פרולוג
זה היה בעיצומו של מבצע שהחל בעקבות הפיגוע בליל הסדר במלון "פארק" בנתניה. מפקדו, אל"ם גל הירש, העניק למבצע את השם "חומת מגן" מתוך שיר של חיים חפר:
לעולל ולרך
שערים פה נפתח
למך ולזקן
אנו פה חומת מגן
("בין גבולות" / מילים: חיים חפר)
שבועיים אחרי שהחל המבצע חגגנו את יום העצמאות ה־54 למדינה. באותו בוקר התראיינה בגלי צה"ל הזמרת יפה ירקוני, כלת פרס ישראל ומי שבמשך שנים נשאה על גבה את התואר "זמרת המלחמות". היא הייתה נרעשת ממה שראתה בטלוויזיה: חיילי צה"ל מסמנים מספרים על זרועותיהם של אזרחים פלסטינים. התמונה הזו גרמה לרבים מאיתנו אי־נחת, בלשון המעטה. ירקוני, כמו הרבה אחרים, הזדעזעה ממש. אבל היא לא יכלה לשתוק.
"אנחנו עם שעבר את השואה", אמרה בזעם. "איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלה?" הוסיפה בגרון חנוק. זה הספיק. אש השנאה והזעם הוצתה. לא הועילו ההבהרות וההסברים על כך שהיא לא ניסתה לערוך שום השוואה, חלילה. היא רק דיברה מדם לבה על תמונה אחת שלא נתנה לה מנוח.
האות ניתן, דמה הותר. קללות ונאצות בטלפון, כתובות שטנה וצעקות מתחת לביתה. החוזה שלה כפרזנטורית לדיור מוגן בוטל עוד באותו יום. ערב הצדעה שעמד לקיים לכבודה אמ"י, ארגון אומני ישראל, "נדחה" לזמן בלתי ידוע. סביב ביתה הוצבה אבטחה כבדה בגלל איומים על חייה.
ירקוני, הזמרת שליוותה אותנו מהימים של לפני קום המדינה; שהייתה איתנו בכל החזיתות, בכל המלחמות; שייצגה אותנו בכבוד כמעט בכל פינה על הגלובוס; ושהייתה אלמנת מלחמה (בעלה הראשון, הסרג'נט יוסי גוסטין, חייל הבריגדה, נפל בעמק הסניו באיטליה בקרב מול הגרמנים) - הפכה לאויבת העם.
אפילו אני חטפתי. זה היה כשנסעתי באוטובוס. לפתע ניגש אליי אחד הנוסעים.
"תסלח לי שאני מפריע לך", אמר. "אתה לא במקרה אבי קורן?"
"במקרה כן", עניתי בחיוך מצטנע של תודה לאותו מישהו שזיהה אותי.
ואז התנפל עליי האיש בצעקות, עלבונות וקללות, שאותן דרש ממני למסור לחברה "הזקנה והמחורפנת" שלי.
אף אחד לא קם להגנתי. האיש המשיך בצרחות. אני מיהרתי לרדת בתחנה הקרובה.
קצת אחרי זה התקיימה עצרת המונים של מה שנקרא "השמאל הציוני", כשעוד היה דבר כזה וכשעדיין הם הצליחו לאסוף המוני מפגינים בכיכר רבין. הם הזמינו את ירקוני, שהייתה אז בלב הסערה וביקשו ממנה לשיר בעצרת. היא ביקשה שאתלווה אליה. כבר בשעות הצהריים התייצבתי אצלה בבית. המאבטחים היו פרושים לאורך הרחוב. בליווי כבד של שוטרים נכנסנו לאחד מכלי הרכב.
ניידת משטרה נסעה לפנינו וניידת שנייה מאחורינו. "תראה מה זה, הייתי צריכה להגיד את המשפט ההוא בגלי צה"ל כדי לזכות לכזה ליווי מכובד", ניסתה יפה להקל קצת את המתח. לכיכר רבין נהרו ההמונים. על הבמה היו כבר כל ראשי תנועת מרצ ומחנה השלום. ירקוני ניגשה למיקרופון. האות ניתן והיא שרה.
הן אפשר כי פתאום ניפגש
במשלט או בדרך עפר
הן אפשר בין עשן ובין אש
גם לחלום שהכל כבר נגמר
הן אפשר, הן אפשר
שיהיה זה פשוט כבר מחר
הן אפשר ובג'יפ שעבר
שאגו בחורים כי נגמר...
("הן אפשר" / מילים: חיים חפר)
אני לא יודע מאיפה הם נשלפו, אבל ברגע שהיא התחילה לשיר, הניף הקהל ששר איתה בקול אדיר את השלטים שעליהם היה כתוב "יפה, האמיני יום יבוא". זה היה יותר מדי עבור האישה שנאלצה לספוג כמות אדירה של שנאה ועלבונות וחרמות. היא פרצה בבכי מול קהל ההמונים, שנופפו מולה בשלטים ושרו לה:
האמיני יום יבוא
טוב יהיה מבטיח לך
לחבק אותך אבוא
והכל אשיח לך
("האמיני יום יבוא" / מילים: רפאל קלצ'קין)
"לזה אני קוראת קאמבק", אמרה שולמית אלוני כשחיבקה אותה בחום.
תמונה ראשונה
"שולמית אלוני. אזרחית", אלו המילים שחרוטות על קברה בכפר שמריהו. האזרחית שולמית אדלר נולדה בפולניה 86 שנים קודם, בשנת 1927.
הילדה שולה הגיעה ארצה עם אביה הנגר, אמה התופרת והאח מרדכי שהיה צעיר ממנה בשנה וחצי. הוריה התגרשו אבל חזרו זה לזו שלוש פעמים. הם לא נישאו שוב בשנית ובשלישית, כי האבא היה כהן שאסור היה לו לשאת את גרושתו. הגרושות הרי אסורות לנישואים עם כוהנים, אולי בעצם שם התחילה הסלידה שלה מהממסד הדתי.
בוקר אחד, כשהייתה שולמית בת 7, היא גילתה שאמא שלה נסעה בחזרה לפולניה. אבא שלה סיפר לה ולאחיה בן ה־5 וחצי שאמם נסעה לבקר את משפחתה. הוא לא יכול היה לספר להם שהיא עזבה אותם בלי להיפרד אפילו, בגלל הגעגועים העזים למאהב שלה שנשאר בפולניה. כעבור שנה חזרה ארצה ושוב עזבה את הבית. הילדים הופרדו. מרדכי, האח הצעיר נשאר עם אביו ושולמית עם אמה.
"כשהיינו יחד, הבית היה משפחה", סיפרה בספרה "לא יכולה אחרת", שבו שוחחה עם עידית זרטל. "זאת אומרת, בלילות שבת הייתה קבלת שבת ואוכל יהודי והרבה שירה, שניהם שרו נהדר. היה הומור, היו מעשיות, לא היה לנו רדיו ומובן שעוד לא הייתה טלוויזיה... אמא שלי הייתה דמות מאוד רומנטית ומאוד אסתטית. מכורה ליופי, לא רק שלה, ליופי בכלל".
מלחמת העולם השנייה פרצה כשהייתה בכיתה ז'. אביה גויס לצבא הבריטי ואמה הייתה גם היא על סף גיוס. שולה נלקחה לרעננה, לקבוצת "עלומים", שבה שולבו ילדים ממשפחות עניות ומבתים הרוסים לצד ילדי המושבה. "היינו עובדים והיינו אוספים את שיירי המזון מהאיכרים כדי שיהיה לנו מה לאכול", היא סיפרה.
אחר כך עברה לכפר הנוער בן שמן. זה היה כשאחיה מרדכי היה בן 12. הוא מצא את מותו שם בקפיצה לילית מהמקפצה לבריכת השחייה שהמים בה היו רדודים.
בראיון שנערך איתה אחרי שנים אמרה: "אמרו שהוא נפל לבריכה, ואני תמיד היה לי חשד, עד היום הזה, שהוא התאבד ממצוקה על כל העסק. הוא היה הרבה יותר רגיש ממני בכל הנושא הזה. מותו השפיע על כולנו הרבה זמן, שיגע את הבית. אמא ואבא שלא היו אז בארץ, נתקפו במוסר כליות".
תמונה שנייה
בשנת 1945, לקראת כיתה י"א, עלתה הנערה שולמית לירושלים וביקשה להתקבל ללימודי שביעית ושמינית בסמינר בית הכרם. על כך כתבה שרית רוטשילד בעיתון "הארץ": "ההחלטה גמלה בלבה בעקבות מכתב ששלח לה אביה, ששירת באותו הזמן באיטליה: עליה לוותר על חלומות כמו להיות רועה או להתמסר ללימודי פילוסופיה ומתמטיקה שהצטיינה בהם, כך כתב, וללכת ללמוד הוראה, כי גל של ילדים פליטים עושה דרכו לארץ ישראל והם, ילדי הפליטים הללו, יהיו זקוקים למורות טובות".
היא נסעה לבדה בטרמפים לירושלים, דפקה על דלת ביתו של מנהל הסמינר בן ציון דינבורג, לימים פרופ' בן ציון דינור, שר החינוך.
"אני שולמית אדלר", אמרה. "השם לא אומר לך שום דבר. יום אחד הוא יאמר יותר. אני חייבת להיכנס לסמינר ואתה תעזור לי".
("לא יכולה אחרת" / שולמית אלוני ועידית זרטל)
הוא עזר לה. הוא גם שכנע אותה להמשיך ללימודי המשפטים. כשבאה לפגוש אותו בכנסת, הוא הציג אותה בפני חברי הכנסת. "זו שולמית אדלר", אמר להם, "השם הזה לא אומר לכם כלום, אבל אתם עוד תשמעו עליה". והם שמעו עליה. היא כיהנה בכנסת במשך שבע קדנציות, הייתה בין השאר שרת המדע, שרת התקשורת ושרת החינוך והתרבות.
יותר מכל שולמית אלוני תיזכר כלוחמת לזכויות האזרח. היא הייתה החלוצה, הראשונה שנשאה את דגל זכויות האדם. היא הובילה את המאבק בכפייה הדתית ונלחמה על קידום מעמד האישה.
עדיין החברה שופטת את האישה בתרבויות רבות, בדתות רבות ובארצות שונות, ובמידה גדושה בדת היהודית ובמדינת ישראל, בראש ובראשונה לפי תפקודה הביולוגי ולא לפי ערכה ומשקלה כאדם.
("נשים כבני אדם" / שולמית אלוני)
אתנחתא
כשהייתה בת 15 פגשה את מוטק'ה ליפקין, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים. "זו הייתה אהבתי הגדולה והיא נמשכה ארבע שנים", סיפרה.
“היה ברור מבחינתי שאנחנו יחד. זו הייתה התקופה הכי רומנטית, הכי נלהבת בחיים שלי", סיפרה לשרית רוטשילד.
"חברות אחר כך סיפרו לי שהוא היה צריך לצאת עם הל"ה, אבל עיכבו אותם יומיים אז בינתיים שלחו אותו להגן על הר־טוב וכל החבר'ה שנסעו להר־טוב נהרגו שם בהתנקשות... תמיד הייתי בקשר עם משפחתו, לפני זה, אחר כך, ועכשיו. הייתי בקשר עם בני הדודים שלו, שהם בני גילי בערך".
בשנת 1952 נישאה לראובן אלוני, מי שייסד את מינהל מקרקעי ישראל והיה ראש המינהל האזרחי במרחב שלמה. "היה החורף הנורא הזה ב־1951, עם שיטפונות נוראים ואנשים היו במעברות ואני החלטתי ללכת לעזור שם, ואספתי בגדים והתחלנו להכין אוכל והייתי צריכה אוטו. אז הלכתי ל'כסית' ושאלתי למי יש אוטו, והיה שם ראובן אלוני שהיה לו 'נאש' — אוטו אמריקאי גדול, יפה, וגייסתי אותו. הוא היה הנהג שלי אז ואחרי זה התחתנו". הם הביאו לעולם שלושה בנים. ראובן אלוני נפטר ב־1988.
אפילוג
ב־24 בינואר 2014, השבוע לפני שבע שנים, נפטרה שולמית אלוני. "אני נפרד ממך במילותיו של סיראנו דה ברז׳ראק על ערש דווי, בעודו מתעמת עם המוות. מילים שנכתבו כאילו עבורך":
הוא בא, אני כבר חש, המגף שלי שיש, עופרת כל הגוף.
הוא בא? קומה זקופה... ככה אני ממתין לו עם חרב שלופה.
מה אמרת? אין טעם? אבוד? זה נכון!... אך לא נלחמים בתקווה לניצחון! קרבות אבודים הם היותר יפים!
ברור לי שאפול עוד רגע בידכם. לא חשוב, אלחם, אלחם!
הערב, כשאבוא מול האל, ושער התכלת סוף־סוף יינעל
אשא נגד כולכם את מה שלא נפצע, הוכתם הושפל, את הניצוץ. הנוצה.
("סיראנו דה ברז'ראק" / אדמון רוסטאן /
תרגום: דורי פרנס)
"היו בך נוצה וניצוץ", ספד לה על קברה השחקן איתי טיראן. "תם המאבק, שולה יקרה. ועכשיו, לכי את לשחק, ואנו כאן ניאבק ונשמור על מורשתך".