מי את?

יום אחד קיבלתי טלפון מאמי, ששאלה אותי מה אני מתכנן לקנות לאבא ליומולדת. מכיוון שאני בדרך כלל נוהג לקנות ספר, ומכיון שכולנו ידענו לאיזה ספר הוא מחכה, היא רצתה להיות בטוחה שלא נביא לו כולנו את אותה מתנה. אמרתי שאמצא משהו אחר, ואכן, אחרי שיטוט באינטרנט מצאתי משהו נפלא: אלבום של הזמרת הברזילאית אסטרוד ז׳ילברטו, מראשית שנות החמישים, שמעולם לא ראה אור בארץ, ושנע באזורי הקסם הזה שבין בוסה נובה שוברת לב לג׳ז מתוחכם, לפני שהאחרון הפך לתעשייה גלובלית חסרת כל אמירה. קוראים לו t Got Anything Better to Do ׳ I Haven , ידעתי שאבא שלי ימות על זה, והצלחתי למצוא איזה טורנט עלום וכמעט מת באחד מאתרי השיתוף השוליים, וקילובייט אחרי קילובייט האלבום הנסתר והנשכח הזה ירד למחשב שלי, וכשהגיע היומולדת צרבתי לי דיסק עם עטיפה שהדפסתי בעצמי, ונסעתי לארוחה משותפת עם אמא ואבא, ואחי ומשפחתו. ואבא שלי אכן אהב מאוד את המתנה ועיניו נצצו, וחזרתי הביתה ונשכבתי על הספה בסלון מול הטלוויזיה ונרדמתי, ואחרי ארבע שעות התעוררתי כאשר אשה צעירה שלא היכרתי נגעה בכתפי בזהירות.

פקחתי עיניים: היא החזיקה מגהץ ברזל ביד אחת, וכשהתרוממתי מרבצי היא קפצה לאחור, והרימה טיפה את המגהץ, מוכנה לתקיפה. הבטנו זה בזו באלם.
היא אמרה: “מי אתה?"
“מי את?", אמרתי. הבנתי שהמצב מתוח ולא כדאי לעשות תנועות מיותרות.
“אני גר כאן", אמרתי.
“לא", היא אמרה, “אני גרה כאן".
הבטתי סביבי. זה היה הבית שלי. לא, זה לא היה הבית שלי. זה היה הבית שגרנו בו כשהייתי נשוי. זה היה הבית שאליו חשבתי לקחת את "יותם", הבן שלא היה לי מעולם. קפאתי.
“סליחה", אמרתי. “סליחה. אני בבית הלא נכון".
“מה אתה אומר".
“סליחה", חזרתי, “אני... גרתי פה פעם. התבלבלתי. אני לא יודע איך... באמת סליחה. אני לא יודע איך זה קרה".

היא השתתקה. אבל יכולתי לראות שהיא שוקלת את האפשרות שאני דובר אמת. ואז היא צימצמה את עיניה והביטה בי בחשד.
“אתה ה... הסופר הזה".
“כן", אמרתי.
“שגר פה פעם".
“כן", חייכתי את החיוך הכי מתנצל ונבוך שיש לי במחסן החיוכים. “אני באמת מצטער, אני על כדורים כאלה שמבלבלים אותי, ובטח חשבתי ש... אני ממש מצטער".

היא נרגעה. טיפה. עוד לא עזבה את המגהץ, אבל ידה הנמיכה אותו מעט.
“אמרו לנו שגרת פה. המתווכת נדל"ן".
“כן. גרתי פה. עשר שנים".
השתתקנו.
“אני ממש מצטער", חזרתי ואמרתי. “אני לא יודע איך זה קרה. אולי... אולי כדאי שאני אלך".
“אולי", היא אמרה.
“אני קם", אמרתי.

היא זזה לאחור, המגהץ עדיין בידה, אבל כבר לא בתנוחה מאיימת.

“נעליים", אמרתי והחוויתי כלפי זוג נעלי על הרצפה. מבטה עקב אחרי. נעלתי אותם וקמתי.
“לא שיניתם פה הרבה", אמרתי.

היא לא ענתה. אבל לפחות הניחה את המגהץ על שולחן האוכל. עדיין קרובה אליו, למקרה שהמוניטין שיצא לסופרים כאנשים לא־אלימים איננו מדויק.
“טוב, אני באמת... סליחה. אני אלך".
היא הנהנה, ואני אספתי את התיק שלי וצעדתי לכיוון הדלת.
“איך נכנסת?", היא אמרה, שניה לפני שפתחתי את הדלת.
נעצרתי. היא צודקת. הבטתי מסביב - וראיתי את המפתח שלי נעוץ בדלת. טיפה שלוף החוצה - הרגל קבוע מכל אותן השנים שגרנו בדירה הזאת, אני ואשתי לשעבר.

“כנראה שהיה לי מפתח", אמרתי והחוויתי כלפי הדלת, למרות שלא זכרתי ששמרתי את המפתח הזה, בוודאי שהוא לא היה בהישג יד.

“תשאיר אותו פה", אמרה.
“בטח, בטח", אמרתי ופתחתי את הדלת. “ושוב סליחה".

היא הנהנה שוב, ולא ממש האמינה לי. יצאתי. היא מיהרה לנעול את הדלת מאחורי.

הבטתי סביבי. זה היה הבית שלי. לא, זה לא היה הבית שלי. זה היה הבית שגרנו בו כשהייתי נשוי. זה היה הבית שאליו חשבתי לקחת את "יותם", הבן שלא היה לי מעולם. קפאתי

יכשהגעתי לביתי, ליאת כבר חיכתה לי בפנים, עצבנית. “איפה היית?!", אמרה, “אני מתקשרת אליך כבר ארבע שעות".
“הטלפון היה על מיוט", אמרתי. “למה, קרה משהו?"
“כן, קרה משהו! היית צריך לקחת את שירה לרופא שיניים".
“זה היום?"
“כן, זה היום! מה קורה איתך?", אמרה ליאת.
“אל תשאלי מה קרה", אמרתי, “חזרתי מאמא ואבא שלי -"
“ממי?", היא קטעה אותי.
“לאבא שלי היה יומולדת, אז -" התחלתי, אבל הפסקתי כשראיתי את עיניה ננעצות בי בחרדה.
“מה?", אמרתי.
“מה זאת אומרת לאבא שלך היה יומולדת?"

ואז השתתקתי. כי אבא שלי נפטר לפני שבע שנים. וכי אין לי אח, יש לי שתי אחיות. וכל מה שאמרתי לא יכול היה לקרות.

“חלמתי את זה", אמרתי.
“מה?"
“כנראה שחלמתי את זה... כל מה שסיפרתי לך. ישנתי, וחלמתי את זה".
“איפה ישנת?", אמרה.
“ב...", התחלתי, אבל לא המשכתי. רק זה היה חסר לי, לספר לה שפרצתי לדירה הישנה שלנו, ונרדמתי על הספה.

אבל כן סיפרתי את זה לרופא שלי. ומה שהפחיד אותו באמת היה סוף הסיפור: יומיים אחר כך, כשלקחתי את שירה לבקר את אמי, שגרה לבדה באותו בניין שבו התגוררו הורי כל חייהם, התנגן לו ברקע הדיסק הנדיר של אסטרוד ז׳ילברטו שהכנתי במו ידי.

הספר “האיש שמחק את העולם" ראה אור בהוצאת כתר