ההשפעה ההיסטורית, הפמיניזם והפוסט-טראומה: 150 שנים ל"נשים קטנות"

"נשים קטנות" הוא סיפור חניכה, אך חניכתן של בנות מארץ' היא לתוך קהילה נוצרית במסצ'וסטס של אמצע המאה ה־19. מרחב האפשרויות שלהן צר בהרבה משל בנות ימינו, ותרבותן, גם אם אינה זרה, רחוקה.

מה אם כן סוד קסמן? תשובה אפשרית היא שהן מופת של חיות: ארבעתן מלאות מרץ, שאיפות ודמיון. טרוניות ממין "אמא, משעמם לי..." לא נשמע מהן, ולרגע אינן פוסקות לעניין את עצמן: עובדות, מציירות, מנגנות, מעלות הצגות, כותבות עיתון משפחתי, מחברות צוואה. מופת, כאמור.

אבל תשובה שונה אני מוצאת תוך דפדוף חוזר ביצירה, בדברים שאומרת איימי לאחיותיה: "קשה לי להסביר, אבל אני רוצה להיות מעל השיגעונות והמשגים שמקלקלים נשים כה רבות. אני עדיין רחוקה מזה, אבל אני משתדלת".איימי מכוונת לבנות לעצמה אופי ראוי. במאמציה להפוך לבעלת־אישיות־ראויה היא לומדת לא רק מדמויות מופת, אלא גם מטעויות של נשים אחרות, וממש כמוה עושות הקוראות: הרבה למדתי מכעסי על המשגים של הנשים הקטנות. 

ספרה האחרון של גיל הראבן, ״מיניאטורות מקראיות״, יצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק

***

הנרטיב שלא סופר | תהילה חכימי

הספר הקאנוני "נשים קטנות" נפתח בטרוניה: "חג המולד הזה לא יהיה שווה כלום ללא מתנות", אומרת ג'ו; "להיות עניים זה כל כך נורא", ממשיכה אחותה מג, "אני לא חושבת שזה הוגן שלילדות מסוימות יש הרבה דברים יפים, בעוד שלאחרות אין שום דבר", חותמת בעלבון האחות הצעירה איימי. הרומן מגולל את סיפורן של ארבע האחיות ואם המשפחה הנותרות בבית המשפחה במסצ'וסטס בזמן שאב המשפחה יוצא למלחמת האזרחים. שניים וחצי עשורים אחרי שקראתי בו לראשונה, מחשבה אחרת מהדהדת מתוך שורות אלה בדבר הנעדרים מהסיפור, או יותר נכון אותן הנערות הנעדרות ממנו, אלה שמלחמת האזרחים פרצה למען שחרורן מהעבדות וקרעה את ארצות הברית לצפון ודרום. אותן ארבע אחיות אפרו־אמריקאיות שחיו בוודאי במציאות חיים אחרת לחלוטין, מציאות אלימה וחסרת תקווה, ועם המחשבה הזו, נטען העמוד הראשון של הספר במשמעות שונה לגמרי; בהחלט, יש נערות שאין להן שום דבר. זאת לעומת ארבע הנשים הקטנות שבספר, שלהן עדיין היו חלומותיהן, וקולן וסיפורן מהדהדים עד היום בלבן של ילדות ונערות צעירות, אחרי שהפכו לרב־מכר עולמי ועובדו לאין ספור סרטים וסדרות טלוויזיה לאורך השנים.

כקוראת צעירה - בת למשפחה בת ארבע בנות, וכמי שהייתה ילדה קצת טום בוי שאהבה לשחק כדורגל עם הבנים וקראה ספרים על גבי ספרים - מהקריאה הראשונה התחברתי מיד אל ג'ו, הפרחחית, החורגת מן המוסכמות, שרצתה להיות סופרת ועזבה אל העיר הגדולה כדי לנסות את מזלה בניו יורק. ואכן, בתוך גבולות התקופה, דמותה של ג'ו בספר בהחלט מציעה מודל אחר של נערה, שלא מתמסרת באופן אוטומטי לחיזורי אהבה ודוחה מעליה את אהבתו של הנער השכן לורי; זו המבקשת לעצמה עתיד אחר מזה הידוע מראש של חתונה, ילדים, משפחה.

ועל אף הרדיקליות שבדמותה של ג'ו, בשלב מאוחר יותר בספר לואיזה מיי אלקוט לא מסתכנת ומחזירה את ג'ו אל בית המשפחה. היא נוטשת את חלומה להצלחה בעיר הגדולה כשהיא נקראת לסעוד את אחותה בת', ומטפלת בה במסירות רבה עד למותה. מאוחר יותר גם ג'ו המרדנית נישאת, לפרופסור לגרמנית שפגשה כשהייתה בניו יורק, ושימש לה ידיד קרוב ומנטור. בחלקו השני של הספר ג'ו הופכת לסופרת, והיא זו שכותבת את תחילתו של הספר "נשים קטנות", אבל היא גם אם ורעיה שחוזרת אל הבית, לחיק המשפחה.

אולי אם "נשים קטנות", שנכתב בהזמנה מהמו"ל של הסופרת, היה משוחרר מכבליה הפטריארכליים של התקופה, מיי אלקוט הייתה יכולה להרחיק לכת עם ג'ו עוד צעד אחד קדימה, וזו הייתה הופכת לסופרת מצליחה בעיר הגדולה - כזו שאינה זקוקה להכוונה של גבר מבוגר וסמכותי כדי למצוא את מקומה בעולם, ואינה נתונה לתכתיבי התקופה. ואולי, כפי שמרמזת קלות דמותה, אף הייתה כותבת את דמותה של ג'ו אחרת, ובסיפור אפשרי אחר הייתה חיה את חייה עם אישה. 

"חֶברָה", ספר הפרוזה הראשון של תהילה חכימי, יראה אור בנובמבר בהוצאת רסלינג

***

לגעת באמת | לילך סיגן

כשקראתי את "נשים קטנות" בילדותי, לא ידעתי שזה לא היה רעיון שבער בלואיזה מיי אלקוט או פרץ יצירתיות בלתי נשלט שהושיב אותה לכתוב. רק שנים מאוחר יותר נודע לי שהיוזמה הייתה של המו״ל שלה. הייתה לו תחושה שספר על נשים, שמיועד לנשים, ילך טוב (היום זה נשמע בנאלי, אבל בזמנו זאת הייתה הברקה). אלקוט לא השתגעה על הרעיון, היא העדיפה לעבוד על אסופת סיפורים קצרים, אבל בסוף הסכימה. המו"ל צדק - הספר לא רק זכה להצלחה מסחרית, אלא הפך לאבן פינה ספרותית, ונושא איתו רלוונטיות אפילו למילניום השלישי.

לכאורה, יוזמה שיווקית מוצלחת, עוד לפני שמישהו ידע מה זה שיווק. זיהוי קהל יעד שצמא לתוכן ובחירה נכונה של מי שתיצור את התוכן הזה. אבל דווקא כמי שצמחה מתחום השיווק, ברור לי שמתחבא פה משהו לגמרי שונה. אלקוט אומנם נעתרה לבקשה של המו"ל, אבל כשהתיישבה לעבודה, סחף אותה משהו אחר. היא כתבה את חייה. היא נהתה אחרי הדמויות הפיקטיביות שפרצו חרכים לתוך חוויותיה, והחרכים הלכו והתרחבו כשסיפרה את רגעי הצחוק, הכאב, הפחד, האובדן והתקווה שהיו לה עם אחיותיה. "נשים קטנות" נגע במיליוני לבבות לא משום שפנה לקהל הנכון בזמן הנכון, אלא כי אלקוט ניצלה את המשימה שהייתה מסחרית ביסודה, והשתמשה בה כמסגרת לסיפור מאוד אישי ואותנטי שזרם מתוכה.

בעידן הזה אנחנו נוטים למדוד יצירות במונחים גשמיים: כמה עותקים נמכרו, כמה שבועות במצעד רבי־המכר, כמה כסף עשה הסופר, כמה אזכורים במדיה, כמה פרסים, והמספרים איכשהו מאפילים על מה שרוחש מתחת לכל זה. סממני ההצלחה והתהילה של תרבות הסלבס לא רק מסנוורים, לא רק גורמים לנו לשחוק למוות מונחים כמו "גאוני", "נוגע ללב", "מהמם" ו"בלתי נשכח". הם גם עלולים למנוע מאיתנו לראות את מה שאינו מוחשי וחומרי, אבל הוא בכל זאת הסיבה לכל זה.

"נשים קטנות" הפך לספר המוצלח ביותר של אלקוט, כי היא כתבה בו את מה שידעה הכי טוב. היא הצליחה לגעת באופן מדויק בנפשה שלה, בכל מה שהייתה צריכה להתגבר עליו בחייה. בעולם הציני של היום, פעמים רבות סיפורים נולדים מתוך רצון גשמי - להתעשר, להעביר מסר פוליטי, להתפרסם. ב"נשים קטנות" יש אומנם ניצנים פמיניסטיים, אבל הוא לא נולד מתוך מטרה כזו. הוא נולד מתוך רגש אותנטי, גם לא מתוך ניסיון להצליח מסחרית. לא האינטואיציה העסקית של המו"ל עבדה כאן, אלא האינטואיציה שמכאן תמצא הסופרת את דרכה לאמת. אמת אנושית, בסיסית, לא מתיימרת, לא מתהדרת. תמיד היה קשה להגיע אליה, כל תקופה וסיבותיה שלה. בזמנו רק אמיצים הצליחו להתגבר על מוסכמות כדי להגיע לאמת שדרשה חשיפה. היום, בעידן האקסהיביציוניסטי שבו אנחנו חיים, היא מסתתרת מתחת להרבה פרובוקציות, אינטרסים ושאיפה לקצר תהליכים. 

ספרה האחרון של לילך סיגן, "כפיות", בהוצאת ידיעות ספרים, היה מרבי־המכר של 2017


***

הקולות שהובלעו | ערן צלגוב

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי עם "נשים קטנות": הייתי איש קטן מאוד עם חברה מאוד ראשונה שאמרה שהיא מאוד אוהבת את הספר, ואני שרציתי לזכות באהבתה הלכתי לספרייה. אני זוכר את המבט המופתע של הספרנית ואיך סבלתי מהספר: זה ספר בנות - צִ'יק לִיט. בקצרה: ארבע אחיות שכל אחת מהן "מספקת לכל קוראת וו להיתלות בו" (מתוך פתח הדבר מאת נטע גורביץ, ידיעות ספרים: 2011), גדלות בסביבה שמרנית, מתעסקות במה ש"מעניין בנות" - ניהול משק הבית, להיראות כמו שצריך ולמצוא חתן. הא, כן - וישנה ג'וזפין שכולן, כן כולן, העריצו. את המרדנות הנינוחה הזו שלה, ג'וזפין שנקראת ג'ו.

והנה קיבלתי עלי לכתוב על הספר שחוגג 150 שנים, אז קראתי אותו מחדש. ופתאום היה שם משהו שריצד לי בקריאה, משהו שתמיד היה ורק אני לא הייתי שם כדי לראות. "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", כתב הרקליטוס. גם אי אפשר להיכנס לאותו ספר, אוסיף. לא הספר השתנה, אני השתניתי. הסתכלתי מחדש: בג'וזפין, כלומר בג'ו שמתעקשת ללבוש בגדי גברים, שאין לה רגע מנוח, שרוצה לצאת לעזור במלחמה, שאביה מתייחס אליה כאל בנו, שלא נוח לה עם גופה הגמלוני, שמרגישה שיש "צביעות וצורה מלאכותית" בלהתנהג כמו אישה, ומשום כך ננזפת שיש לה "התנהגות של בנים" ועל כך היא עונה "לכן אני מתנהגת ככה". ג'ו שמוכנה להתחתן עם מג כדי לשמור עליה. ג'ו שלמדה סיף, שכותבת מחזות כמו (אחותו של) שייקספיר. ג'ו שיש מזהים בה את דמותה של המחברת, שלה בעצמה היו שלוש אחיות שגדלו בעוני ומחסור ועסקה בכתיבה. ג'ו שמתחברת עם לורי, בן השכנים הרגיש שלא רוצה ללמוד משפטים ומעדיף את העיסוק באומנות, שלא מסתדר עם הבנים שבחרו להקניט אותו ולקרוא לו דווקא בשם של ילדה: "דורה". והמפגשים הללו בין "דורה" ו"ג'ו" הם נקודות קיצון שכאלו שראויות להיקרא שוב ושוב.

אם נביא בחשבון שקולה של המספרת מזוהה לא אחת עם קולה של הסופרת לואיזה מיי אלקוט, שלא התחתנה מעולם וטענה בראיון ש"אני יותר ממשוכנעת שנשמתי היא נשמת גבר שהושמה באיזו טעות מוזרה של הטבע בגוף של אישה... כיוון שאני התאהבתי בימי חיי בכל כך הרבה נערות יפות ומעולם אפילו לא קצת באף גבר", כל שנאמר לעיל מקבל משענת לקריאה. לא - לא הייתי מוציא מהארון את הסופרת ולא את ג'ו(זפין), אבל הספר שומר את הקורא.ת דרוך.ה לקריאה נוספת מהרגע שנפתחה הדלת. יש פה סיפור שנתפס כמוסרי, שמרני ודידקטי, שזכה להצלחה כבירה מאז שפורסם לראשונה, אבל אולי במעמקיו זורם משהו שכשיצא לא הייתה שפה להעלותו על הכתב.

העמימות המגדרית המינית בספר היא מרומזת עד בלתי נראית כמעט - אבל מרגע שמבחינים בה היא הופכת אותו 150 שנה לאחר פרסומו ו־30 שנה אחרי שקראתי אותו אני לראשונה לחשוב ומעניין יותר (וזאת למרות ובגלל סופו השמרני). פתיחה וקריאה מחדש בספר מראה עד כמה חשוב להקשיב גם לקולות שהובלעו־נבלעו ונבלעים תחת שמרנות, בורות ודעות קדומות שאחרת כולנו, בנות ובני אדם - אפילו עכשיו - ניוותר א.נשים קטנים מאוד.

"מכתבים מאפריקות", אסופת משוררים אפריקאים בתרגום ערן צלגוב, תצא לאור בחודש הבא בהוצאת פרדס


***

משהו ממני | כרמית ספיר ויץ

מג, ג'ו, בת' ואיימי הן חברות נפש שלי זה שנים רבות. גם כיום, כשאני אמא לשני נערים מתבגרים, אני נפגשת איתן ועם לורי חדשות לפרקים, בעתות שמחה, בזמני משבר וכשסתם נמאס לי מהחדשות, מהטריוויה בטלוויזיה ומספרים מתישים.

העותק שלי מהוה, מעוטר בכתמי קפה עכשוויים, בדמעות ובנטיפי גלידה עוד מאז שקיבלתי אותו מאמא שלי שאמרה: "חבורות את לא אוהבת, אבל זו חבורה מיוחדת במינה". התרגום של שלמה ערב משנת 1954 הוא כמו מים חיים של מילים נעלמות בעידן של שפה משתנה השועטת במדרון. "בת' מוצאת את ארמון היפעה", אומר ראש פרק, וכמה הייתי רוצה שפעם אחת בחיי יהיה מי שיחתום על מכתב המיועד אלי: "ידידך אסיר התודה ועבדך הנאמן..." כמו שחתם מר לורנס לבת', ולא רק הודעות וואטסאפ עם פרצופים סתמיים ופרחים בלי ריח.

אני מתנחמת בידיעה שגם שם, בארץ רחוקה ובזמנים אחרים, התמודדו עם אותן הבעיות המתגלעות כאן ועכשיו. שיברונות לב, מלחמה, לדעת השלמה, לראות אהבות מרובות פנים, לחוות טוב לב כמו גם קנאה, נאמנות ומסירות, ובקיצור החיים עצמם.

מי החברה הכי טובה? אני חושבת שג'ו, אבל עם יד על הלב, אני גם קצת מקנאה בה על מועדון הספרים הפיקוויקי שהקימה. גם אני רציתי ולא יצא. בעצם, אצל כל אחת מהן יש משהו משלי, משלכם, וכל הסטריאוטיפים הופכים לחגיגה אחת גדולה.

אני מרגישה כרגע בוגדת ובגדול. מתלבטת אם לספר כאן או לא, כי הנושא הוא ספרה של לואיזה מיי אלקוט, אבל ברוחה של בת' אי אפשר שלא להתוודות כי מי ששותפים למסע הארוך שלנו הם אן וגילברט האלמותיים. אן מהחווה הירוקה. הם התחברו נפלא, כולם יחד, כאגודת שיבולים אחת. אי אפשר אלה בלי אלה. הם החבורה האולטימטיבית למי שרוצים לצאת קצת מעצמם, ולהיות נאמנים לחברים ותיקים שמלווים בנאמנות עשרות שנים בלי לבקש מאומה מלבד להעניק.

ידידה טובה שלי שאלה: "למה את לא קונה את הספרים בהוצאות החדשות?". אני צריכה את הריח, את יושן הדפים וצהבהבותם ואת התרגום הארכאי והנהדר. מצד שני, משמח אותי מאוד שהוצאות הספרים מבינות את הערך המוסף הטמון בהם וכי דור חדש יקרא בהם וייהנה הנאה גדולה, כשם שנהנית ידידתכם אסירת התודה ושפחתכם הנאמנה.

***

דבר והיפוכו | אורלי עסיס

הקריאה הראשונה ב"נשים קטנות", בדרך לספרייה חולונית אפרורית או בדרך חזרה ממנה, הייתה מלווה בתחושת הקלה על כך שהן ארבע. גם אני הייתי חלק מארבע - ארבע אחיות - ותחושת הפליאה שמנת היתר הנשית הזו עוררה אצלי עד אז (תהיתי: איך ייתכן שאף זכר לא הצליח להשתרבב לתוך הרצף המשפחתי? כיצד ארבע בנות יכולות לגדול זו לצד זו? האם איננו דומות מדי? מה עלינו ללמד זו את זו? כיצד לא נאפיל האחת על השנייה? האם העולם גדול מספיק להכיל את כולנו?) שככה מעט עם הגילוי המרעיש שישנן עוד רביעיות כאלו בעולם. כמובן שבשנים אחר כך זיהיתי שלל רביעיות כאלה - על המסכים ובמציאות - אבל "נשים קטנות" היו הראשונות להדהד את חיי ולכרוך אותם במעטה של סבירות.

בתור הראשונות, מיהרתי להשוות בינן לבינינו. עדנה, אחותי הבכורה, הייתה כמו מג (כך שכנעתי את עצמי): רומנטית ותמימה. אודליה, כמו ג'ו, הייתה פרועה ומרדנית. מאיה, כמו בת', הייתה רגישה וטובת לב. ואני, כמו איימי, הייתי מפונקת ומרוכזת בעצמי, אבל לפחות הייתה לכך כעת גושפנקה ספרותית. והייתה גם תאוות הכתיבה של ג'ו, שמיהרתי להדביק לאודליה, ותסביך האף של איימי, שהזדהיתי איתו עד עמקי נשמתי, והריבים הרגשניים, מלאי הלהט, שבהם נהגנו לריב - ממש כמוהן - כאילו חיינו תלויים בכך.

השנים שחלפו מאז הקריאה התמה ההיא הרחיקו אותנו מהנשים הקטנות, שכידוע לא היו קטנות כלל. הקשרים הישירים בינן לבין אחיותי, שהיו אז ברורים לי לחלוטין, ניתקו, ובמקומם ראיתי בנשים הספרותיות הללו את ארבע פניה של אישה אחת: מהוססת אך אמיצה, קהת חושים אך רגישה, מורדת אך מרוסנת, דורכת במקום ובה בעת אצה קדימה, נכנעת למוסכמות חברתיות אך גם גוברת עליהן, נוחה לבריות אך מתריסה. גם אנחנו, כמוהן, כבר לא נותרנו חד־ממדיות: בכל אחת מאיתנו היה מקצת מג, קורטוב של ג'ו, קמצוץ של בת' ושמץ של איימי.

וזהו המטען כבד המשקל של הספר שאני נושאת עמי בכיס, מוכנה ליום פקודה שבו אדרש להסביר מדוע הביטוי "נשים קטנות" הוא דבר והיפוכו - כי נשים, באשר הן, אינן יכולות להיות קטנות כלל.

***

היי ג'ו | רון דהן

בזמן שקראתי את "נשים קטנות", אני ואהובתי נפרדנו. סיפור אמיתי. 600 עמודים של רומן ופרידה כואבת, פרימה של מה שהיה פעם חיים משותפים, אהבה, סקס, חברות, הורות. כל זה נחצה ונפרד כמו שני לוחות יבשת המתרחקים זה מזה בכוח הטבע. בצר לי, חיפשתי את אהובתי בנשים הקטנות ולא מצאתי, כלומר לא התאהבתי באף אחת מהן ממש, לא בג'ו ולא במג ולא באיימי ולא בבת'. והייתי צריך, נזקקתי לטיפת אהבה במדבר היבש של ההיפרדות. אלוהים, זה היה מתסכל כל כך, קראתי וצעקתי והתעצבנתי על כולן וכולם. על האמא הנודניקית והפוריטנית, ועל לורי הפריווילג העשיר, שרק כספו מאפשר לו להיות מעין "ילד רע" לעניים, על ג'ו שהפסיקה לכתוב סיפורים עסיסיים רק בגלל ביקורת עלובה, על האבא שבכלל הסכים לצאת למלחמה, ועל שאר האחיות שהועידו לעצמן מסלול נורמלי ומדכא להפליא.

שנאה עזה ויוקדת במיוחד שמורה לפרופסור בר שהוא, בהגדרה, כל הגברים הלבנים באקדמיה לדורי דורות - טיפוסים עבשים וזחוחים, שגופם הוא בסך הכל מסילת מתכת אפורה אל האזור הפעיל שלהם, המוח. ככל הנראה גבר בעל איבר קטן במיוחד, שזקוק לדיכוי של ג'ו כדי להנכיח את עצמו כמשהו בעולם. איזה טיפוס נאלח, איזו סופרת אכזרית וחסרת חמלה שמחתנת את הפרא היפהפה ששמו ג'ו עם העץ חסר הייחוד הזה. מה לכל הרוחות הניע אותה לעשות מעשה כל כך שפל?

ובתוך כך ארגזים מתמלאים במה שהיה פעם בית. בגדים וספרים ותמונות, זיכרונות וריחות, מחוות אהבה, רגעי כעס, תשוקה נמהלת בחידלון, אהבה בורחת דרך החלון. איך הגעתי למצב הזה?

עכשיו בוקר שבת. הילדים משחקים בחצר, אהובתי (לשעבר) אורזת, אני כותב. הספר "נשים קטנות" מונח לידי. 600 עמודים של חיים עם כל כך מעט בחירה וכל כך הרבה רעב ורצון ותשוקה. בואי, אני אומר לג'ו, בואי נצא מהסרט הזה, אני ואת. נתחיל בחיים חדשים, הרחק מכאן, נכתוב ספרות גדולה, נשתה ונצחק ונשים זין על העולם המפגר הזה. הם לא מבינים אותנו, ג'ו, ככה זה.

נובלה פרי עטו של רון דהן, "בעל חיים", יצאה השנה בהוצאת בלה לונה

***

תמרור אזהרה | גלית דהן קרליבך

רתיעתי מ"נשים קטנות" הייתה מיידית, כבר מהמפגש הראשון עם העטיפה הוורודה־אדומה. רתיעה שהלכה וגברה ככל שהעמקתי קרוא בספר (אם כי המילה "עומק" קצת מוגזמת בהקשר לספר הזה), החל במשפט הפתיחה שבו מתאוננת ג'ו על היעדר מתנות בחג המולד והמשך בהכרזות התפנוקים של איימי והטפות המוסר מטעם המחברת, שהיו פזורות בכל רחבי הספר כחול אשר על שפת הים. ראיה למוסריות היתר של הספר אפשר היה למצוא בעובדה שתמיד נכח, במספר עותקים עצום, בספריית בית הספר החרד"לי.

באותם ימים היה עדיף להודות בריגול למען איראן מאשר להירתע בגלוי מהספר, וגם היום לא כדאי להיקרות בדרכם של גדודי נשים המזמרות שירי הלל ליצירה הנ"ל תוך גיוס ססמאות מגדריות ופמיניסטיות.

כדי שטעמי הספרותי לא יוקע ברבים, אציג טיעונים מקילים: למרבה הצער, הייתי ילדת פרא שמעולם לא בויתה בחוגים למגדר ושלא נתקלה במונח פמיניזם בילדותה. לכן איך אפשר לצפות מפראי אדם לשמוח שבכלל יש ספר שנכתב על ידי אישה בתקופה שבה ציפו מנשים להתעלף ולהתחתן?

בעיני, מעלתו היחידה של הספר הייתה שהוא שימש עבורי תמרור אזהרה למה שעלול לקרות לי ולבנות דורי. לא היה עלי להצפין אל ערבות בוסטון רק כדי לדעת שלהיות אישה לא היה להיט בתקופה ההיא. לשם מה להרחיק עד בוסטון אם ישנה מרוקו? במדינת החמולה שבה גדלתי הסכנות לאישה קטנה היו רבות מספור: ניקיונות, כביסות, ילדים ובעל. מעבר לעיקול ציפה לנו קרפיון שבעזרתו הוטל עלינו לעבור מסע חניכה ולגלות את צפונותיו, כלומר, לנקות אותו ולהכינו לבישול.

עלילת "נשים קטנות" הייתה דומה למדי למטרת־העל שניצבה בפנינו: להתחתן וכמה שיותר מהר. גם בדמויות של "נשים קטנות" לא מצאתי נחמה. איימי הייתה בלתי נסבלת, בת' הציבה לרוך ולעדנה הנשית רף גבוה שספק אם מישהי מהבנות שהכרתי הייתה מגיעה אליו, אפילו ג'ו - מושא ההערצה הקלאסי של בנות רבות - נופפה בדגל החופש והנעריות באופן מוגזם, ששיקף יותר את רצונה של אלקוט להציב ניגודים. אפשר לומר שהיחידה שהצלחתי להזדהות איתה הייתה מג, מגה־בוקית, שלפחות הייתה אחראית ומעשית, שתי תכונות זרות לי לחלוטין.

אבל היום, לאחר שני עשורים ויותר, אני יכולה להעיד שהקריאה בספר סלחנית יותר. הפסקה המרירה הזאת, למשל, כלל לא זכורה לי מילדותי: "ג'ו לא הייתה גיבורה, היא הייתה רק בת אנוש שנאבקת על חייה כמו מאות בחורות אחרות, והיא נהגה לפי טבעה והייתה עצובה, כעוסה, אדישה או מלאת מרץ על פי מצב רוחה באותה העת...".

מאז שפורסם הספר הלכו הנשים וגדלו עוד ועוד. ואולי בכך גדולתו של הספר ומידת הפופולריות שלו. הוא ניצב כעוגן וכתמרור אזהרה של מה שהיה יכול להיות.

ספרה האחרון של גלית דהן קרליבך, "זאת אני, איווה", ראה אור לאחרונה בהוצאת גרף