א. דוד אבידן
"מי שטקטי מדי - לא פורץ, כי זה לא כל כך טקטי לפרוץ/ לעומת זאת, זה מאוד אסטרטגי" (דוד אבידן, מתוך "ספר האפשרויות", הוצאת כתר)
אבידן עצמו תיאר פעם ברשימה שפרסם ב"תרבות מעריב" את פגישתי הראשונה איתו: "יום אחד נחת על שולחני ב'כסית' נער כבן 15 שהפגין בקיאות מפליאה בשירה". ואכן, הייתה לי אז בקיאות יוצאת דופן בשירי אבידן, וזה היה כנראה מקור קסמי העיקרי בעיניו. מאז, במשך שנים ארוכות, עד מותו בשנת 1995, ביליתי עם אבידן מאות שעות, ב"כסית", בביתו, קצת בדיסקוטק מנדי'ס, במסעות אל־אס־די.
מה היה אבידן? הוא היה קודם כל ולפני הכל משורר מלוטש עד גמירה, בעל עברית משוכללת עד הקצה (המורה שלו ללשון עברית בתיכון "שלווה" בתל אביב, כפי שנהג להזכיר, היה פרופ' חיים רוזן, אחד מגדולי בעלי הלשון בעברית החדשה, והציון של אבידן בלשון עברית בבגרות, כפי שהתפאר לא אחת, היה 10). אבידן נמנה, למשל, עם המשוררים המעטים שידעו לנקד. היטב למדי, כנראה. אבל אין זה אומר שמקור גאונותו היה ידיעת העברית שלו. זה היה הרבה יותר מזה, אלא שביטחון השפה שלו היה אחד ממקורות כוחו הנפשי.
גם הווירטואוזיות המשוררית שלו לא הייתה מוקד גאונותו המרכזי. אבידן היה אומנם משורר משוכלל ומקצועני מאוד, ששלט באמת שליטה מדהימה בכל דגמי השירה. פעם, למשל, ישבנו איתו בקפה "פינתי" אני ומוקד ועוד כמה חברים, ואבידן שרשר על מפיות השולחן במשך כשעה, במהירות וירטואוזית, עוד ועוד דגמי שירה בנוסח עמיחי, זך, אלתרמן. כלומר, המציא על המקום, בשניות, שירים בנוסח המשוררים המרכזיים האלה, ומה שיצא לו היה מקצועי למדי ומבדח. אבל כאמור, גם בזה לא היה העניין, ולא זה היה סוד כוחו. אלא במה? הייתי אומר שמקור כוחו העיקרי היה באומץ המופתי שלו לחצות גבולות, לדרוס מוסכמות, להפר כל שלווה ("הרחוב היפה־היפה ייעצר לבסוף בדרכו./ השלווה, אטומה וקשה, תיחתך כמו חלה לאורכו/ והבוקר הלח יתפחם מברק יחידי, מברקו" כתב בשיר הראשון והנבואי הפותח את ספר שיריו הראשון). מין תכנות נפשי פנימי, שהניע אותו למרוד תמיד, להרוס תמיד (וקודם כל, לעצמו): "להפוך את הכל לסרט/ ואחר כך לשרוף את הסרט", כפי שכתב בתסריט לסרטו "מין".
חלק ממקור כוחו היה לעבור את הגבולות. אבידן היה מגלומן אמיתי. הוא דימה את עצמו בכל מיני דימויי משיח ("משיח משיח/ אתה בצרה/ ילד רומנטי/ יתום מופרע"), ניבא שיקום מן המתים ("עכשיו אבידן דוד/ גוזר על עצמו שכחה/ וקם מחדש מן המוות/ בעוד אלפיים שנה" - אני מצטט מן הזיכרון בשיבוש כלשהו), וראה את עצמו כסוכן רוחני שנשלח מן החלל ("תשדורות מלוויין ריגול"). גם במגלומניה הזאת היה ערך פורץ גבולות, ערך של הליכה בגדולות, לא פחות מזה, ועל כך הרי כתב אבידן עוד בצעירותו: "אז למה לנו כל העניין הזה מוטב כבר שנלך בגדולות/ מוטב כבר שנלך בגדולות".
כך גם עצם כתיבת השירה נראתה לו כמעשה אלוהי במידה רבה: "שירה נכתבת לאלים, לא לאנשים./ קוראי שירה הסוברים אחרת/ ימצאו כנראה שותפים לדעה/ בין עכברושי תת־הבמות". מי שאיננו מבין את אלוהיות השירה זהה כאן בעיני אבידן ל"עכברושי תת־הבמות".
מעבר לזה, הוא פרץ כמה וכמה מחסומים בשירה העברית (וברוח הישראלית): הוא פרץ אל הדיבור (בלשון דיבורית הרבה יותר ועשירה הרבה יותר מזך) וחידש את החרוז ופרץ אל הבדיחה ואל המין ואל המיסטיקה ואל הסמים (הוא היה הראשון בשירה הישראלית שכתב במפורש על חוויות הסמים שלו ב"דוח אישי על מסע אל־אס־די"). הוא תיעד בשיריו עלבונות קיצוניים, מפלצתיים, שהעליב ("את יודעת כמה ניתוחים פלסטיים את עוד צריכה לעבור/ לפני שתוכלי לשאול אותי שאלות כאלה?") תחתיות ייאוש שהגיע אליהן ("בערב רוע וביום מותז/ לעננים כמו כדור ברזל/ ראיתי את עצמי פתאום אוזל"), אימוני הג'ודו שעבר ("נעים למות/באולם התעמלות").
הוא תמיד חשב שהחשמל הרוחני האמיתי נמצא בדיסקוטקים בתל אביב, ולא בספרות. ובכלל, הוא נטה תמיד למרוד בגורלו כמשורר ("התואר משורר מעולם לא קסם לי", כתב בהקדמה ל"שירים בלתי אפשריים") ושאף "לבטל את הגבולות בין לשון השירה ללשון הפעילה בכלל". עשרות שנים לפני שאביב גפן שר "אנחנו דור מזוין", כתב אבידן המנון דורי מסוג דומה: "מה שמצדיק יותר מכל/ את הבדידות, את הייאוש הגדול/ את הנשיאה המוזרה בעול/ הבדידות והייאוש הגדול/ היא העובדה הפשוטה, החותכת/ שאין לנו בעצם לאן ללכת". דור מזוין. והרבה לפני יאיר לפיד ומכוני הכושר עסק אבידן באינטנסיביות באימוני גוף, ושנא את הזקנה. בכל המובנים האלה ובהרבה מובנים אחרים היה אבידן חדשן גדול, גאוני. כעין רוח העלומים הנצחית של השירה ושל העברית. ואין ספק שכל עוד תתקיים השירה העברית (והיא תתקיים לעד), תתקיים גם שירתו.
מבחינתי, הוא היה האדם שפתח לפני אלף דברים ובעיקר עניין אחד. בזכות מסעי האל־אס־די שלקחתי לראשונה איתו, נפתחו לפני השמיים וראיתי מראות אלוהיים. בחיי.
***
ב. יונה וולך
יונה וולך היא אולי היחידה מבין המשוררים בשירה הישראלית שאפשר לומר עליה שהיא משוררת אלוהית, וזה גם עיקר משמעותה הרוחנית העצומה לרוח הישראלית ולתרבות הישראלית: היא עוררה את אהבת אלוהים בארץ, כפי שאף אחד לפניה ואחריה לא עשה בתרבות הישראלית. פעם, באחרית הימים, כשהארץ תימלא דעה את ה' כמים לים מכסים, תובן משמעותה המופלאה של יונה וולך בתהליך ההארה הגדול הזה.
לא היה אף משורר ישראלי בדורות האחרונים שהיה לו קשר נפשי ישיר כל כך, אינטימי כל כך, עם אלוהים ("לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים/ לעולם לא יעבור עוד קולו תחת חלוני" - משמע, קודם עבר), אלוהים עצמו, מעבר לכל סמלי הקדושה. ולכן גם יכלה להרשות לעצמה, רק היא, לבקש להעביר את התפילין מעדנות על גופה ועל הדגדגן שלה בשיר המפורסם ההוא שעורר את הסערה ההיא:
"אני אניח תפילין
אתפלל
הֲנַח אתה גם את התפילין עבורי
כרוך אותם על ידי
שחק אותם בי
העבר אותם מעדנות על גופי
חכך אותם בי היטב
בכל מקום גרה אותי
עלף אותי בתחושות
העבר אותם על הדגדגן שלי"
גם יונה וולך פרצה את גבולות השפה והדעת, אף כי בכיוון שונה מאבידן. וולך הרשתה לעצמה מה שאבידן אף פעם לא הרשה לעצמו: "לתת למילים לעשות בך" מה שהן רוצות. אבידן היה תמיד, עם כל פראותו העקרונית, אדם הנתון למשטר עצמי ולשוני עמוק. יונה וולך, לעומת זאת, הניחה לעצמה ללכת עם העברית כמו רוח אלוהים, כמו מדיום:
"תן למילים לעשות בך
תן להם
היה חופשי"
ועל העברית היא אמרה את המילים הכי נפלאות בעולם:
"העברית היא אישה מתרחצת
העברית היא בת שבע נקייה
העברית היא פֶּסֶל שלא פוסל"
וכך, על העברית ועל כנפי הקודש של ההשראה הגיעה למקומות הכי גבוהים שמשורר עברי כלשהו בדורות האחרונים הגיע אליהם.
אני עצמי, לצערי, יחסי עם יונה וולך היו בעיקרם מעטים ורעים. היא ממש מישהי שהחמצתי בחייה בצורה בל תיאמן, אבל כן, החמצתי כמעט לגמרי, אין מה לעשות. רק אחרי מותה גיליתי אותה ממש, בהשראת קריאה גדולה, ולא שלא שיבחתי אותה בחייה כמה פעמים ושבחים לא מעטים אולי. בהחלט כתבתי פה ושם ופרסמתי פה ושם רשימות והערות על יופיים של כמה משיריה המוקדמים, אבל לא עמדתי כלל, אני חייב להודות (והודיתי בכך מזמן), על אלוהיותם ועל מלוא גאוניותם. רק אחרי מותה הבנתי מי עברה כאן בארץ, כמו אש אלוהית.
היא הייתה לגמרי ידידותית ומאירת פנים אלי בראשית היכרותנו, אבל אני התכווצתי כפולני קטן, זהיר ומהוסס. יונה וולך הייתה ההפך מכל מה שאמא פולנייה יהודייה הייתה מאחלת לבנה, ואני כמו פוץ, כמו אידיוט, סתום בלום, הפנמתי את האזהרה הזאת ונזהרתי ממנה.
יונה הייתה הולכת בצעדים גדולים ומהירים, הליכה משונה ביותר ובלתי נשית ביותר. היא הייתה מדברת בניגון פרטי שולט משלה, רחוק מכל איזושהי עדנה נשית מתבקשת, ומתגפפת בעליצות אדנותית משונה (או ככה זה נראה לי) עם מוקד, למשל. נדמה לי, אם אינני טועה (אידיוט אני, אידיוט), שהתביישתי לצאת איתה לרחוב, כשאיכשהו נראינו יחד ביציאה מ"קפה ורד" או משהו כזה.
פעם התנשקנו, נשיקת פה מתוקה. לא יותר מזה. היא הייתה מהבחורות היחידות שלא רציתי לשכב איתן. משהו בה היה לגמרי שתלטני ובלתי אפשרי בעיני. הוי, היום, אילו רק הייתה מגלה שמץ עניין בי, הייתי שותה אותה בצמא כל היום.
ופעם נסעתי לבקר אותה במנזר נוטרדם בירושלים, שם התגוררה באחד החדרים המושכרים, והיא הראתה לי שיר שכתבה, מודפס במכונת כתיבה. שיר מופלא כדרכה - כל שיריה, בלי יוצא מן הכלל מופלאים, אבל אני, מה לעשות, הבנתי את זה רק לאחר מותה. עם זאת, אני היחיד הסבור כך היום: גם גדולי אוהביה - כמו מנחם פרי או מאיר ויזלטיר - סבורים ששירתה המאוחרת לקויה. אני בטוח שגם שירתה המאוחרת אלוהית, וכתבתי על זה עם מותה בערב סוכות ב־1985, במאמר בשם "נס גדול היה פה" שפרסמתי במוסף הספרותי ב"ידיעות אחרונות". והנה, את השיר ההוא (ששמו "לא דרכו אדם כעוף, הד". נדמה לי שאז לא היה לו שם), שהראתה לי מתישהו בחדרה במנזר ב־1964 או 1965, אני, בטיפשות אינסופית, הצעתי ליונה וולך לתקן. אלוהים, כמה אידיוט הייתי. השיר התפרע במשפטיו המופלאים, במופרעות תחבירית יפהפייה, אבל אני לא קלטתי:
"לא דרכו אדם כעוף, הד,
מבוך מואר, פכפוך עמוק,
נואשים מתאוצה, מכל פינה, ידיים
נוֹקְשׁוֹת אַמָּה ואצבע,
ברוחב לב נשים כבדות, זהב,
פֶּרַח כל שִׁפְחָה, זֵרים שופעים
במעלות של עץ, נחל רועש, שפעת
למלום של כוח מעוטר, שוטף
מכל פנים, פנים אחרת, מכל זֵר
שאחריו, לא פנים אחד, נראה
צורה שמשתכללת, בסרט נע,
מתחיל היללה, שלא יֵלֵךְ אָדָם
לָכוּד, במסדרונות מעודנים,
דוּגמה של חלונות מרחבים
סגורים, מוקף נשים צבעוניות,
נושאות כלים של אֵבֶל".
איזה שיר גאוני, איזו שפעת מילים ונפש, "ברוחב לב נשים כבדות זהב", ממש כמו שכתוב כאן: "שפעת למלום של כוח מעוטר", ואני, לכוד בפולניותי, לא הבנתי מה לפני. מסתמא הפריעה לי אי־התקניות של הלשון ("מתחיל היללה") ושל התחביר ("לא דרכו אדם כעוף") ואגב לא רק לי. גם נתן זך, בספרו "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", תקף שיר אחר של וולך הקרוי "לא חיה בכלל", שיר דומה במהותו. גם לזך הפריעה עצלות הלשון המקסימה: "לא חיה בכלל/ אֵילו מתווים בערפל סמיך/ קצף נע ברוח אביב/ עצלן לִימַס ולשמור מתיקות" וגו'.
ואחר כך, ב־1966, כשמאיר ויזלטיר הוציא עם יונה וולך וכל החבורה את "פשיטא" (ופרסם גם שירים שלי), ותקף את נתן זך בגסות מוחלטת, אני יצאתי להגן על זך, בגדתי ברעַי מ"פשיטא", ותיארתי את ויזלטיר ויונה וולך (ברשימה ב"משא" של אהרן מגד) כמלך הגרוטאות ואשתו או משהו כזה (אבל ציינתי, ייאמר לזכותי, ששיריה של יונה וולך באותו גיליון שירה "יפהפיים", אבל יונה לא סלחה). ושנים אחר כך, כשיחסינו כבר היו חסומים לגמרי, נפגשנו בדירתו של ויזלטיר ברח' ריינס 12 בתל אביב, על הגג, ומשהו שאמרתי הכעיס את יונה עד כדי כך שהתחילה לדחוף אותי עד למעקה הגג הנמוך במרפסתו של ויזלטיר. הייתי על סף נפילה. כבר סיפרתי על זה.
זו הייתה מין מלחמה בין "מסודרי הלשון" (זך ואני תלמידו) נגד "פרועי הלשון" והפרועים בכלל (וולך, ויזלטיר, הורביץ). השפויים נגד המשוגעים. ואני ברחתי מן השיגעון. לא הבנתי אותו. אבל רק יונה וולך הייתה אלוהית באמת. ורק היא יִילדה במובן המשוררי ("אני הבתולה הקדושה/ האם אתה שומע אותי?") את המשיח שיבוא אחריה, מתוך רחמה הרוחני: "בגלגול אחר אבשלום יהיה/ אהובי". איך החמצתי אותה בחייה ואיך לא החמצתי אותה אחרי מותה.