופן מיידי למשוררת טובה. שנותיה האחרונות של רחל אשר נסבו סביב מחלתה וכאב הבדידות היו אכן קשות מאוד, אבל היא כתבה את עצמה ואת חייה בעוצמה. גם בשנותיה האחרונות בתל אביב בשיא סבלה, היא מנחמת את עצמה בתוך השירה הווידויית של כאב וסבל, להמשיך להאמין בטוב, להאמין שהברכה עוד תגיע אליה. היא שומעת בתוך הסבל את "נגינת הנחמות". הנה השורות:
הַכֹּל מְבֹרָךְ, לַכֹּל נְגִינַת נֶחָמוֹת,
בַּכֹּל רְמָזִים טְמִירִים, וְהַכֹּל יִסְכֹּן
לַחֲרֹז עַל חוּטָיו אַלְמֻגֵּי הַמִּלִּים הַנָּאווֹת.
כְּיַד הַדִּמְיוֹן
(מתוך השיר: "ששונות זעירים")
"כרחל המשוררת גם אני כותבת כתיבה וידויית. עבורי רחל המשוררת היא חברה. חברה טובה ומוכשרת, לא חברה שהייתי מרחמת עליה וכותבת על כל שיר שלה: 'הוי רחל, רחל כמה כאב'. אני מצדיעה לכישרונה ולתעצומות הנפש שהביאה עמה".
איזה שיר של רחל את אוהבת במיוחד?
"אני אוהבת ללא עוררין את השיר 'מנגד'. אני חושבת שמה שהביא אותי לאהוב שיר זה כבר בקריאה ראשונה של שיריה, הוא העצב של הציפייה שאינה מתממשת. השיר כתוב בצורה שונה משירת הכאב שלה. ה'מנגד' הזה הוא אוניברסלי ונוגע לגורלו של כל אדם, הוא אינו אישי רק לרחל. תחושת ההחמצה ואי־היכולת לממש דברים מסוימים בחיים מוכרים לכולם. לכל אחד יש את ה'מנגד' שלו. לכל אחד יש משאות נפש וכמיהות שאינן מתממשות. שזירת הסיפור התנ"כי של אי־כניסת משה לארץ ישראל מופלאה בעיני וגם המשל על שתי גדות הנחל, שאין להן סיכוי להיפגש לעולם.
"וזו הייתה תחושתי אז כשכתבתי גם את ה'מנגד' שלי, את שירי "נוף מולדתי". חשתי באותו לילה כל כך אבודה ומלאת צער, שאיני יכולה לממש דברים מסוימים בחיי, שהמילים נכתבו בדקה. חשתי אכן את העצב של משה, וגם את העצב של גדת הנחל שאינה יכולה לפגוש את הגדה השנייה. ובכל ציפייה יש אותו עצב נבו, אותו עצב שחש משה רבנו בעומדו על הר נבו משקיף אל הארץ המובטחת, אך אינו יכול להיכנס אליה.
"השיר של רחל הוא שיר נוקב של ציפייה חזקה: הפתיחה יוצרת שילוב של ציפייה כפולה, ציפייה של הלב ושל האוזן: 'קשוב הלב, האוזן קשבת'. הציפייה היא קודם כל ציפייה של הלב. והכאב הוא שזו ציפיית שווא, ציפייה שאינה מתממשת. וכבר בבית הראשון היא יוצרת את ההקבלה למשה על הר נבו: הוא רואה את האובייקט שאליו הוא משתוקק ויודע שאין לו סיכוי להגיע אליו, והיא כותבת זאת בשפה תמציתית: 'בכל ציפייה/ יש עצב נבו'. המושג 'נבו' מופיע גם בבית השלישי, כאמירה של גורל: 'איש ונבו לו/ על ארץ רבה'. נבו מופיע פעמיים כדי לחזק את הקשר למעמד של התבוננות משה על הארץ שאינו מגיע אליה ולא יגיע אליה לעולם.
"בבית השני יש דימוי נוסף, השוואה נוספת: שני החופים של הנחל שמתגעגעים זה לזה, ואינם יכולים להיפגש, אין להם סיכוי לעולם להיפגש. גם זו תחושה קשה של החמצה, של עצב. והיא משתמשת בביטוי קשה: 'צור הגזרה: רחוקים לעד'. זו גזירה קשה להם, גזירה קשה כמו צור, כמו סלע. ואולי גם זו גזירה של האל, כי האל נקרא בתנ"ך צור: 'הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט'.
"ה'מנגד' הוא משהו משתנה בחיינו: לכל תקופה יש את ה'מנגד' שלה, ואין אנו מחויבים או מתאווים, יכולים או צריכים לממש את ה'מנגד' הזה. לעתים יש לקבל את הידיעה שיש דברים שתמיד יהיו מנגד עבורך. כשיש לנו הידיעה וההשלמה עם כך, החיים הופכים נסבלים ושלמים יותר.
"בשעות שחשתי ציפייה לא ממומשת, כאב וחוסר מוצא, הרגשתי הזדהות עם רחל המשוררת, זיקה חזקה אליה ואל השיר שלה, וכתבתי שיר שמהדהד את השיר 'מנגד'. השיר שכתבתי נתן לי פורקן, וחשתי את כוח המילים, כי שאבתי השראה מן השיר של רחל: שיר שמדבר על כאב אוניברסלי, ציפיות שיש לכל אדם והן אינן מתממשות עד כדי כאב".
הנה ה"מנגד" של המשוררת רחל, וה"מנגד" של שירה ג'אן "נוף מולדתי". השיר מופיע בספרה "עד מאה ועשרים שירים":
"מִנֶּגֶד" / רחל
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה - הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה - אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה
"נוֹף מוֹלדְתּי" / דורית שירה ג'אן
כָּל הַנּוֹף הַזֶּה
הַשָּׂרוּעַ לְמַרְגְלוֹתַי,
כָּל מְלוֹא הָאֶרֶץ הַזּוֹ
פּוֹרִיָּה.
כִּנְטוֹעַ עוֹלָל נֶאֱחָז
בְּדֹפֶן
רֶחֶם אִמּוֹ.
וַאֲנִי, צוֹפִיָּה מִנֶּגֶד
למה התכוון המשורר
שיריה של רחל השפיעו על רבים, וקסמה מהלך גם קרוב לתשעה עשורים אחרי שהלכה לעולמה ממחלת השחפת שהייתה אז חשוכת מרפא. "באופן כללי אני יכולה להשיב לך שקוראים עדיין שומרים אמונים לשירת נפש וכאב יותר מכל סגנונות השירה הקיימים. הם מוצאים בסגנון כתיבה זה אמת שאין בלתה. אם הכתיבה וידויית, על אחת כמה וכמה יש הזדהות עם המשוררת יותר מכל שירה אחרת. מה מייחד את רחל? שהרי משוררות רבות כתבו על כאב. אצל רחל סגנון הכתיבה קצר, ענייני, ברובו נהיר וברור גם לפשוטי העם והאיכות לא נפגמת. זה כל העניין. הנה הפכתי לך את רחל ממעצבת האליטות למשוררת העם. שירים רבים נכתבים כשאינך יכול פעמים רבות לרדת לסוף דעתו של המשורר, או להתחיל לחפור ב'למה התכוון המשורר', וחבל. אצל רחל זה שונה, אך איכותי. וזו חוויה מענגת. זהו קו רחלי שבהחלט אימצתי לאורך כל כתיבתי, ולא רק בשירת כאב: קצרה, עניינית, נהירה".
דורית האישה מחוברת היטב לרחל וכך יהיה כנראה עד אחרון ימיה, אך דורית המשוררת פורשת ממנה ולאחרונה היא מתחברת לכתיבה היהודית המיסטית. לאחר תקופה של כתיבה שירית לירית בהשראת רחל המשוררת, עברה התפתחות בשירתה והיא יונקת מן המיסטיקה היהודית: מתחברת לקבלה, להתגלות אלוהית ולמפגש עם מלאכים. גם דמות כמו המגיד, שהיא דמות מיסטית, נכנסת לשירתה כחלק מן החיבור למיסטיקה היהודית. ולאחרונה, היא אף חווה קונפליקט בתוכה בין האלוהי ובין הדמוני, כך בשיר "התגלות בלשכת הגזית".
מִי לָה‘ אֵלַי
אֶל נֹפֶת שִׁירַי אֶל קַדְרוּתִי
הַנֶאֱלֶמֶת הַמִּתְבּוֹסֶסֶת...
מִתְהַדֶרֶת בְּשִׁירָה וְנִקְבֶּרֶת תַּחְתֶּיהָ
תַּחַת כַּר וְכֶסֶת
הֲלוּמָה מִצַעַר הָעוֹלָם
מִצַעַר קֶנְגוּרָה שֶׁכִּיסָהּ קָטָן מֵהָכִיל אֶת יַלְדָהּ
מִצַעַר צְרִיפֵי מַעְבָּרָה דּוֹלְפִים
וּבָאֹפֶק נִגְלתָה הַשּׁכינָה וְהוֹדָהּ
מִי לָה' אֵלַי
שֶׁנִּדְהַמְתִּי מִיְּפִי הָעוֹלָם
שֶנֶאֱלַמְתִי מוּל דְּמוּתוֹ הָרוֹטֶטֶת הַכּוֹבֶשֶׁת
אֱלֹהִים נִגְלָה לִי בַּחֲלוֹם לִטֵּף אֶת פָּנַי
הִגִּישׁ לִי עֲנָבִים צוֹנְנִים
הִתְמַכַּרְתִּי אֶל הוֹדוֹ בִּשְׂדוֹתַי
שִׁשָּׁה שֵדוֹנִים חָמְדוּ אֶת גּוּפִי
לֹֹא נֶעֱתַרְתִּי
בָּאוּ סַמּאֵל וְלִילִית וּפַרְגוֹדִים שְׁחֹרִים
לְפַתּוֹת אוֹתִי בַּלִּשְׁכָּה לִפְשֹׁט אֶת בְּגָדַי
בַּחֲשֵׁכָה בְּלִשְכַּת הַגָּזִית שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ
נִסְקַלְתִי בְּתַפּוּחִים וּתְמָרִים רְקוּבִים
לְאוֹר הַיּוֹם
וְדָבַקְתִּי בָּאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם.