אבא קורא רק את הכותרות בעיתון. הקריאה דורשת ממנו לא מעט מאמץ, ובדרך כלל אחרי כמה כותרות הוא מתחיל להתעייף ויורד לו החשק. באירועים משפחתיים הוא מבקש ממני לכתוב עבורו את הברכות על המעטפות של הצ'קים. שאלתי אותו פעם אם הוא מתבייש בשגיאות הכתיב שלו, והוא ענה שהוא גאה שגידל ילדים חכמים. אבא שלי לא סיים בית ספר, ובכל זאת, את הדברים החשובים באמת הוא לימד אותי. כמו לא לפתח סנטימנטים לחומר.
"בסוף כולם עוזבים את העולם הזה ערומים", הוא חוזר ואומר לי כל הזמן, מזהיר אותי שלא אשכח את זה.
אז זה רק מתבקש שאחשוב עליו עכשיו, בדרך לאות ק' בספר הטלפונים הארצי של שנת 2007. כי יכול להיות שבכל זאת שכחתי, אחרת איך אפשר להסביר את ספר הטלפונים הזה, שכבר ב־2007 היה דינוזאורי. אז על אחת כמה וכמה עכשיו, תשע שנים אחרי, שכל מה שאתה לוחץ עליו פותח גוגל. ואי־אפשר להגיד שהספר הצהוב והעבה הזה הסתנן לי לספרייה במקרה. אפילו לא חיפשתי אותו, פשוט ניגשתי ושלפתי אותו, ידעתי בדיוק על איזה מדף הוא נמצא.
אבא שלי לא מצליח להסתיר את הרגשות שלו, גם כשהוא ממש מנסה. יש לו הבעות פנים כאלה שישר מסגירות אותו. וכשאני חושב עליו עכשיו, אני ממש יכול לראות את האכזבה על הפנים שלו אם הוא היה רואה אותי מחזיק את ספר הטלפונים הזה. אולי לא בדיוק אכזבה, יותר תסכול. אותו תסכול מהפעמים שביקשתי ממנו עזרה בשיעורי בית.
בהתחלה הוא עוד ניסה להתחמק בהומור, אבל הומור אף פעם לא היה הצד החזק שלו. אז הוא היה זורק לי שהוא בדיוק עסוק, ומיד היה מזנק מהמקום והולך לבצע את אחת מאותן מטלות בית שהזניח, כמו לשמן את הצירים החורקים בדלת או להחליף נורה שרופה בשירותים. כשזה הפסיק לעבוד לו, הוא העביר את הכדור לאמא.
אמא לפחות ניסתה לעזור לי, אבל גם היא לא ממש הצליחה. ככה שמה שידעתי ידעתי, אם היה חבר להיעזר בו אז נעזרתי, ובשאר הזמן השארתי את שיעורי הבית לא עשויים.
אבא שלי עזב את הלימודים בכיתה ח' ויצא לעבוד. אני מתאר לעצמי שהוא לא רצה בזה, לא נראה לי שילד בן ארבע־עשרה יבחר על דעת עצמו להפסיק ברגע אחד להיות ילד ולצאת לעבוד בבניין. מה שאני כן יודע זה שאף אחד לא שאל אותו.
הוא היה ממלא דליים בפסולת ומרוקן אותם לתוך מכולה. הכסף היה בסדר, אבל לא שווה פריצת דיסק בגיל כל כך צעיר. אז אחרי כמה חודשים הוא מצא עבודה חדשה ועזב את הבניין.
באותם ימים רוזה, אחותו הגדולה, יצאה עם בחור מבוגר ממנה בכמה שנים טובות. קראו לו רחמים, אבל אבא שלי - כמו כולם - קרא לו אלפסי. אבא שלי היה בין הבודדים שידע על הרומן הסודי שלהם. רוזה ידעה שהיא יכולה לסמוך עליו שלא יגלה, כי כמו שהיא ידעה שהוא לא אוהב את אלפסי, היא ידעה שאת מכנסי הפדלפון שלה, שהיא משאילה לו כשהוא יוצא לבלות עם החברים שלו, הוא מאוד אוהב.
בכל מקרה, יום אחד אלפסי אמר לו שהוא יודע שמנחם מהמסגרייה שליד המוסך שלו מחפש פועל, ושהוא כבר מיואש מכל הפרזיטים שעוזבים אחרי שבוע ותוקעים לו את העבודה. ככה שמבחינתו כל עוד יבוא לו מישהו רציני וחרוץ, לא אכפת לו גם אם אין לו שום ניסיון.
הוא סיפר ששמע את מנחם אומר ללקוח עצבני שההזמנה שלו מתעכבת, "אתה יכול להיות איש מקצוע מעולה, אבל אם אתה לא בנאדם, מה זה שווה? אחד כזה, גם אלוהים לא יעזור לו. תאמין לי, תן לי איזה ילד עם חצ'קונים ואני אעשה ממנו בנאדם".
אבא שלי חשב שזאת הדרך של אלפסי לעשות עליו דאווין ולקרוא לו ילד, ועוד עם חצ'קונים. הוא היה ככה קרוב להוריד לו את אחת הסטירות המפורסמות שלו עם הצד הכואב של היד, אבל הוא היה צריך את העבודה הזאת.
מנחם חשב את אבא שלי למקרה אבוד. הוא היה משוכנע שייקח לו פי שלושה זמן ללמד אותו את הדברים הבסיסיים במקצוע. הוא התנחם בזה שאבא שלי התמיד להגיע כל בוקר בזמן ובסך הכל עשה כל מה שהוא ביקש ממנו, בלי דרמות ובלי דאווינים של פרימדונה.
מנחם צדק. אבא שלי למד את המקצוע, ולמרות שהיה רחוק מלבנות לעצמו שם בתור רתך, הוא נהפך לאיש מקצוע סביר שעשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר, ונשאר במסגרייה עד שהתגייס.
***
ההורים של אבא שלי מתו לפני עשרים שנה. אבא שלו מת מסרטן ואמא שלו מתה כמה חודשים אחריו. הוא אומר שהיא מתה מצער. הם השאירו אחריהם שבעה בנים, שלוש בנות ובית.
לפני שנתיים רוזה התקשרה לאבא ואמרה לו שהאחים החליטו שהגיע הזמן לחלק ביניהם את התכשיטים של ההורים שלהם. היו בדיוק תשעה תכשיטים, כולם מזהב. שעון כיס איטלקי, טבעת עם אבן ירוקה של האבא, שתי שרשראות וחמישה צמידים דקיקים של האמא.
בת הזקונים כבר מזמן קיבלה את החלק שלה. קצת אחרי שאמא שלהם מתה, האחים החליטו פה אחד שבמקום למכור את הבית, לחלק את הכסף לעשר ולקחת כל אחד סכום קטן, הדבר הנכון לעשות הוא שהיא תקבל את הבית. גם כי היא היחידה שעוד גרה בו, וגם כי היא מגדלת לבד את הבן שלה.
שלמה רצה את השרשרת מגן דוד של האבא, בת שבע את הצמיד הרחב של האמא, ואבא שלי את הטבעת עם האבן הירוקה. לשאר האחים לא היו העדפות מיוחדות, אבל כדי לא להיכנס לפינות מיותרות, הם עשו הגרלה.
בהגרלה יצא שאבא קיבל את הצמיד השטוח ובת שבע קיבלה את הטבעת עם האבן הירוקה. אבא שאל את בת שבע אם היא תרצה להתחלף ולקבל את הצמיד שהיא כל כך רצתה תמורת הטבעת. היא סירבה.
ערב אחד, בערך שבועיים אחרי אותה פגישה, ויסלר, בעלה של בת שבע, בא אלינו הביתה.
אמא פתחה לו את הדלת והציעה לו להיכנס. הוא ביקש לראות את אבא והתעקש לחכות לו בכניסה. היא הציעה לו קפה והוא אמר לה שהוא ממהר, בפעם אחרת. בכל זאת היא הרתיחה מים.
הצצתי על ויסלר מקצה המסדרון וראיתי אותו זז בעצבנות, מעביר אצבע מהירה, הלוך ושוב, על שפם הטרי־קולור העבה שלו - שחור, צהוב, לבן.
אבא בדיוק יצא מהמקלחת. עד שהוא התלבש והסתרק, אמא שלי שמה ביד של ויסלר כוס קפה, והוא עדיין התעקש לעמוד ולהמתין לאבא בפתח הדלת.
"בת שבע חלמה..." אמר ויסלר תוך כדי שהוא מסיע את האצבע על השפם קדימה ואחורה.
ואבא שאל, "בת שבע מה?"
"בת שבע חלמה חלום".
"תן לי לנחש, אמא באה לה בחלום ואמרה לה לקחת את הצמיד".
ויסלר הנהן ותקע את מבטו ברצפה.
"אני מתאר לעצמי ששמעת ממנה כמה רציתי את הטבעת הזאת, אבל זה בעייתי עכשיו. כבר הבאתי את הצמיד לליטל".
"אני מבין", אמר ויסלר בהשלמה.
נדמה היה שפלט אנחת רווחה, כאילו רק חיכה לשמוע את הלא הזה ולחזור לאשתו בידיים ריקות, לומר לה שהוא עשה הכל כדי לשכנע את אחיה לוותר על הצמיד, אבל זה כבר מאוחר מדי, הוא נתן את הצמיד לבתו ולא רצה לצער אותה.
אבל רגע לפני שוויסלר הסתובב לכיוון הדלת, אבא אמר, "אבל אתה בטח כבר יודע איך זה, אמא באה בחלום זה נשק יום הדין".
ליטל אחותי בדיוק שכבה בספה וצפתה ב"בוורלי הילס 90210" כשאבא ביקש ממנה שתביא לו את הצמיד.
"אני אסביר לך יותר מאוחר. אני מצטער, מאמי, מבטיח לקנות לך צמיד אחר", הוא ניחם אותה.
הוא חזר לוויסלר, שעדיין עמד בפתח הדלת והחזיק את כוס הקפה. בידו השנייה הוא שפשף את השפם.
"הבאת את הטבעת?" שאל אבא.
"האמת היא…" גמגם ויסלר, "בת שבע לא רוצה להחליף את הטבעת בצמיד".
"הבנתי, היא רוצה גם את הטבעת וגם את הצמיד".
ויסלר שוב הנהן.
ראיתי עליו שהוא רוצה לקבור את עצמו מרוב בושה.
"אין בעיה, קח".
ויסלר לא היה מוכן לתרחיש הזה. לא היו לו שום ציפיות מהביקור הזה. אני משוכנע שהוא הגיע רק כי הוא לא יכול על בת שבע. לגמרי יכולתי לדמיין אותו אומר לה שאין סיכוי שאח שלה יסכים לזה, ואת בת שבע צורחת עליו שאמא באה לה בחלום.
"למה אתה מסכים לזה?" לחש ויסלר ההמום.
"למה לא?"
"כי זה לא הגון ולא הוגן לבקש ממך דבר כזה".
"זה בסדר. בסופו של דבר זה רק צמיד".
"צמיד של אמא שלך".
"רק צמיד".
***
אם לא העייפות הזאת, שום דבר מזה לא היה קורה.
הייתי כל כך עייף, שחשבתי שמגיע לי פיצוי על הנסיעה הזאת בשני אוטובוסים למס הכנסה, בחום של איזה מאתיים מעלות, אחרי עוד לילה מקולל ללא שינה.
הרגשתי שאני עוד שנייה מתעלף כשנכנסתי לחנות הספרים המשומשים. התנדנדתי מול קיר מכוסה במאות ספרים וניסיתי להחזיק את עצמי. ברגע שהצלחתי להרים את הראש, השם שלה קפץ לי מול העיניים. עד כמה שהצלחתי לראות, הייתי הלקוח היחיד בחנות, וזה לא מנע ממני להסתער על הספר הזה, כאילו אם רק אמצמץ, מישהו יקדים אותי ויחטוף את הספר ממני.
בבית הדלקתי את המזגן על שש־עשרה מעלות ונכנסתי למיטה עם כל הסירחון עלי. להתקלח עכשיו הרגיש לי כמו מהלך יומרני מדי. מתחתי מספיק את הגבולות שלי ליום אחד. ובכל זאת לא יכולתי להתאפק, הדלקתי את מנורת הלילה ואמרתי לעצמי שאקרא קצת עד שהעיניים שלי ייעצמו.
הסיפור הראשון היה קצר, פחות משניים וחצי עמודים. הייתי בטוח שאתעלף לשינה אחרי שני משפטים גג. זה לא קרה. מה שכן קרה, זה שתקף אותי בכי בלתי נשלט. בכיתי על האישה השיכורה הזאת, ששכבה תחת הספסל ברחוב ואמרה לה שהיא אמא שלה ואז אמרה לה שהיא אחותה ואז רק ביקשה ממנה שתדאג לה.
קמתי והתנדנדתי לכיוון הספרייה. ידעתי בדיוק מה אני מחפש. משכתי את ספר הטלפונים העבה ודפדפתי עד האות ק' ואז "קס" ומיד "קסט". פתאום ראיתי את השם שלה, היה כתוב שהיא מרחוב הברוש בגבעתיים, ולמרות שעד אז לא היה לי מושג איפה היא גרה, זה נשמע לי הגיוני. אף פעם לא דמיינתי אותה כמו אחת שיושבת ברוטשילד וכותבת על המשוגעים של תל אביב. המשוגעים שלה כל כך מלאי חיים, שהם חייבים להיות המשוגעים של עיר אפורה ורדומה, בדיוק כמו גבעתיים.
תוך כדי שחייגתי את המספר, קיבלתי פיק ברכיים. פתאום קלטתי שאני בכלל לא יודע מה אני רוצה להגיד לה. פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה, ולא היה לי שמץ של מושג מה אני עושה בכלל, ומה אני הולך להגיד לה.
"הלו?"
נבהלתי ונאלמתי. לא הקדשתי מספיק מחשבה לאיך היא נשמעת, והקול שלה פתאום הִכה בי.
"הלו?"
"שלום, אני מדבר עם אורלי?"
"כן, מי זה?"
"סתם אחד", מלמלתי, "את לא מכירה אותי, רק...״
"מה רצית?"
"רק רציתי להגיד לך שקראתי את הסיפור שלך על האישה השיכורה ששכבה מתחת לספסל, ומאז אני לא מפסיק לבכות".
"זאת אורלי קסטל־בלום אחרת".
"אחרת?"
"כן, אחרת, אחרת לגמרי. והאמת שכבר נמאס לי מכל מיני טיפוסים מוזרים כמוך שמתקשרים לספר לי על הבכי שלהם. ואם אתה במקרה מהרווחה ואתה מנסה לעשות לי עניינים, אז רק תדע שכבר שנה לא שתיתי אפילו טיפה, ואני מוכנה להישבע בספר התורה ולהיבדק במכונת אמת. שלא תעז לגעת לי בילדים, אתה שומע?!".
הספר "אין זיכרון אחר" יצא בהוצאת אחוזת בית