מפגשי מחזור

1. לפני שנה, בקונדיטוריה

ניר שוקרון היה צריך להיות הדבר הבא בספרות הישראלית. הוא כתב מלא - פתקאות על פתקאות, תמיד הסתובב עם כיס אחד ובו ריבוע בולט של פוסט־איט צהוב וכיס שני מפוצץ מאין ספור פתקאות משורבטות. מה לא היה בהן? מחשבות, שירים, ציורים קטנים, הארות, קטעי פרוזה יפהפיים וסתם משפטים ששמע ברחוב ומצאו חן בעיניו.

אחד המופלאים בהם היה: “אני חייב עשר גדול מכספית, אחרת ריו דה ז'ניירו לא יעבור בגשר" - משפט ששמע מהולך רגל שדיבר לטלפון, וניר שוקרון הלך אחריו חצי קינג ג'ורג' בניסיון להבין מה זה ומי זה, אבל נאדה - התעלומה נותרה כשהייתה, ושנים אחר כך העסיק את עצמו בניסיון למצוא כל מיני תסריטים אפשריים שבהם המשפט הזה יכול להיות הגיוני - נסו בעצמכם, זה משחק מרתק שאין בו מנצחים.

והיה לו, לניר, רעיון אחד ממש מצוין לרומן: הוא רצה לכתוב סיפור אהבה שמתרחש בשבוע הספר בתל אביב. הגיבור והגיבורה שלו עבדו בשתי הוצאות ספרים שונות וגרו בשתי ערים מרוחקות, אך היו נפגשים פעם בשנה למשך שבוע, בדוכנים הצמודים שלהם בכיכר רבין.

התכנון היה שיפרח ביניהם רומן סודי, ארוך שנים. ומכיוון שרוב השעות שבילו יחד היו לעיני הציבור ולאוזני חבריהם לעבודה, הם נאלצו לדבר רוב הזמן על להיטי הספרות של אותה שנה. וכך הצליח ניר לבנות לא רק סיפור אהבה מקורי, אלא גם סקירה של הספרות הישראלית והשינויים הרבים שעברו עליה לאורך השנים. רעיון טוב, לא?

הזמן, כדרכו, חלף. לא ראיתי אותו שנים. הספר הזה לא יצא מעולם. שכחתי ממנו. ולפני שנה נפגשנו במקרה, איפה אם לא בשבוע הספר. התיישבנו בקונדיטוריה הקטנה ליד הכיכר, הוא הזמין עוגת גבינה שנשבע שהגיע לשם רק בשבילה. כששאלתי אותו מה קרה עם הספר שלו, משך כתפיים.

“מה", אמרתי, “ספר".

“העלילה דווקא הלכה לי טוב", אמר. “בשנים הראשונות הם בקושי מדברים, ואז באה שנה אחת שהוא עוזר לה, ואחרי זה הם נהיים חברים. ואז הוא מתאהב בה, אבל היא נשואה, אבל שנה אחר כך בעלה בוגד בה ואז היא דווקא רוצה, אבל באותה שנה הוא לא בעניין - והם מחליטים להיות רק חברים, וזהו. אבל דווקא אז פתאום האהבה פורצת. וכל הסיפור הזה לוקח שנים, וקורה רק פעם בשנה באותו שבוע".

“נו", שאלתי, “אז מה הבעיה?"

הוא נאנח: “זוכר שאמרתי לך שהכל מתרחש על רקע הספרים שהם מוכרים?"

“כן".

“זאת הבעיה", אמר. “חרא ספרים".

“סליחה?"

הוא נד בראשו וחפר בעוגת הגבינה שלו. “חרא ספרים", חזר על עצמו, “וכל שנה זה נהיה יותר ויותר גרוע, ולגיבורים שלי אין על מה לדבר. על מה הם ידברו? על - - -"

וכאן נקב ברשימה של מיטב להיטי שבוע הספר מהעשור האחרון.

“די נו", אמרתי, “יוצאים המון ספרים, הם לא חייבים לדבר רק על הלהיטים".

“גם הלא־להיטים חרא", אמר. “ספרים נהיו משהו נורא. אתה נכנס לחנות, ועל המקוםמסתובב ויוצא. הכל נראה כמו פרסומות לספרים. אני לא יכול שהם ידברו על זה. ואם הם לא ידברו על זה, הם לא יתאהבו. אז אין לי ספר".

הוא לגם מהקפה שלו - הייתה לו שיטה: לקחת חתיכת עוגת גבינה, לתקוע אותה בלחי, וללגום שלוק קפה דרך העוגה - ושקע בהרהורים נוגים. לבסוף אמר: “חשבתי שהם ידברו על טלוויזיה. יש אחלה סדרות בטלוויזיה. אבל זה לא אותו דבר. אנשים שרואים טלוויזיה ומתאהבים - מה מיוחד בזה?"

“חשבת אולי", הצעתי, “שזה אתה השתנית, ולא הספרים?"

“כן", אמר. “חשבתי. אפילו קראתי על זה איזה ספר, שבדיוק דיבר על הבעיה הזאת".

“ו-?"

“חרא ספר", אמר. ועבר ללקט את שאריות הפירורים מעוגת הגבינה שלו.

אני מקווה שמתישהו הוא יחזור לכתוב. אני מקווה שסיפור האהבה של שבוע הספר יקום ויהיה. אני מקווה שהוא לא יעשה מינוי לנטפליקס, כי אז באמת הכל אבוד.

2. לפני 20 שנה

פעם זכיתי בפרס ראש הממשלה לספרות. זה היה לפני 20 שנה בערך, מה שלא מנע מראש הממשלה להיות נתניהו (מעטים הדברים שיכולים למנוע את זה, מתברר), אבל ראש הממשלה לא טרח להגיע לטקס חלוקת הפרס, ולכן לא הצלחתי לבצע את זממי ולהושיט את ידי ללחיצה, ואז למשוך אותה ברגע האחרון ולגרד בראש - טריק מעולה שאני מתמחה בו מאז גיל 5, ותכננתי לעשות לנתניהו כדי שיהיה לי משהו לספר לנכדים. כן, אני ילדותי. נו, תירו בי.

אבל לא זה הסיפור שאני רוצה לספר,

אלא,

הסיפור על איך באותה שנה אמרו לי מהוצאת הספרים, שאני חייב, פשוט חייב להגיע לכיכר, כי לא ייתכן שזוכה פרס ראש הממשלה לא יחתום על ספריו.

וכך עמדתי מתחת לתמונה של עצמי עם התואר הרשמי הנ"ל וחילקתי חתימות. ויום אחד הגיעה משפחה דתית עם חמישה ילדים שלא ממש הכירו אותי, אבל אב המשפחה אמר להם שאני זוכה פרס וכו' והם מאוד התרשמו. אב המשפחה קנה את ספרי החדש, קיבל חתימה, ושאל: “על מה הספר?"

“על מישהו שהורגים את החברה שלו", אמרתי, “אבל היא חוזרת בתור רוח ועוזרת לו לנצח בשש־בש את זה שהרג אותה".

הוא הביט בי. והביט בילדים שלו. והביט בי בחזרה.

“וזה זכה בפרס ראש הממשלה?" שאל.

“כן", אמרתי, אף שהפרס לא ניתן על ספר מסוים. אבל לא רציתי לאכזב אותו.

“יפה, יפה", אמר. והפך בספר בידו. “יפה".

והלך. ועד היום אינני יודע אם קרא אותו בכלל. אבל אם כן, הוא אחד מני מעטים, כי הספר הזה נבלע ונעלם ונשכח ואיננו נמצא יותר בעולם, די כמו הנערה שהייתה הגיבורה שלו.

3. לפני 25 שנה

היינו שלושה. חודש קודם לכן השתחררנו מהצבא, וכדי להוכיח לעצמנו שהתחלנו את החיים האמיתיים החלטנו להוציא מין עלון ספרותי מקומט, שהדפסנו מאתיים עותקים ממנו על דפי A4 מהודקים בשדכן. ואז הגיע שבוע הספר, ושכרנו מעיריית תל אביב את אחד מאותם דוכנים קטנים בצד הכיכר, שלרוב מאוכלסים במשוררים אלמוניים. שם מכרנו את יצירת הפאר שלנו בשלושה וחצי שקלים. אף אחד לא קנה. עד שלאחד מאיתנו הייתה הברקה: הייתה לו מצלמת קולנוע רוסית ישנה, שנשאה בגאון את הלוגו “ניקון" אף שכל הכיתובים האחרים היו ברוסית - היא מעולם לא פעלה אך נראתה מרשימה ומקצועית - וערב אחד הוא הופיע בכיכר עם המצלמה, לבוש ז'קט של אבא שלו, והתחיל “לראיין" אותנו.

עד מהרה התאסף המון רב ליד הדוכן הקטן שלנו, כי הימים היו ימי טרום הסמארטפון, והסיכוי שיראו אותך ולו לשנייה אחת בטלוויזיה גרם להתרגשות גדולה.

בהתחלה זה עבד: קונים פוטנציאליים באו להצטלם ליד הצעירים המגניבים עם העלון הספרותי המרדני שלהם, וחלקם אף רכשו אותו. אך ככל שנקפו הדקות, ונראה היה שהצלם מהטלוויזיה אינו מתכוון לזוז מהדוכן הקטן, התחילה מהומה.

בתחילה היו אלה המשוררים האלמוניים שהצטופפו מול המצלמה המושבתת, הריקה מפילם, ותבעו שיגיע גם אליהם - במיוחד הצטיין באסרטיביות חרזן זקן שמכר את ספריו בדוכן לידנו והתפאר ביכולתו לחרוז כל מילה שתזרוק לו; הוא נדחף מול המצלמה שוב ושוב, וקרא בקול: “מי שאין לו הומור, לא יכול לרכוב על חמור!".

לא עברה רבע שעה, ואט־אט החלו להגיע טפטופים גם מהדוכנים הגדולים של ההוצאות הלגיטימיות. אלה שלחו את נציגיהם לבדוק מדוע “הבחור מרשות השידור" מתרכז רק בדוכן קטן אחד. חברי בעל המצלמה התחיל להזיע: הוא היה בטוח שמתישהו מישהו יעלה על המרמה ויבין שמשהו חשוד במצלמה בלי פילם ובצוות טלוויזיה שלא מקליט סאונד. אבל הימים היו ימי הערוץ האחד והיחיד, והתמימות הייתה רבה. בעל כורחו הוא נגרר עם אחד מנציגי ההוצאות הגדולות (ועם החרזן הזקן שלא ויתר וצעק על אנשי הביטחון שניסו להרחיקו שמי שאין לו הומור לא יכול לרכוב על חמור). אחרי חצי שעה הוא חזר, מבוהל: “אל תשאל את מי ראיינתי", אמר, ונקב בשמה של סופרת ילדים מפורסמת.

“ראיינת?"

“כן!" אמר, “ברחתי משם רק כי אמרתי שאני חייב להחליף פילם".

“איזה פילם?" התעניינתי.

“היא סופרת ילדים", אמר, “היא לא אינגמר ברגמן".

“על מה היא דיברה?"

“לא יודע", ענה, “אתה חושב שהקשבתי? רק רציתי לברוח משם לפני שיעצרו אותי".

אחרי חמש דקות התחילו לחפש אותו בכל רחבי הכיכר. ראינו את אנשי ההוצאות לאור מסתובבים בין הדוכנים, מחפשים את הכתב המסתורי שנעלם. הם אפילו עברו לידנו, אבל מרגע שהוריד את המצלמה האימתנית מכתפו, והחליף את הז'קט בטריקו עם ציור של בוב מארלי מעשן ג'וינט, הם לא זיהו אותו יותר.

ורק החרזן הזקן שב וחזר אלינו כל עשר דקות, מכריז שמי שאין לו הומור וכו', בתקווה שמישהו - אם לא רשות השידור אז לפחות שלוש הצעירות היפות שישבו איתנו - ישים לב אליו. שתיים מהן התחתנו עם שניים מאיתנו. השלישית נסעה להודו ונעלמה מחיי.