"תחשוב על זה כעל תרגיל אינטלקטואלי. דמיין את הסביבה הקרובה שלך. הורים, אחים, משפחה רחבה, בעל המכולת השכונתית, השכנים שמסביב, המורה של הילד שלך בבית הספר או החבר החולה שגר בבניין ממול ואשר אמור להיכנס לטיפולים במדינה השכנה. עכשיו נסה לחשוב - מי מהם עובד עבור המודיעין הפלסטיני. לפי הסטטיסטיקה מישהו מהסובבים אותך חייב לעבוד עבורם, פשוט כי יש רבים מאוד מהם. זה יהיה כנראה יותר מאדם אחד. הוא מקבל כסף על העברת מידע - גם עליך. אם אתה מעניין אותם - הוא יתחיל לחקור אודותיך, לשאול מסביב ולבלוש אחריך. אבל הוא לא לבד. מאחוריו עומד גוף ריגול אדיר, מהחזקים בעולם. ועכשיו לך תסמוך על החברה שבה אתה חי".
זה לא היה רק תרגיל אינטלקטואלי. התיאור הזה ששמעתי מחבר מחברון היה ניסיון מוצלח להמחיש את התחושה של חיים בחברה שבה קיים ניטור קבוע. עיניים ואוזניים הכרויות כל העת ומבקשות לאסוף מידע כדי להעביר אותו לשלטונות - לרשות הפלסטינית בגדה, למשטר חמאס בעזה ומעל הכל למודיעין הישראלי.
איך מצליחים להעביר לקורא את התחושה של חיים בעולם כמעט דיסטופי שבה אתה מוקף במלשנים? פעמים רבות חוויתי את התחושה הזו של נראה ואינו רואה. אחת מהן הייתה כשראיינתי את חוסאם עבדו, נער פלסטיני בן 15 שעטה על עצמו חגורת נפץ בראשית האינתיפאדה השנייה וניסה לפוצץ עצמו בסמוך לחיילים במחסום חווארה שבכניסה לשכם. תמונתו הפכה לאחד האייקונים המפורסמים של האינתיפאדה. כשחזרתי אליו כעבור עשור וחצי ופגשתי אותו בשכונה שקטה בשכם, כבר היה אדם מיושב ואב לילד שסיפר, מול המצלמה, על החרטה שחש בעקבות הטעות שעשה.
לא אשכח את שיחת הטלפון שקיבל במהלך הריאיון, פחות משעה אחרי שנפגשנו. “מה העיתונאי הישראלי עושה אצלך? על מה אתה מתראיין? היזהר בלשונך", שאל־איים איש מודיעין פלסטיני, ואני נחרדתי. מי כבר הספיק לספר להם שאני כאן? כיצד ידעו להגיע אליו בתוך דקות? זכיתי לטעימה קטנה מן העולם שטווה החבר מחברון במסגרת אותו תרגיל אינטלקטואלי. ואם זו התחושה של מבקר בשטחים, כיצד חש מי שחי שם וחש חשוף לגמרי?
ההתייחסות בצד הפלסטיני לתופעה הנרחבת הזאת, שדומה כי פשתה בכל מקום, מרפיח ועד ג'נין, מרתקת. חלק מן הכעס הפלסטיני שמופנה כלפי ישראל מקורו בתסכול מן האופן שבו הצליחה לשסע ולפלג את החברה המקומית, להעמיק את ההפרדה בין עזה לגדה ולפגוע בסולידריות החברתית באמצעות הפעלת אנשים והפיכתם לבוגדים בעמם שלהם. כבר בשלב מוקדם ביחסים בין שתי החברות נוצר פער דרמטי ביחסי הכוחות המודיעיניים והתקבעה עליונות ביטחונית של ישראל. למרות הטענות הפלסטיניות על מגמות שיפור כאלו ואחרות בהתמודדות מול העיניים והאוזניים של המודיעין הישראלי, במיוחד ברצועת עזה, החברה הפלסטינית, ובמידה רבה של צדק, תופסת עצמה כשקופה עבור ישראל, ובכך יש לסייענים הפלסטינים תפקיד חשוב.
מי שניאות לעשות עבורי סדר בטיפולוגיה של שיתוף הפעולה הוא אחד הסייענים המוכרים והבולטים שחיים בישראל: אבו אכרם רג'וב, בן למשפחת רג'וב המפורסמת מן העיירה דורא שליד חברון. לדבריו, ישנם חמישה סוגי אבות־טיפוס של סייענים: הסוג הראשון הוא של אלו החשים קרבה רגשית לישראל ואשר שואפים להפוך לישראלים. אלה פועלים מתוך אידיאולוגיה ומבקשים בין היתר להשתייך למדינת מופת ריבונית ובטוחה בעצמה, שמקיימת מודל של מדינה אחת ושלטון אחד. הסוג השני הוא של פלסטינים שחוו כישלון אישי בחייהם, נפגעו והוקעו על ידי החברה הפלסטינית, ועבורם ישראל מייצגת התחלה חדשה.
הסוג השלישי הוא הבעייתי ביותר בעיניו - "הטמאעים", רודפי הבצע, אנשים שמונעים ממוטיבציה כלכלית - “כסף, כסף ועוד כסף". הקבוצה הרביעית כוללת אנשים נורמטיביים, וביניהם אפילו נושאי דגל ה"שרף" (כבוד) כמו בני מחנות הפליטים, לוחמים לשעבר וכו'. אלה מוצאים עצמם ביום בהיר אחד נדחים על ידי החברה הפלסטינית הפוריטנית, לרוב בגלל ענייני מוסר שלהם או של ילדיהם, ובלית ברירה פונים לשיתוף פעולה. ילדים אכלו בוסר ושיני הוריהם תקהינה, חשבתי לי, בשעה שתיאר את התופעה של נשים שקיימו יחסי מין בטרם התחתנו, בגדו בבעליהן או ניהלו קשר אסור, ועל כן הן ומשפחתן המורחבת נדרשים לשלם את המחיר החברתי הכבד הנלווה לכך. המצוקה והבדידות כל כך גדולים, הוא מספר, שלעתים קרובות הם נדחפים לבחור במפלט היחיד שנותר - שיתוף הפעולה. הסוג החמישי והאחרון, לטענתו, הוא החשוב ביותר מבחינת ישראל, ועל כן היא משקיעה מאמצים באיתורם ובטיפוחם של הצעירים, בני הדור החדש, שנקלטים בתוך הארגונים הפלסטיניים ופועלים מתוכם.
דרכי הגיוס מגוונות מאוד. “הם יצרו קשר באמצעות הטלפון, באמצעות ביקורים של רכזי שב"כ בבית, במהלך חקירות או בעת ריצוי מאסר בבתי הכלא. אלו שמנסים לצאת מגבולות השטחים עשויים להיפגש באנשי שב"כ שינסו לגייס אותם, במעבר אלנבי ליוצאים מן הגדה לירדן או ביציאה ממחסום ארז עבור העזתים", מספר לי מ' מתוך כלאו, ואני נזכר באותו חבר עזתי שלי שזכה לאחרונה לתשאול שארך שעות כשיצא מעזה דרך מחסום ארז. “הישראלים ידעו עליי הכל", אמר לי. “נקבו בשמות הפרטיים של כל אחד מילדיי ושאלו לשלומם. הם ידעו בדיוק מי עושה מה, התעניינו בציונים של בתי שלומדת באוניברסיטה וידעו לספר על העבודה של בני. מטרתם הייתה ללא ספק להרשים אותי, להראות לי שהם יודעים עליי הכל. הם הצליחו. התרשמתי. אבל אז הגיעו השאלות על שכנים, בני משפחה ומכרים - וכאן הבהרתי שאני לא מוכן לנדב שום פרט מידע על אף אחד - אני לא משת"פ“.
בחודש רמדאן של שנת 2019 התקשרתי אל אבו אכרם רג'וב כדי לקבוע פגישה בביתו באחת מערי הדרום. הקו היה משובש. “אני בחברון", הוא אמר לי ואני נדהמתי, מתקשה להאמין לאומץ לבו של מי ששמו יצא למרחוק כסייען שעבד במשך שנים עבור ישראל וכעת מסב בנחת לארוחת איפטאר בשטחים. כשנפגשנו הוא לא הפסיק לגחך לנוכח ההשתאות שלי, וזו רק גדלה כשסיפר שבין אלו שישבו אתו באותו הערב בסעודה בחברון היו קרובי משפחתו, חלקם בכירים ביותר במערכת הממשל ובמנגנוני הביטחון הפלסטינים, שמות מוכרים בכל בית פלסטיני. אחרים שישבו שם היו אנשי חמאס פר אקסלאנס.
“לעתים אני מעדכן את הרשות הפלסטינית לפני שאני מגיע לשטחים, ולפעמים מעדכן גם גורמים בארץ, כדי לוודא ששום רע לא יקרה לי", השיא הגיע כשסיפר שלעתים, כשהוא מטייל במקומות ציבוריים בחברון, בשוק למשל, הוא זוכה לשמירה צמודה, חמושה, של אנשי ביטחון פלסטינים שמלווים אותו עד למחסום, בדרכו חזרה לישראל. מיאנתי להאמין.
“אבל אתה משת"פ - כלומר בוגד מבחינת הפלסטינים. איך זה ייתכן?" שאלתי בפליאה. “ככה זה כשאתה משתייך למשפחת רג'וב, אחת החמולות החזקות בשטחים. איש לא יעז לפגוע בך, ללמדך שאנחנו הפלסטינים מתנהלים כמו כנופיות. החזק שולט והשיוך המשפחתי שלך הוא הקובע. אם הייתי בן לחמולה אחרת - כף רגלי לא הייתה יכולה לדרוך בשטחים לעולם". הביקורת שלו לא מצטמצמת לפלסטינים בלבד. “אתם היהודים גזענים", הוא קובע. “אתם לא אוהבים אותנו למרות שסייענו לכם במחיר סיכון חיינו. למעשה אתם לא אוהבים אף אחד מבחוץ שאיננו יהודי".
אני מנסה להבין מדוע עשה זאת. נדמה שעם השנים בנה מערך שלם של תשובות והצדקות, גם עצמיות, למהלך הזה. “לא רציתי שבני יחיה תחת שלטון פלסטיני", הסביר. “יש פלסטינים רבים שלוקים בשנאה עצמית. הם שונאים את עמם, את הערבים ומתביישים בהם. לא רציתי להיות חלק מזה". "נשמע שלא היה להם קשה לגייס אותך". "אתה יודע, קשה לייצר את אש המרד יש מאין. הרבה יותר קל לקחת מישהו שבוערת בו אש שכזאת, נגד הכיבוש, נגדכם - ולהעביר אותו אל הצד השני".
“הייתי חייב לבגוד, אחרת היו דורכים לי על הראש. ביקשתי להשיג שני דברים: להיות שייך ולהיות חזק. ואת שניהם קיבלתי", אמר ונתן חומר למחשבה על צרכים אנושיים בסיסיים ועל תרגומם המשתנה בנסיבות אישיות וחברתיות שונות. “ומה קורה לסייענים אחרי שהם נקלטים בישראל?" “לאחר שהסייענים נחשפים ונמלטים לישראל, הם הופכים להיות חלק מקסטה נמוכה במיוחד. החברה הפלסטינית מוקיעה אותם ואילו החברה הישראלית - יהודים וערבים כאחד, ממאנים לקלוט אותם. מרביתם מוצאים עצמם חיים בשולי החברה, חסרי זהות ושייכות. אל תשכח שרבים מהם הגיעו מלכתחילה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך.
דמיין אדם שמתגורר כל חייו ביער מגיע ביום אחד אל הכרך הגדול - זה בדיוק מצבם. המדינה מספקת דיור, לרוב בשכונות קשות, בחצר האחורית של הערים, ומעניקה משכורת חודשית של אלפי שקלים בודדים שמהווים עבור רובם את עיקר הפרנסה של משפחה שלמה". הקורבנות האולטימטיביים הם בני הדור השני לסייענות. תלויים בין העולמות, הם מתקשים לרוב למצוא שידוך הולם בשל מעמדם החברתי. רבים מהם עוסקים בפלילים ומתדרדרים לשימוש בסמים.
“בוא ואקח אותך לדרום תל אביב. כל ערבייה שנייה שעוסקת בזנות היא בת של סייען", מספר אבו אכרם. לפני שנתיים הוא פגש בשכונת התקווה את הישאם. “בתחילה לא זיהיתי אותו. ראיתי נרקומן שהזריק סמים מול עיניי ואשר שלח את אשתו לעבוד בזנות כדי להביא כסף", כששאלתי אותו מי זה הישאם, חייך בלאות. “הוא היה סייען מעזה, אחד הגדולים. עזר לישראל בחלק מהמבצעים הכי חשובים, והיום הוא זרוק כמו כלב". כדי להבהיר עד כמה מוקצה הסייען בחברה ממנה הגיע, מספר לי אבו אכרם כי לאחר מותו של מכר אחר שלו, סייען מחאן יונס, נטל אבו אכרם את גופתו ונכנס עמה למסגד בלוד, שם ביקש מאימאם המסגד להתפלל על נשמתו. כשהאימאם והמתפללים גילו מה הרקע של המת, הם מיד שינו את דעתם, סירבו בכל תוקף לבקשתו ואפילו כינו את המת מורתאד, כלומר - מי שההין להמיר את דתו מאסלאם, עבירה שדינה מוות. נאמר לו שאם יקבור את הגופה במסגד, הם יוציאו אותה וישרפו אותה כליל. בהמשך קיבל סירובים מנומסים גם בבית כנסת ובכנסייה. בסופו של דבר הוא הפעיל קשרים והצליח למצוא חלקת קבר באחד הקיבוצים בארץ. האיש נקבר ללא ציון שמו, כשרק שני אנשים בעולם יודעים את זהות הנקבר - “גם במותנו אנחנו דחויים", הוא חותם.
“פני השטח" ראה אור בהוצאת כתר
