"החיים בניו יורק נראים כאילו בא לך ללקק אותם, אבל הם מסריחים שאי אפשר להריח אותם". כך מסכם המספר הישראלי חסר השם של "תפוח מורעל" את רשמיו מכמה שנים בעיר - כסטודנט בדירת שותפים על גבול ברוקלין ומלצר/ברמן במסעדה פופולרית במרכז מנהטן. סירחון על שלל הטיותיו מככב בספרו השני של אמתי מור, שאכן עשה תקופה בניו יורק בעידן טרום־פייסבוק (זוכרים את מייספייס?) וטרום־אייפון (זוכרים בלקברי?), ובעיקר טרום #MeToo, ובין היתר פרסם שני סיפורים קצרים ב"ניו יורק טיימס". החיים מסריחים, האנשים מסריחים, הדירות מסריחות, המועדונים מסריחים, אמריקה מסריחה, הכל מסריח, בקיצור. אז איך בכל זאת שורדים את כל הצחנה הזאת?
למור יש תשובה. תשובה כפולה אפילו. "הקוק והאלכוהול הפכו את זה לנסבל. הקוק והאלכוהול הפכו את זה לבלתי נסבל". אמביוולנטיות היא שם המשחק. "לפעמים אנשים יפים זה הדבר הכי מכוער שיש", מהגג המספר, ואחד מחבריו פוסק: "החיים זה סנדוויץ' של חרא. אפשר לאכול אותו ואפשר למות מרעב".
עידון חפשו במקום אחר. המספר מחשב מעלות חום בפרנהייט, אבל ברגע של געגועים לישראל נזכר באמירה מבית סבא: "אדם יוצא מביתו כדי לחפש את אושרו, ושב אליו כדי למצוא אותו". או כמו שאחת מבנות זוגו אומרת לו: "לחלום זה לא פחות טוב מלהגשים, לפעמים אפילו יותר".
מור מגיש מעין פרקי יומן, שבתוכם שזורות הרצאות שלמות, כך נדמה, מתוך הקורס לפיתוח עירוני שגיבורו דוגם באוניברסיטה, והוא מטיל פצצה כבר בפרק הראשון. המספר בן ה־25 מתאהב (בערך) בזונה בת 40 מוונצואלה. זה עושה טוב לאגו הגברי שלו, שמכל הבחורים בעיר היא בחרה דווקא בו לסקס ללא תשלום.
מכל הדברים הלא נעימים ב"תפוח מורעל", הכי פחות נעים הוא היחס לנשים כאל נתחי בשר. לא רק היחס של המספר - שחושף גם צדדים רגישים ופגיעים באישיותו, לצד נרקיסיזם ילדותי ואטימות מוחלטת, כמו תגובתו האדישה להתאבדותה של חברה לעבודה - אלא גם של הגברים שאיתם הוא מתרועע.
אחד מהם מדבר במפורש על נשים כעל מוצרי צריכה, ולעזאזל הסאבטקסט. רוב הנשים בספר קלות להשגה ו"זורמות" להפליא, כל אחת מסיבותיה שלה, ושרשרת הזיונים בשירותים מתחילה להיראות בשלב מסוים כמעט כמו פרודיה על המיתוס הזה, שכבר בימי מועדון פינגווין התל אביבי בשנות ה־80 הצטייר כמיושן. מצד שני, אפשר להאמין למור שהוא כותב ממה שראה וחווה על בשרו בניו יורק, שזה הצד האפל, המטונף והמסריח (כמובן) של סדרות נוצצות כמו "סקס והעיר הגדולה".
מצד שלישי, אין כל פסול ביצרים בריאים של אנשים צעירים ברגעים הכי יפים של החיים, שאכן לא תמיד מדיפים ניחוח בושם של שאנל בטעם קומדיה רומנטית. רק חבל שתיאורי המין המכניים לא עושים חסד עם אף אחת מהנפשות הפועלות, ושהשילוב של סקס וסמים, שמבלבל לעתים בין שיכרון חושים וקהות חושים, נשמע יותר מלנכולי מרוק'נרולי.
רוח גזענית/קסנופובית והומופובית, ואולי בכלל מיזנתרופית, נושבת בין דפי הספר, באדיבות חבריו ועמיתיו של המספר, שמקבלים כנראה במה נדיבה יותר ממה שמגיע להם. ואם התפוח מורעל, מי פה שלגיה?
לזכותו של מור ייאמר שהכתיבה שלו ביקורתית, מפוכחת וחסרת רחמים, וברגעיה הטובים כמעט מהפנטת, והניסיון שלו להציג את העיר הנחשקת בתבל כסוג של גיהינום מודרני ולקרוע לגזרים את דיסניפיקציית הכיסופים אל האידיאל הפיקטיבי שהיא מייצגת, עולה יפה רוב הזמן. עשו את זה קודם, לפניו, ובדיעבד בכלל מתעוררת ההרגשה שהסיפור המצומצם (איפה הייתי ומה עשיתי כשלא זיינתי והתמסטלתי בניו יורק סיטי) היה יכול להתרחש באותה מידה גם בברלין, לונדון, סידני או כל עיר מהגרים מערבית אחרת - ובכל זאת יש בו משהו.
הגיבור של מור סובל מפסוריאזיס, לא מתבייש בכמה מנהגים דוחים שטיפח ומשוויץ בגודל הזין שלו; בסך הכל הוא חתיכת דושבג, שמוצא פגמים פיזיים כמעט בכל אישה ("ראו לה את השערות על היד ועל העורף בצורה בולטת כזו ולא נשית"), גומר מהר ועסוק בעצמו.
העובדה שבאורח פלא הוא מצליח לעורר אהדה בסופו של דבר היא הישג של ממש. מור יודע לכתוב ולספר סיפור, ועריכה קשוחה יותר הייתה מיטיבה איתו (גם בתוך הפסטיבל של חוסר העידון היה מומלץ לוותר על משפטים כמו "עם כולם הוא היה חרא, איתי הוא היה שלשול"), כמו גם הגהה מוקפדת יותר (ולמה להשתמש בכתיב לועזי במקומות שבהם אפשר ורצוי להשתמש בתעתיק עברי? או שזו טכניקת ניכור מכוונת?). הנגיסה בתפוח הזה אינה רעילה, ואפילו מרעננת פה ושם, אבל לא ממש מזינה.
אמתי מור, “תפוח מורעל", ספרי ניב, 166 עמ'.
"הקרוסלה של מיכל" (שניתן כרגע להשגה בעותק דיגיטלי בחנות הספרים המקוונת "עברית") מעניק הזדמנות מצוינת לחזור אל מנהטן המטוהרת, או שמא הבתולית, של החלומות, של מיוזיקלס אווריריים בברודוויי, תערוכות מופת, סרטי איכות, סחרחרות בסנטרל פארק ושמי כוכבים נצחיים.
מבקרת הקולנוע יעל שוב, שזה ספרה השני לילדים בכל הגילים, אחרי "נסיכת הגלידה" המלבב, שבו בין היתר פינגווינים רקדו עם מלפפון חמוץ, צברה גם היא קילומטראז' של שנות חיים בעיר שלעולם אינה נרדמת, והזיכרונות שלה ממנה מתוקים בהרבה כנראה מאלה של מור. גיבורת האגדה המודרנית שלה היא מיכל בת ה־13, יתומה מאם שמתוודעת לאביה הנפקד (והגיי) ונסחפת להרפתקאות קסומות בכיכובו של סוס מעופף שהופך לחבר נפש.
שוב חוצבת בתבונה מעיינות של אופטימיות ואהבת אדם דווקא מתוך כאבי ההתבגרות של ילדה עדינת לב הנחרדת מרשעותם של בני גילה, עד לסוף מרומם הרוח (כמעט קלקלן: תהיה גם נשיקה ראשונה עם טוויסט מפתיע). הכל מרופד ברפרורים ואזכורים משמחים של באסטר קיטון, ליאונרד ברנשטיין, "אליס בארץ הפלאות", "מרי פופינס", סרטי האנימה היפניים של מיאזאקי ואפילו "מלחמה ושלום", ומעורר תקווה לסיקוול ובעיקר ערגה אמיתית לניו יורק הישנה והטובה, התפוח הגדול שאין בלתו. כל חטאייך נסלחים, מנהטן אהובה, רק שיפתחו לנו מחדש את השמיים ואנחנו עולים על הסוס ומתעופפים לכיוונך.
יעל שוב, “הקרוסלה של מיכל", אפליקציית עברית, 70 עמ'.