שירה זה לא נורא: טראומת מלחמת לבנון היא אחד הפצעים הכואבים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. חוסר היכולת של בני הדור השני לקום המדינה להתמודד עם חוויות הקצה שחוו במהלך הלחימה מעבר לגבול הצפוני השפיעה רבות על התרבות הישראלית. השבוע בשירה זה לא נורא הגיע לידינו טקסט עוצמתי החושף עדות מטלטלת מימי מלחמת לבנון הראשונה, מאת המשורר יצחק גווילי.
תום הנעורים // יצחק גווילי
בְּצָהֳרֵי אוֹתוֹ יוֹם בְּיוּלִי 82
חֹדֶשׁ לְאַחַר תְּחִלַּת מִלְחֶמֶת לְבָנוֹן
כְּבָר יָדַעְתִּי מַהוּ טַעְמוֹ שֶׁל הַמָּוֶת,
אַךְ שָׁם עַל הַגִּבְעָה הַקְּטַנָּה
הַצּוֹפָה עַל הָעִיר בֵּיירוּת,
אִבַּדְתִּי סוֹפִית אֶת נְעוּרַי.
לְאַחַר שָׁעוֹת שֶׁל קְרָב בִּכְפָר אָרוּר
יָצְאוּ מִבִּנְיָן קָטָן שְׁלוֹשָׁה "מְלֻכְלָכִים"
וְהֵרִימוּ לְפֶתַע יָדַיִם אַחֲרֵי דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת
בָּהֶם יָרוּ עָלֵינוּ מִתּוֹכוֹ בְּטֵרוּף.
הַפְּלֻגָּה הִתְרַחֲקָה וְהִשְׁאִירוּ אוֹתִי לְבַדִּי אִתָּם
"עַד שֶׁיָּבוֹא קְצִין הַשְּׁבוּיִים תֶּכֶף לֶאֱסֹף".
קְּצִין הַשְּׁבוּיִים הַהוּא לֹא הִגִּיעַ.
מָה קָרָה בַּשְּׁעָתִיִּים הַבָּאוֹת
עֲדַיִן מֻקְדָּם מִדַּי כְּדֵי לְסַפֵּר,
אֲבָל מִיָּד אַחֲרֵיהֶן נַסְתִּי עַל נַפְשִׁי
בַּחֲזָרָה אֶל הַפְּלֻגָּה,
שֶׁלָּחֲמָה כַּמָּה מֵאוֹת מֶטְרִים מִשָּׁם.
עָבְרוּ עוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת עַד שֶׁנָּמוֹג הַקְּרָב
וְהַמְּפַקֵּד וַאֲנִי נָסַעְנוּ בַּגִּ'יפּ לֶאֱסֹף אוֹתָם,
וְהֵם שָׁכְבוּ שָׁם מֵתִים וּמְפֹרָקִים
כַּאֲשֶׁר עֲדַת כְּלָבִים נוֹגֶסֶת בָּהֶם בְּכָל פֶּה.
בַּיָּמִים הַהֵם הָיִיתִי אָבוּד
כְּפִי שֶׁלֹּא הָיִיתִי מֵעוֹלָם.
**סוף דבר: נעצרתי לשלושה שבועות בתום המלחמה על הפקרת שבויים, ושוחררתי כי לא הודיתי בדבר וכי מפקדיי פעלו למזלי בניגוד להנחיות
גווילי לא חושף את הכל. הוא שומר בליבו את "שמוקדם מדי לספר". אבל האם זה משנה? השיר, שמגולל למראית עין את תרחיש הבלהות הלבנוני בצורה ליניארית, הוא בעצם נקיטת עמדה נגד המציאות. המשיכה של גווילי לכיוון תיקון המציאות על ידי תבנותה בנרטיב סדור, מעבירה איזשהו רעד בקורא. המציאות בשיר כאילו מסופרת על ידי נער מגמגם ששב ברגעים אלו משדה הקרב החולני.
גם ההערה שאותה מוסיף גווילי בסוף היא התרחקות מכוונת מהכאב האישי (עד כמה שהיא נראית חושפנית) ולמעשה מתפקדת כקריעה של הזמן והמרחב. המסקנה שלו כאילו מכווצת ומרחיבה את המציאות לכיוון דפנות הפצע, דפנות הטראומה. תקופת המעצר המתוארת היא לשלושה שבועות, אך השחרור הוא קצר, והפעולה בניגוד להנחיות של מפקדיו היא קצרה, לפחות במיקומה במשפט ובכמות שימת הדגש של המחבר עליה.
השיר מזמין אותנו להיכנס לראשו הטרוף של נער שלא הבין מה הוא אומר כשהוא אומר "מלוכלכים". כמו גופותיהם של המחבלים, כך גם חלקים משמעותיים מנשמתו של גווילי נשארו בשדות בלבנון, מתים ומפורקים.