בדרך למעלה

אולי, חשב דנציגר, ביושבו שפוף וחסר אונים על רצפת תא המעלית התקועה בקומה הרביעית של ביתו, אולי נועם צודקת. נכדתו הבכורה נמנעת משימוש במעליות ומעדיפה תמיד לטפס במדרגות.

נועם, פני מלאך ונחישות לא מצויה, הייתה סייעת לוחמה ביחידת קומנדו מובחרת בשירותה הצבאי, יצאה לבדה לטיול של אחרי צבא בדרום־מזרח אסיה, צעדה בטרקים, טיפסה על הרים, קפצה באנג'י מגבהים מסחררים ובדיוק כשירדה עם כמה חברים ישראלים ממחנה הבסיס של האוורסט בנפאל, החל שם רעש האדמה הגדול. סלעים הידרדרו ברעם סביבם, והקרקע רעדה והיטלטלה אימים מתחת לרגליהם, כשנסו על נפשותיהם למצוא מחסה. וכשהגיעה נועם אחרי שבוע בטיסה האחרונה לקטמנדו, מהעיירה המבודדת שבה מצאו היא וחבריה מקלט, וגילתה שהוריה הדואגים שלחו לה כרטיס טיסה בחזרה לארץ, הודיעה להם שלא תפסיק את טיולה המתוכנן, שכלל גם את הודו ומדינות נוספות, והלכה להתנדב לסייע בבית חולים שדה שהוקם בקטמנדו ההרוסה. אבל בארץ, מילדות, כשהיא מגיעה עם הוריה ואחיה לבית סבתה וסבה, היא מסרבת בעקשנות לעלות במעלית לקומה הרביעית ומטפסת בכל 49 המדרגות לשם. פחד? אמונה טפלה? טראומה נסתרת? לא ברור.

המעלית הזאת, שנותיה כשנות הבית, רבע מאה, והיא דווקא מסוג המעליות שאין בהן סיכון. היא נעה על ציר עגול ועבה, ואין כבלים שעלולים להינתק ולגרום לה לצנוח מגבהים אל התהום. מפעם לפעם מתרחשת תקלה. תא המתכת עם הראי הגדול ורצפת השיש המלאכותי נתקע וקופא ללא נוע בקומת הכניסה או בין חמש הקומות של הבית. לפעמים גם מישהו או מישהי מהדיירים נכלאים בתוכו - לדנציגר זה לא קרה עד ליום שבו מסופר, במהלך 20 השנה שבהן רעייתו והוא מתגוררים בדירה - ויש צורך להזעיק את הטכנאי הקבוע, שפועל מטעם חברת המעליות, שיבוא, יחלץ, יבדוק, יתקן ויפעיל מחדש. פעם היה ניתן לרדת למרתף הבית ולהוריד לקומת הכניסה את המעלית התקועה בעזרת ידית הנעה, בתא המנוע של המעלית, אבל האפשרות הזאת כבר לא קיימת.

אז ייתכן, אם כך, שנועם צודקת בסרבנות המעליות שלה. דנציגר נזכר בפוביה של נכדתו כשישב כלוא בפינת תא המעלית. הוא ירד בה בבוקר, באימונית ובכפכפים, לזרוק את שקית האשפה לצפרדע שבחצר, לקחת את העיתון מתיבת הדואר ולחזור לקפה הבוקר שלו. אשתו הקדימה לצאת מהבית וכבר צעדה, באותה עת, כדרכה כבר 25 שנים, לקבוצת החברות המתעמלות, הנפגשת פעמיים בשבוע אצל המדריכה. דנציגר חזר עם העיתון למעלית, לחץ על הכפתור 4, נשען על קיר התא ופתח את העיתון להציץ בכותרות. המעלית טיפסה בנאמנות עד שהגיעה לאיזשהו מקום קרוב לדלת דירתו, בקומה הרביעית, ועצרה לפתע, בטלטול חזק. דלתותיה לא נפתחו מעצמן, כתמיד. דנציגר נטרד והרים את ראשו מהחדשות, הציץ בדלתות מופתע, נגע בכפתור הפתיחה, שנועד למצבים כאלה של דלת סרבנית, אבל הדלתות נשארו מוגפות. האורות בתקרת התא לא כבו, והמאוורר עבד.

הוא לא התרגש וזכר שכבר נקלע למצב דומה במעלית. אז לחץ על כפתור קומת הכניסה, המעלית ירדה למטה, הגיעה למבוא הבית, דלתותיה נפתחו אוטומטית ואחר כך פעלה ללא בעיות. אבל בבוקר הזה לא עוררה הלחיצה על כפתור זה את המעלית לחיים. עכשיו חש דנציגר שהמאוורר פסק מלפעול. הוא הידק את הלחצן המתאים, הפעולה התחדשה, והאוויר החדש זרם פנימה. שאר כפתורי הלחיצה, לעומת זאת, לא נענו לאצבעו. תקוע.

***

פעם, נזכר, שמע קריאות שבר בוקעות מהמעלית. הוא יצא מדירתו, הציץ בהבהוב האורות ליד לחצן המעלית שבכניסה לדירה, ושמע את קולו הנפחד של אחד השכנים שנכלא בתא ואת זעקות אשתו ובתו המבוהלות, שכנראה לא יכלו לסייע לו. הוא ירד לדירתם במדרגות, הקיש בדלת האחורית, הם פתחו לו וסיפרו יחד, נרגשות עד דמעות, בקולות נשברים, על הבעל והאב שנסגר שם. הן היו נרעשות כאילו נפל הבעל־האב לפיר המעלית, או שהיה קורבן פתע למפלצת איומה ובולענית ממתכת, זכוכית ואבן מלאכותית. דנציגר הרגיע אותן קצת - "אין מה לדאוג. לא מחכה לו שום סכנה" - והבחין שהמעלית עצרה כמעט מול סף דירתם של השכנים. "אתה בסדר שם?", קרא לשכן. התשובה הייתה היסטרית בצליליה ולא ברורה במובנה. דנציגר אחז בכוח בדלתות המתכת החיצוניות, גבר על ההתנגדות המכנית והצליח לפתוח בכוח את הדלתות ולדחוף את הקדמית לאחור, ליד גף הדלת השני. המעלית עצרה כ־20 ס"מ מתחת לסף דלת הכניסה של הדירה. השכן המפוחד היה בתוכה, נשען על הקיר, לבן פנים, הלום ומכווץ, כאילו הוכה בקללת מכשף. הוא אחז בידיו כמה צינורות נחושת משומשים של גז וחבילת חוטי ברזל, שקצהו של אחד מהם נתקע כנראה בדלת המעלית. "אתה יכול לצאת. אני מחזיק את הדלת", אמר לשכן - וזה, מרעיד, נחלץ כבעור שיניו מכלאו.

האישה והבת החלו להודות לדנציגר המושיע, שנד בראשו ונכנס למעלית כאילו כלום ועלה לדירתו. השכן הזה, קבלן שיפוצים ואספן גרוטאות ידוע, נחשב לפגע רע ולאיש ריב ומדון בין דיירי הבניין. גם דנציגר הסתכסך עמו כמה פעמים בעבר, כשניסה לגבות ממנו את התשלומים לוועד הבית, או כשהעיר לו, כיו"ר הוועד, על שהוא שוטף חופשי־חופשי את מכוניתו בצינור של הברז המשותף לכל הדיירים, או כשהשכן הנ"ל ניכס לעצמו ללא זכות ורשות את חדר האשפה של הבניין, כמחסן לכל גרוטאותיו. במשך כמה שנים איש מהדיירים לא החליף מילה עם השכן. אבל מאז חילץ אותו דנציגר מהמעלית המכושפת החל השכן, במפגשיהם המעטים והמקריים במבוא הבית או במגרש החניה שבחצר, לסגוד לו כלמשיח צדקו, מלא תודה והתרפסות, הערצה וחנופה.

עכשיו הניח דנציגר את העיתון, התייצב כשמשון מול שערי הברזל, וניסה כמו אז, בכל כוחו, לדחוף את הדלת פנימה לתוך הקיר, אך לשווא. או שהזדקנתי וכוחי איננו כאז, חשב, או שהתקלה במעלית שונה. הטלפון שבכיסו צלצל והזכיר לו את נוכחותו השימושית. הוא ראה שאשתו על הקו. כנראה ביקשה להזכיר לו לעשות משהו, אך הטלפון דמם והשיחה נותקה בטרם החלה. ואז הוא חייג לדימה, הטכנאי הקבוע של חברת המעליות, שאותו הכיר עוד משנותיו כראש הוועד. דימה ענה מיד והסביר שכבר לפני שנתיים הפסיק לעבוד עם חברת המעליות הזאת. הוא ייעץ לדנציגר לצלצל למרכז החברה עצמה. "הם ישלחו לך טכנאי", אמר. דנציגר ביקש את מספר הטלפון, ודימה עלעל כנראה ברשימות הטלפון שלו והכתיב לו את המספר. דנציגר אימץ את זיכרונו, כדי לשמר לרגע את המספר, אבל שכח את הספרות האחרונות ונשאר ללא פתרון. שוב פסק המאוורר מעבודתו, ורחשו נעלם. צריך היה לחזור ולהדק את לחצנו וכך בכל כמה דקות, שלא יתעבה האוויר בתא הנצור. הוא צלצל לשכן אחר, שירש ממנו את תפקיד ראש הוועד לפני כמה שנים, אך לא הייתה תשובה. הוא החליט לבדוק אם מישהו מהשכנים האחרים יכול לשמוע את קולו, וקרא בקול חזק, נזהר מנעימה שעלולה להתפרש כפחד או כהיסטריה, "הלו! מישהו שומע? המעלית נתקעה. הלו? הלו?". לשווא. אף אחד לא ענה. בוקר. הילדים בטח יצאו לבית הספר וההורים לעבודה.

עכשיו הגיע הזמן להתחיל לדאוג, אמר לעצמו וגיחך. הוא התיישב על רצפת המעלית, בדק והחל לעבור על הרשימות, התגובות והתמונות שהצטברו בחשבון הפייסבוק שלו, שמאז שבתו רשמה אותו בו, כמעט לא פתח אותו, למרות ההתראות והנדנודים וההודעות לדואר האלקטרוני שלו. הוא קרא בעיון תגובות ופוסטים שונים, ואף חיווה את דעתו פה ושם והעניק לַייקים למי שחשב שראוי לכך. אחר כך נפנה לעיין בעיתונות האלקטרונית ולחפש בגוגל כל מיני מושגים וערכים שעלו בדעתו. הוא ראה שהסוללה בטלפון מתרוקנת. השעה הייתה אחרי עשר, והוא חש עייפות כאילו עבד שעות רבות וקשות.

***

בשעה 10:40 ניעור פתאום מנמנום ששקע בו, כששמע מעבר לקיר קולות צעדים והזזת רהיטים. אשתו חזרה הביתה. הוא קרא לה וכשלא נענתה, דפק באגרופו בכוח על דלת המתכת. היא התקרבה מהצד השני ופתחה את הדלת. "זה אתה?" שאלה בקול את הדלתות. "כן. נתקעה המעלית", אמר וקם על רגליו. "באמת קראתי לה למטה", אמרה, "וכשלא הגיעה, עליתי ברגל במדרגות". "כן. זה קרה בבוקר, אחרי שיצאת", אמר. "ירדתי להביא את העיתון - ונתקעתי. צלצלי לאפרתי ותבקשי שיתקשר למשרד המעליות שישלחו טכנאי".

עברה עוד כשעה עד ששמע את קולות ההצלה מתקרבים אל מעבר לדלת דירתו. טכנאי החילוץ הגיע סוף־סוף, ודלת המתכת העבה נפתחה בכוח ובאנקה. דנציגר ראה את אשתו המודאגת, את השכן אפרתי ואת טכנאי המעליות שאחז בלוֹם. כך יצא לחופשי, עייף וקצת מדוכדך, כמו תמיד כשלא הצליח לפתור לבדו בעיה קשה.

אחרי הברכות והתודות וארבע כוסות המים ששתה בזו אחר זו, ואחרי שהטכנאי ירד במעלית למטה לבדוק ולתקן את הסיבה לתקלה, חזר דנציגר למחשב שלו, להמשיך בחיפושים שערך אחרי כמה ערכים להרצאה שהכין. אבל איכשהו לא ניעור בו הרצון לחפש, ללקט ולצוד עובדות באינטרנט. הוא הציץ באיזה סרטון מצחיק ביו־טיוב ולא השתעשע, בהה במסך זמן מה באפס מעשה. עוד לא הצלחתי להשתחרר משלוש וחצי שעות המעלית שלי, חשב.

ואז, פתאום הוא מצא את עצמו, לראשונה בחייו, משעמום או מאיזה דחף מוזר לעשות משהו שלא עשה מעודו, מתחיל לכתוב במחשב סיפור קטן על איש שנלכד במעלית ביתו. הוא התחיל במילים, "נועם, נכדתו הבכורה, פני מלאך ונחישות לא מצויה, הייתה סייעת לחימה ביחידת קומנדו מובחרת בשירותה הצבאי".