"תחי המדינה/ לנו היא פנינה/ תחי המדינה/ הקטנטנה!" - כך, בהתלהבות ובתום, כתב ב־48’ אורגד ורדימון, אז ילד תל־אביבי בן 9, ליום השנה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בשיר שהוקלט ובוצע על ידי מקהלת קול ציון לגולה בניצוחו של מרק לברי.
האומנם פנינה? האומנם תחי המדינה? אני שואל את ורדימון, כיום בן 79, בעקבות ספרו האחרון “שתקנו, ואז", שיצא בהוצאת “גוונים".
“אני ב־100% עם הילד של 48’", הוא משיב. “המדינה אכן פנינה גם כעת, אבל כדי שתבריק, צריך לנקות, לצחצח ולטפח אותה. כלומר, לפחות יש לה פוטנציאל. היא גם עכשיו קטנטנה ואני מאלה שמוכנים לחיות בה אף כשתהיה יותר קטנה, העיקר שבאמת תהיה פנינה".
הילד ההוא, שהורגל מתוך הכוונה מגבוה לשתוק על כל דבר, לא מפסיק לצעוק מאז שהיה ממחוללי הפגנת ההמונים של קצין המילואים מוטי אשכנזי לאחר מלחמת יום הכיפורים, שיצאה נגד הנהגת המדינה. “בעצם, אני יותר מכה על חטא השתיקה מאשר צועק", ורדימון מבקש לדייק.
שתיקה מצד מי?
“הרוב במרכז - השותק מול מחאת הקצוות בימין ובשמאל - אפילו נראה כבוהה מי המטומטמים האלה שרצים להפגין ולא מפסיק לקטר. כדי שתהיה לנו פנינה, עלינו לצעוק נגד השחיתות שפשתה בנו החל מלמעלה בשלטון ובעד השלום. הכי חשוב זה להפסיק לפחד, כי אנחנו עם מפוחד, אבל כשאני יוצא למאבק זה לא מתוך פחד, אלא מתוך אמונה שאפשר לתקן".
התחלת במאבקיך כאחד ממקימי שלום עכשיו. היכן השלום האזורי שלמענו נאבקתם?
“אם ישנו השלום עם מצרים, דיינו. אלמלא הוא, רבבות מאיתנו לא היו חיים היום בגלל מלחמות עם האויב הכי קשה שלנו, שלשמחתנו נמנעו מאיתנו עם האבדות שעלולות היו להיות בהן".
היית ממקימי מרצ - עוד בשלב הראשוני שלה כרצ - והיא הייתה ונשארה מפלגת בוטיק קטנה.
“כבר בהיותי ילד הבנתי שאני לא יכול לנצח את רוב המלחמות שלי. זה לא מנע ממני לצאת אליהן, ואפילו הייתי נכנס בקיר אם היה צריך. מפלגת בוטיק אמרת? - אני לא יודע, אבל המפלגה הזאת הונהגה על ידי שולמית אלוני, הדמות שהכי הערצתי. כשיוסי שריד, שאותו חיבבתי אישית, הפיל אותה, מה שלא הפתיע אותי, עזבתי את הפעילות במפלגה".
קמפיין “אני מתבייש" שלך, שיצא ב־2012 בעיתון “הארץ", לא הצית מדורות.
“אבל יש לו השלכות עד היום. כששמעתי, דווקא בהפגנה של הדרוזים בכיכר רבין, ליכודניקים שואלים בינם לבין עצמם היכן מנהיגי העבר שלהם, כמו מרידור וארנס, לבי צהל. שכן, אם היו לנו חלומות בדבר דמוקרטיה של ממש כאן, סוגרים לנו את הדלת עליהן".
איום בגירושים
כבנו של ירוחם ורדימון, מחלוצי הקולנוע בארץ, הקדים אורגד את זמנו כשהביא בתחילת שנות ה־70 סרטי איכות לקולנוע “תכלת" בתל אביב. “אכן, הבאתי הנה סרטי איכות כשעוד לא היה שגור כאן המונח איכות", הוא מספר, “כרזת אחד מהם, ‘הקונפורמיסט’ של ברטולוצ’י, אף מופיעה על עטיפת ספרי ‘שתקנו, ואז’, סרט ששערותיי שאין לי סומרות עד היום כשאני נזכר בו. בניגוד לשם הסרט האמור, אני באופיי נון-קונפורמיסט. כך פתחתי את ‘תכלת’ עם ‘מרכבות האלים’, סרט תיעודי פרובוקטיבי שאף אחד לא רצה להקרין אותו כאן ועמדו להחזירו לחו"ל. אעיר שלא סיימתי שום בית ספר לאמנות ואני כלכלן בהשכלתי. תמיד מצאתי את עצמי מתחבר לדברים שהציתו ויכוחים ודיונים. זה מה שהיה חשוב לי בבתי הקולנוע שניהלתי. אגב, אני חתום על מטבע הלשון ‘סרטי איכות’".
לאחר שהפקת ב־73’ עם הבמאי יקי יושע, אז ילדון בן 22, את “שלום, תפילת הדרך", סרט הביכורים שלו, מדוע לא המשכת בהפקת סרטים?
“זאת הייתה מתוצאות מלחמת יום הכיפורים. לאחר ייסוד 'שלום עכשיו', הייתי ממקימי רצ והשקעתי בכך את כל־כולי. לא נשאר זמן לעוד דברים. להפקת סרטים לא חזרתי, אך דרך קולנוע ‘אלנבי’, שהמשכתי לנהל עם אחי ראודור, נאבקתי לפתיחת בתי קולנוע בערבי שבת".
האם לפחות אחד התסריטים שניפקת הניב פרי?
“לא. שום תסריט שלי לא הפך לסרט, אם כי אחד מהם נגנב ממני ומצא את דרכו לסרט של במאי אחר. לא אציין את שמו כדי להימנע מתביעה משפטית. כמי שקיבל לא מעט מכות בחיים, לא בכיתי על כך והמשכתי הלאה".
שלוש שנים לפני סרטו של יושע, הפקת את המחזמר “שיער". מה לקחת משם?
“שאני פסיכי. פעלתי כמו אנרכיסט כשבטעות נפל לידיי הפרויקט של ‘שיער’, לאחר שמפיקים אחרים התחמקו ממנו ונכנסתי אליו מבלי שהיה לי מושג בענייני במה".
היית מאלה שעלו על הבמה והתפשטו?
“רק רציתי. הייתי אז בנישואיי הראשונים. אשתי דאז איימה שאם אצטרף למתפשטים שם, היא תחכה לי עם תביעת גירושים. מתברר שטעיתי כשנכנעתי לה. ממילא התגרשנו כעבור שלוש שנים".
אלי, גיבור ספרך האחרון, שניכר בו שילוב של אמת ובדיה, הוא אתה?
“אלי שבספר בצד הפוליטי הוא אני. בצדדים האחרים אני מרשה לעצמי לשלב גוונים אחרים. כלומר, האני שלי בספר מתחלק לכמה דמויות, אבל אם יש בו תיאורי איומים על חייו של הגיבור שלו, זה היה עלי, כלומר דברים שקרו במציאות".
זהו ספר המהווה חוליה שלישית בטרילוגיה?
“זאת טרילוגיה שמהווה תגובה מאוחרת שלי להלם מלחמת יום הכיפורים, משהו שבכתיבתו התחלתי בטיסה לארצות הברית. בספר אני מתייחס לחיים תחת איום ביטחוני מתמיד".