אילו רק ידע שלום אש מה קורה על הבמות 61 שנה אחרי מותו, היה רווה נחת. ואולי לא, כי שלום אש תמיד רצה יותר. כינו אותו "דיקנס היידי", "מופסאן היידי" ואפילו "גורקי היידי". הוא זכה להצלחה עצומה בכל ז'אנר ספרותי שניסה בו את כוחו: רומן, מחזה, סיפור קצר ומסה. הוא גישר בין הסופרים הגדולים של תור הזהב של ספרות היידיש - שלום עליכם וי"ל פרץ - לבין ספרות העולם, והיה הסופר הראשון שזכה לפרסום מחוץ לציבור היהודי; אבל אש רצה עוד.
לצד המכירות, התרגום לשפות רבות והפרסום המחבק, עד יומו האחרון לא חדל ליצור ולהתגונן מפני טענות השמד שהופנו נגדו. יהודי שכותב על ישו, ועוד בהערכה? זה היה בלתי נסלח. "אין לי אלא שאיפות ספרותיות ואומנותיות", טען במכתב ששיגר לאחד מידידיו. "אינני בוחר בנושאים לכתיבה, הם בוחרים בי. תרצה, הגדר זאת כ'רוח הקודש'. מי יאסור לי לבטא את החזון האומנותי הגדול המשתלט עלי, בראותי את יצירתה של רוח היהדות? אהיה אסיר תודה לכל מי שיעזור לי לשים קץ לדיבת השמד הנוראה הזו".
בנערותו חזר וקרא בספרי "הזיכרונות לבית דוד", שלוקטו ועובדו על ידי גיבור נעוריו אברהם שלום פְרִידברג ומשם שאב תיאורים מרהיבים על בירת יהודה. כשכתב את יצירתו הראשונה ייעד אותה לחוג המשכילים הוורשאים, והגיש אותה לי"ל פרץ, שהפנה אותו להוצאת הספרים אחיאסף.
בערב יום הכיפורים ניגש אש הצעיר בלוויית המשורר היידי אברהם רייזין למנהל ההוצאה כשהסיפור בידו. בבית ההוצאה, תיאר שנים לאחר מכן, התגלה לעיניהם המחזה הבא: ליד השולחן המהודר ישב מנהל ההוצאה ומולו "יהודי גוץ וישיש המתלונן בקול חלוש: היוכל לקבל דמי קדימה בעבור הספר שמסר? המנהל ענהו, כי אינו נוהג להעניק דמי קדימה 'באורח עקרוני'. 'אולם ערב יום הכיפורים היום', התחנן הסופר, והמנהל באחת, באופן פרינציפיוני: 'לאו'". לחש רייזין לאש: "היודע אתה מיהו הזקן הזה? הלא זהו פרידברג הנודע. אם הוא אינו זוכה למעות מעטות, טוב שנישא רגלינו מכאן".
מחזה זה השאיר על אש רושם בל יימחה. הגורל, סבר, הוא שזימן אותו לחדר ההוא בדיוק בזמן שבו גיבור נעוריו ישב שם ברגע של השפלה עמוקה. המסקנה הייתה אחת: עליו לכתוב למען בני האדם בכלל, ולאו דווקא למען חוג משכיל יהודי מצומצם.
הוא היה תלוי בין קודש לחול, בין אמונה לכפירה, בין כמיהה משיחית לריאליזם אכזרי. הכישרון האדיר חיפה על כל אלו, וסחף אחריו המוני מעריצים. אלא שעם התרבות המעריצים גברה הקנאה כלפיו. בשעה שמנדלי נאלץ לעבוד כל חייו כמנהל תלמוד תורה, י"ל פרץ נאלץ להתפרנס ממשרת מזכיר בקהילת ורשה, ושלום עליכם הרגיש לא פעם טעם של מצוקה כלכלית, אש עשה כסף. זה היה כמעט פופולרי להתנכל לו. ש"י עגנון, לעומת זאת, לא יכול היה להשלים עם ההסתה נגד אש. הוא האמין כי לאומנים יש זכות לגיטימית לדעה עצמית בכל עניין, ולכן כאשר אחרי מותו של אש ביקש אחד ממתנגדיו הגדולים להיפגש איתו, עגנון סירב.
סקנדלים, חרמות ונידויים
61 שנה לאחר שאש הלך לעולמו עולה בתיאטרון הקאמרי המחזה ״מעשייה מגונה" מאת פאולה ווגל ובתרגום יהושע סובול, המגולל את סיפורו של "אל נקמות״, מחזהו השערורייתי של אש מ־1906. הצגתו של "אל נקמות" על בימות העולם לוותה בסקנדלים, חרמות ונידויים, עד שאש עצמו אסר את הצגתו אחרי השואה כי השתכנע שהמחזה עלול להכתים את היהודים כבני אדם חסרי מוסר. אחרי הכל, בלב המחזה שכבש את ברודוויי בית זונות בבעלות יהודי מאמין, המחפש שידוך טוב לבתו המנהלת רומן לסבי עם זונה.
"מעשייה מגונה" עולה במקביל להעלאתו של המחזה "אל נקמות" בעיבודם של איתי טיראן ודני רוזנברג, גם כן בתיאטרון הקאמרי. בה בעת על במת בית ליסין עלה "מלך הכלבים", עיבוד ל"מוטק'ה גנב" פרי יצירתו של אש: מוטק'ה חסר הכל, שחבריו היחידים הם כלבי העיירה, מצטרף לקרקס נודד כדי לזכות בארוחה חמה ומחליט למרוד בגורל ולברוא לעצמו חיים חדשים. בעיר הגדולה ורשה הילד העני הופך לגנגסטר שחולש על העולם התחתון. הכל משתנה כשמוטק'ה פוגש בחנה, בת הטובים. במטרה לזכות בה הוא מוכן לוותר על אימפריית הפשע שהקים במו ידיו ולנטוש את אהובתו הקודמת, אלא שבמהרה הוא מגלה שלא כל כך פשוט לברוח מהעבר.
ומהי אותה "דיבת שמד"? אש היה הסופר היהודי המפורסם ביותר בין הגויים, נציג הספרות המודרנית היהודית. ספריו "האיש מנצרת" "השליח", ו"מריה" הנחילו לו כבוד בעולם הלא יהודי, ואף על פי שהכנסייה הקתולית כללה את ספריו באינדקס הספרים הפסולים, שליחי עיתונות נוצרית הידפקו על דלתו בבקשה שיעניק להם ראיונות. לעורך ה"כריסטיאן אקורד" אמר: "ישו הוא בשבילי האישיות החשובה ביותר של כל הזמנים, הן כבן האלוהים והן כבן אדם. כל שאמר ועשה יש לו ערך לנו כיום. שום מורה נוצרי, יהודי, בודהיסט או מוסלמי אינו מורה כמו ישו. אמת שבודהה משפיע על מיליוני אנשים, אולם רק חמישה אחוזים מתורתו יש לה ערך במאה ה־20".
ב"האיש מנצרת" הציב את ישו הנוצרי בוורשה לפני המלחמה, במציאות אפורה. לא בנצרת דווקא. בין גיבוריו פאן וויאדומסקי, זקן פולני אנטישמי יהיר שירד מנכסיו וסוחר בכתבי יד עתיקים שמקוריותם מוטלת בספק, באחד מהם סיפורו האמיתי של יהודה איש קריות. תגובתה של מערכת “דער טאָג" לא איחרה לבוא עם דרישה שיחזור בו מדבריו או יכחיש שאמר אותם, ומשסירב, פורסמה במאמר העורך השאלה: "האומנם כרת במו ידיו שלום אש תהום בינו לבין עם ישראל ואלוהי ישראל?".
את אברהם קאהן, עורך ה"פורוורטס", שעם פרסום הספר "השליח" פרסם מאמר ובו טען כי אש התנצר, כינה "תרח זקן", וגייס לעזרתו את דבריו של סטפן וייז, נשיא הסתדרות ציוני אמריקה, שהכריז בפומבי שנים לפני כן כי ישו הוא נביא בישראל. זה לא עבר בשקט. דוד פרישמן כתב על אש כבר ב־1908: "יש מי שהוא גיבור לשתות ויש מי שאינו יכול ונעשה שיכור מיד כשהוא נוגע בשפתיו באיזו כוס. הכבוד, כפי הנראה, הוא גם־כן מין אלכוהול. אש בלי ספק שייך לאותם שאינם יכולים לשתות, ומכיוון שבאו אל פיו רק הטיפות הראשונות של השבחים הראשונים ששמע מפי מבקריו, נשתכר מיד".
אחרי פרסום הטרילוגיה הנוצרית שלו, העיתונים היהודיים נמנעו מלהזכיר או מלהדפיס את שמו, מה שהביא אותו להדפיס כמה מאמרים בעיתון הקומוניסטי בידייש "פרייהייט" שיצא לאור בניו יורק, מקום מגוריו באותן שנים. אם כי הקומוניזם, איך נאמר, לא היה כוס התה שלו. הפוליטיקאי האמריקאי ג'ו מקארתי מיד זינק על העגלה וטען: "מדובר באוהד של אויבי המדינה!". "אני מוכרח למצוא לי איזו במה", התנצל אש, "אחרי הכל, אני סופר".
הרייטינג בדמו
אש נולד בקוטנו שבפולין בשנת 1880 לאב סוחר בהמות, למד ב"חדר" ובצעירותו בישיבה, ורכש השכלה כללית בכוחות עצמו. בגיל 18 נסע אל קרוביו הכפריים ולימד את ילדיהם. "האיכרים", אמר, "הם בית הספר האמיתי שלי". כשהיה בן 20 נסע לוורשה במטרה להיות סופר. יצירותיו הראשונות נכתבו בעברית בהשפעת י"ל פרץ, ואז עבר לכתוב ביידיש.
"מה שמסביר את העלאת המחזות הרבה שנים אחרי מותו הוא החיפוש שלו אחר נושאים קונטרוברסליים, דבר שמאוד טבוע בביוגרפיה הספרותית היצירתית שלו", מבהיר פרופ' אברהם נוברשטרן, ראש התוכנית ליידיש באוניברסיטה העברית. "הוא חיפש את זה אולי כדי לזכות ברייטינג ואולי כי זה באמת היה בדמו".
איכשהו נדמה שלמרות ההצלחה, אש לא ממש נכנס לרשימת הקלאסיקונים.
"מבחינת מבנה העומק, אפשר למתוח קו בין הרומנים הנוצריים שכתב בסוף שנות ה־30 וראשית ה־40 ל'אל נקמות'. זהו מחזה טוב, אולי מן היצירות המשובחות ביותר שכתב, למרות או דווקא בגלל העיסוק שבו. קלאסיקות? רשימת הקלאסיקות היא רעועה מאוד גם כיום, ואף אחד לא יכול להתנבא שתהיה כזו בעוד מאה שנה. כמה מן היצירות שלו הן לא קלאסיקות במובן העמוק של המילה, אבל אפשר ללמוד מהן היטב מה היה טעם הקהל בזמן הכתיבה, אותו קהל שאהב רומנים של רוחב חברתי פנורמי.
"מהבחינה הזו, הטרילוגיה 'פטרבורג, ורשה, מוסקבה' היא אולי הדוגמה הטובה ביותר שממנה אפשר ללמוד איך סופר פונה לטעם הקהל הממוצע. הוא הולך על עידן הרייטינג. התרגומים של אש לגרמנית ולאנגלית פשוט היו פריצה לקהל היהודי והלא יהודי שקרא בשפות אחרות".
הוא נחשב לסופר היידיש המפורסם ביותר. כשהסוכנות היהודית רצתה להרכיב בשנות ה־20 ועד נאמנים של אישים יהודים מן העולם, אש היה סופר היידיש היחיד שנבחר. הוא היה כמה פעמים מועמד לפרס נובל, ובוודאי ראה עצמו מועמד ראוי לפרס. הלשונות הרעות אמרו שהרומנים הנוצריים שלו נועדו להיות כרטיס כניסה לפרס זה. ואש כהרגלו רצה יותר, הוא רצה את הוליווד.
"הסרט המשמעותי שמבוסס על רומן שלו נעשה ביידיש, 'אונקל מוזס' בעיבודו של מוריס שוורץ", אומר פרופ' נוברשטרן. "הוא הבין שלא בזה תהיה כניסתו המסחרית, ובשנות ה־40 חיפש את הקשרים עם הוליווד, ואחד הרומנים שלו על החיים היהודיים בארצות הברית כולל מקרה של נישואי תערובת, 'איסט ריבר', שהופיע ב־1946, היה אמור להית מוסרט. הטרילוגיה הנוצרית שלו כוללת שלושה ספרים. הראשון על ישו, האיש מנצרת, הופיע קודם באנגלית כמה שנים לפני יידיש. שני האחרים, על פאולוס ועל מריה, כלל לא הופיעו ביידיש ואפילו לא פורסמו בעיתונות ביידיש, כי העיתונים סירבו להדפיס אותם".
האדם החוטא
אי אפשר לדבר על אש בלי לדבר על העיסוק בעולם התחתון. נכון, בספרות היידיש יש לעולם התחתון מסורת ארוכה. גם מנדלי מוכר ספרים כתב על זה וגם שלום עליכם, אבל אש היה אדם מאוד יצרי, והיצריות הזו הקרינה על יצירותיו. ובשונה משלום עליכם ומנדלי, שהאמינו שהבלתי מתוקן הוא בר תיקון, אש ראה ביצר הרע כזה שאינו בר כיבוש.
"מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם כתבו על העולם התחתון היהודי מנקודת הראות של החברה הנורמטיבית", אומר פרופ' נוברשטרן. "אש, לעומתם, העלה את המטען ההרסני שיש בעולם התחתון הזה. שלום עליכם ומנדלי השלו את עצמם שאנשים מן העולם התחתון יכולים לבוא על תיקונם. אצל שלום אש יש מטען הרסני וכוח אפל ומושך בעולם התחתון, שלא מאפשר לאנשיו לשבור את הקסם שלו.
"במחזה המקורי 'אל נקמות', שלא כמו בעיבוד שעשו בארץ, האבא שולח את הבת לבית בושת. קשה לדמיין אבא יהודי שעושה מעשה כזה, וזה ממחיש עד כמה הוא היה נגוע בסנסציונליזם. אש למד הרבה מהמחזה של גורקי 'בשפל', וממחזאים וסופרים רוסים ופולנים נוספים, אבל העתיק את זה למציאות היהודית".
ואולי העיסוק שלו בדמויות מקולקלות מיסודן היה מקור ההסתייגות שהייתה כלפיו. היא הייתה מהולה בלא מעט קנאה מצד סופרים יהודים על הצלחותיו המסחריות ועל מעמדו הכלכלי ועל חיי הרווחה שלו, שהיו יוצאי דופן בהשוואה לחייהם של רוב הסופרים היהודים. אש גם היה מעורב בכמה פרשיות ציבוריות שעוררו סערה, כמו "הפולמוס על ברית המילה" בקהילת ורשה, מקרה שבו ילד יהודי נפטר מיד אחרי לידתו והחברה קדישא לא רצו לקבור אותו לפני שהם עורכים בו מילה. אש נקט עמדה ברורה: מילה בגופו של ילד מת היא מעשה ברברי.
הבמאי עירד רובינשטיין, שעיבד את "מלך הכלבים" יחד עם יואב שוטן גושן, מאוהב באש "בגלל האיכות של השוליים שבו. הוא אפל, הוא אלים, הוא מאתגר את המוסר. יש המון חיים במה שהוא כותב", הוא אומר. "נחשפתי ל'אל נקמות' בבית צבי, ו'למוטק'ה גנב' דרך ציפי פינס. מוטק'ה כבש אותי ותוך 30 עמודים כבר הייתי חנוק מדמעות. מדוע שינינו את המחזה המקורי? חייבים לשנות כדי להכניס כזו יצירה אפית להצגה בישראל של ימינו. אתה לא מנסה לעשות צדק ליצירה, אתה לוקח אותה ומשתמש בה לצרכיך. מהערבוב הזה יוצאת ההצגה".
"הוא לא עושה חסד עם היהדות ולא מציג אותה באור רומנטי כמו האחרים, ובכל זאת התוצאה רומנטית בעיני וסוחפת. הטון הוא אחר. פחות מייפה, פחות מתחסד. אם הוא היה חי בשנות ה־70 בניו יורק, היה מתערבב עם פרנסיס פורד קופולה ומרטין סקורסזה. במובן הזה שלום אש מקדים אותם. מוטק'ה הוא אחד הגיבורים הכי שווים בקאנון היהודי, הרבה לפני הצבר הישראלי שבנה מחדש את דמות היהודי. נפש מפוצלת של גיבור שפועל כדי לשנות את מצבו אבל בסוף חוזר הביתה.
"הסיפור מתחיל ממוטק'ה הילד שמונעים ממנו את חלב אמו, ונגמר במשפט 'כשבאו לתפוס את מוטק'ה היה לו על הפנים את המבט שהיה דומה למבט של הילד שלא הבין למה לקחו לו את הפטמה של אמא שלו'. זה האלפא וזה האומגה של האדם הזה מבחינתי. אצלנו בהצגה מוטק'ה שותה שוטים של חלב, ואנשים לא מבינים את זה. הוא מחפש את החלב של אמא שלו שמעולם לא קיבל. בעיני לשים במרכז הרומן דבר כה בסיסי, כמו חלב אם, מעיד על כתיבה פסיכולוגית מפותחת יחסית לתקופה".
כך גם הגיבור יענקל שפשוביץ' ב"אל נקמות", שנמצא בתהליך כפרה אינסופי ומסע שיבה שאינו נגמר, חש כלפי סביבתו הקרובה. "המוות אורב, מסתתר במרתף שבו ממוקם בית הזונות, נמצא מתחת לשמלתה של רבקה'לה", אומר דני רוזנברג, מחזאי "מעשייה מגונה". "יצר הרע, הסטרא אחרא, ממתין בשקט לרגע שבו יוכל להסתער. החטאים רובצים על כתפיו של יענקל. ככל שיתעלם מהם, שיסביר את מניעיו לשורלה אשתו, לשלוימה הסרסור, לכל אחד ואחת שבהם פגע, ייבלע יותר ויותר פנימה אל תוך הריק השחור שבתוכו. האל הוא אל רחום, אך הוא גם אל נוקם ונוטר, אומר לו הסויפר, ויענקל יודע כי האל שוכן בתוכו.
"בתת־הווייתו הוא כבר מכיר בסוף. בעצם כל צעד שלו במחזה הוא מדרגה נוספת שבה הוא יורד אל המרתף, מדרגה נוספת אל עולם שבו יתמזגו 'העליונים' ו'התחתונים'. אין תחנת ביניים. כור המצרף נמצא בתוך תוכו ובכוח ההרס של יענקל הוא עצמו ימוטט את הקירות המבדילים בין מעלה ומטה בתפאורה היפהפייה שבנה ערן עצמון ויהפוך אותם לאחד. בעולמו של אש, האדם החוטא נידון להסתובב בעולם לעד עם אות קין, ואין תשובה. בניגוד לגיבורים מיתיים, מסעו לא יוביל אותו אל הסליחה, לא יגיע קול משמיים שיגאל אותו מייסוריו או אל שיעצור אותו מלשרוף עצמו".
נחת רוח ונחמה
מעת לעת ביקר אש בארץ ישראל. "הרגשתי שלעולם לא אוכל לכתוב על ישו כל עוד לא אבקר בארץ מולדתו. נסעתי לשם בשנת 1907. רק שם עמדה ההיסטוריה לפני. כל הנוף בארץ היו בו סימני סביבותיו. כל שיח וכל עץ וכל אבן להטו באשו של כריסטוס ואחר כך שוב נסעתי לארץ ישראל (...) אני רואה את לידתו של ישו כחג יהודי", הסביר. לא תמיד זה עבר חלק. בשנת 1936 ביקש לבקר בקבוצת כנרת יחד עם רעייתו מתילדה. עם התקרבותם לאזור נצרת במכוניתם תקף אותם המון של כ־300 "פרחחים", כפי שדווח בעיתונות היומית, ורגם את המכונית באבנים. הזוג שב מיד לחיפה.
למרות ההתנגדות שעורר, הקשר שלו ליהדות מעולם לא היה מוטל בספק, לפחות בעיניו. בפברואר 1935 נפוצו שמועות שגבלס, מיניסטר התעמולה של היטלר, ביקש לשחד את שלום אש שיעזוב את תנועת החרם נגד גרמניה. כל כתביו של אש תורגמו עד אותה עת לגרמנית, אולם מאותה עת הנאצים אסרו על הפצתם בגרמניה.
על רקע השמועות הללו באותה שנה הגיעו שלום אש וסטפן צוויג, חברים קרובים, לאמריקה להרצות על מצב היהודים. "העולם הגיע לידי מסקנה ששקר היו הדברים שאמרו פעם, שיש ליהודים ארגון עולמי סודי ושהם מחוננים בכוח אחדות כביר. אחדות זו איננה קיימת עוד. הרי אין הגויים צריכים כבר לירוא מאיתנו והם מכים אותנו". צוויג הוסיף: "על הסופרים והאומנים היהודים הפזורים בין העמים להיות מאורגנים באקדמיה יהודית עולמית".
"גבוה וכפוף, אף חטוב, שפם עבה וכיפה זהובה שמכסה על שיער מאפיר", תיארה אותו העיתונאית לויה רוקח בביקורו בירושלים בשנת 1941. "לבי כואב על ירושלים שאיננה, על ירושלים ששם היא", הצביע על חומת העיר העתיקה, שהסתירה את הרחובות ואת הסמטאות שהכיר היטב מעבודתו על ספריו. כאשר אוסישקין טען שאם היה תלוי בו הדבר, היה מעביר מירושלים את כל כנסיות הנוצרים, ענה לו: "אדרבא, יבואו הנוצרים להתפלל בכנסיותיהם והמוסלמים במסגדיהם בירושלים שלנו. בירתנו, היא שתהיה מרכז רוחני חופשי לעמי העולם, והרי זהו חזון אחרית הימים".
בביקורו במושבה רחובות הביע צער על מה שכינה "ערי מסכנות" שנבנו על קברו של ויצמן. שער השיש והמצבות המזכירות את פיתום ורעמסס מעלים במחשבתו את קברו העלוב של סוקולוב בלונדון ואת קברותיהם ושמותיהם הנשכחים של אבות הציונות והסופרים העברים שרעבו ללחם. "הכל תלוי במזל. אפילו ספר תורה שבהיכל".
בספטמבר 1945 מסר חלק מספרייתו לאוניברסיטת ייל. אחד מעורכי העיתונים ביידיש גינה כמובן את המעשה של מי, כך כתב, "שלא מצא אכסניה יהודית שתשמור על רכושו התרבותי". הנצרות עמדה כל הזמן בינו לבין העולם היהודי. הוא מצדו טען: "אין הנצרות מעניינת אותי כאמונה אלא כתרבות. אני יוצא חוצץ נגד כל אותם מלומדים ומבקרים שהעזו לחמוס ולגזול מן העם היהודי את משה רבנו, בעיקר על ידי הפיכתו למצרי". משה רבנו שלו, הסביר, מבוסס על אישיות יהודית בלבד.
באפריל 1952 חזר לביקור נוסף בישראל. קיבוץ לוחמי הגטאות, ליטופים בראשי הילדים, מפגשים עם חברת עליית הנוער, הצצה בהכשרות, ביקור בבית ברל כצנלסון ועיון במסמכים שנאספו שם על השואה והמרד, היו אולי מה שהביא אותו להחלטה לעבור לישראל שנים ספורות לאחר מכן: "ביקור זה גרם לי נחת רוח ומקצת נחמה אחרי שנים רבות", התוודה.
עד שהתגבשה ההחלטה לעלות לישראל, הוא השתקע לזמן קצר בלונדון. כמחאה על מה שכינה "אווירת חוסר הסובלנות" בארצות הברית, עזב את המדינה שהייתה ביתו במשך 30 שנה ועבר לבירה האנגלית. בניו נותרו שם.
מלחמת אין ברירה
דרישת נאמנות בתרבות, מסתבר, היא לא סיפור חדש. נובמבר 1954. בישיבה מורחבת של ועד אגודת הסופרים נערכה פגישה עם אש. דוד שמעוני, יו"ר האגודה, פתח בברכה: "כולנו מכירים את הסופר הגדול ואת יצירתו רבת השנים. דווקא את הרומנים האחרונים שלו אין אנו מכירים כל כך וגם לא כולם תורגמו, ולפיכך אין טעם לדבר עליהם בפגישה זו, אבל אם האורח רוצה, הרשות בידו לדבר על כל נושא שירצה ובכל לשון שירצה".
אש ניצל את ההזמנה, ואמר את שלו בין נאום לנאום. קצת בעברית בהגייה אשכנזית, וקצת ביידיש. "כל ימי התאמצתי לטפח את הצד החיובי שביהדות. אני מוצא חיוביות יהודית גם בנצרות. בארצות הברית ניצלו מאות אלפי יהודים משמד על ידי שקראו בספרַי על הנצרות. אין עם ישראל יכול להתקיים בלי בני ברית, והנוצרים באמריקה הם באמת אוהבי ישראל ויש למצוא את הצד המשותף. כמובן עלינו להיות נאמנים ליהדות, אבל הרבה בנצרות לקוח מן היהדות".
ישראל כהן מהאגודה אמר שהוא נמנה עם דורשי חופש היצירה, אבל "נדמה לי שאילו היה הסופר חי בארץ וכותב עברית, היה מנסח את הרעיונות שלו אחרת, ולו מבחינה פדגוגית ועממית". אש לא נשאר חייב: "אני פדגוג טוב וכלל לא באתי לשמוע הצלפות. כל סופר כותב את אשר ישים אלוהים בפיו".
באותו חודש הופיע בחיפה באמפיתיאטרון בקריית חיים, שם דיבר בהתרגשות על כך שאחרי שנים של השמצה בלתי מוצדקת החליט למצוא דרך אל מחנה שיבין אותו: "חיכיתי לאות מאת עמי כי הבין אותי. מצאתי את ההבנה אצל הציבור העובד, זה אשר בנה את ארץ ישראל. ועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה נתנה לי את ההזדמנות לכך, ואני אסיר תודה לה". עוד סיפר על הרושם הגדול שעשו עליו יהודי עדות המזרח. "כשאני נזכר שהם היו אלפיים שנה בגיהינום המוסלמי, ואנו אלפיים שנה בגיהינום הכנסייה הנוצרית, הריני מרגיש כאילו אחינו נפגשו בצאתם מתוך יער עבות. כל חלקי העם צריכים להתאחד ולהתמזג".
מדוע בחר לגור דווקא בבת ים? "הנוף היפה וחוף הים הנהדר, הקרבה לתל אביב והעיקר - הקרבה ליפו שאת תושביה אני אוהב מאוד", הסביר. "היוזמה הייתה של דוד בן ארי, ראש עיריית בת ים דאז, שראה בעיר מרכז תרבותי בהכרח ולא רק מחוז לינה", מסבירה ליאוני שיין, אחראית תוכן ופעילות בבית שלום אש. "את המעבר לשם התנה אש בחיים בשכנות לבן ארי".
הוא הגיע לישראל ב־1955 וכאשר נסע ב־1957 לבקר את בתו רות בלונדון, רצה הגורל ושם הוא השיב את נשמתו לבורא. הקהילה בלונדון לא ששה לקבור אותו בקרב יהודים. רעייתו, מתילדה, חרף קבלת הפנים הקשה לבעלה המנוח, נשארה שם. באוגוסט 1960, שלוש שנים לאחר פטירתו, הספרייה עברה לבת ים מלונדון.
את הבית שבו התגוררו ברחוב ארלוזורוב 50, ציוותה להוריש לעיריית בת ים, כמוזיאון שינציח את מורשתו ובו ספרים, אוסף יודאיקה ואוסף אומנות עם איורים של שאגאל, מודיליאני, צבי שור ועוד, לצד ארכיון קטן המכיל כתבי יד של אש, מכתבים, קטעי עיתונות וכרזות. בספריית ייל, אגב, נותרו כתבי היד וספרים רבים מן האוסף שלו. הבית שימש כמוזיאון למורשת שלום אש ובית תרבות משנות ה־60 ועד שנסגר לפני מספר שנים על מנת לעבור תהליך של שימור ושיפוץ. בימים אלה פועל צוות המוזיאון לקראת פתיחה מחודשת של הבית בתחילת שנת 2019.
הוא היה פציפיסט מוצהר, אבל הבין שלפעמים יש מלחמות אין ברירה. למשל, המלחמה האינסופית של היהדות על קיומה. כך, במרץ 1956, כאשר התארח במפגש השבועי במועדון המסחרי והתעשייתי בתל אביב, התבטא באופן שלא משתמע לשתי פנים: "עשר שנים בערך לאחר שעברנו את השואה הנאצית, כאשר היינו מושפלים עד דכא, קמה מדינת ישראל, עלתה קרנו של העם והוחזר כבודו", אמר האיש שייחסו לו ערכים של בוגד במקום שממנו בא. "ישראל קלטה את כל הדלות מן הגולה ושרידי השואה, הפכה אותם לעם אחד והצליחה על ידי כך לייבש את ים הדמעות".