אליעזר שטיינמן: “אולי הגיעה השעה לערוך מסיבה משותפת עם העיתונאים. ראוי להשקיף קצת על ענייני העיתונות. בכלל כדאי לבוא במגע עם העיתונאים....”
צ. וויסלבסקי: “כנראה לציבור העיתונאים אין עניין בסופרים. אם על ועידת הסופרים עברו בשתיקה”.
י. למדן: “הבירור הזה חשוב מאוד ואין לזלזל בו. עובדה היא שאת דעת הקהל יוצרת העיתונות...”.
שמעונוביץ: “זה שאין הד לספרות העברית – בזה אשמים בעיקר הסופרים בעצמם. הם בעצמם השמיצו במשך שנים את הסופר והספרות ואין לתלות את חוסר הפרסום בעיתונות רק בעיתונאים”.
(ישיבת אגודת הסופרים מיום 26.10.1937 בעניין הקשרים עם אגודת העיתונאים. ערך: יצחק בר יוסף, ארכיון “גנזים")
בימים אלה חוגגת אגודת הסופרים 100 שנה להולדתה, והפעם, בניגוד לבעבר, העיתונות דווקא מתעניינת ביום הולדתה שיצוין בימי חול המועד פסח באירועים שיימשכו ארבעה ימים ויתפרשו על 14 מושבים, מרביתם אונליין. בין האירועים: מחווה למייסדי האגודה ואירוע לזכרו של נשיא האגודה לשעבר, המשורר איתמר יעוז־קסט, שהלך לעולמו בפברואר האחרון.
זרעיה של אגודת הסופרים נטמנו בתחילת המאה ה־20, כשהסופר מרדכי בן הלל ניסה לאגד את הסופרים הכותבים בעברית ברוסיה, בפולין, בליטא ובגליציה. באסיפת הציונים במינסק ב־1902 חילק בן הלל את הצעתו במאות העתקים, שעליה חתמו משה לייב לילינבלום, אחד העם, הלל צייטלין ועוד. אותה הצעה אומצה על ידי נחום סוקולוב בהרצאתו על “הקולטורה העברית”, כשהכריז: “אגודת הסופרים העברים תקום לכשתהיה עליה הסכמת הרוממות”, כלומר אישור השלטון. למרות ההתלהבות, לא קרה הרבה.
נעבור לארץ ישראל. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה. המשורר והעורך אברהם ברוידס סיפר בדברים שכתב על חבורה קטנה של סופרים עברים מהעלייה השנייה, בהם ש. בן ציון, י”ח ברנר, יעקב סילמן ואשר ברש, שאותם ניסה לאגד לאגודה אחת. אלא שהמלחמה שברקע לא אפשרה לעשות דבר. עם פתיחת שערי הארץ הגיעו עוד ועוד סופרים, והצורך התחיל לבעור. אחרי הכנות ובירורים נפתחה בי”ח בניסן תרפ”א (1921) ועידת הסופרים הראשונה בתל אביב על ידי א.ז רבינוביץ (אז”ר). 70 הנוכחים בחרו בסוקולוב לנשיא הכבוד.
הוכרז כי “יש לראות בספרות העברית חלק בלתי נפרד מן העבודה הציונית ולתמוך בה”, אבל ההכרזה לא עזרה ולא קרה הרבה פרט להרצאות ומסיבות שהוקדשו לבעייתיות שבה לכודות הספרות והתרבות בגלל היעדר אמצעים, ולמצבם הקשה של הספרות והסופרים ביישוב העברי.
בפסח תרפ”ה (1925) התקיימה אסיפה נוספת בירושלים והתקבלה ההחלטה להרחיב את מסגרת האגודה ולהזמין את שוחרי הספרות העברית להצטרף אליה כחברים תומכים. השם השתנה ל”אגודת הסופרים והספרות העברית”, אבל גם זה לא עזר. בינתיים, מספר הסופרים שהגיעו מחו”ל הלך וגדל, ביניהם גם חיים נחמן ביאליק.
באדר תרפ”ו (1926), בוועידה גדולה שיזמו אשר ברש ויעקב רבינוביץ בתל אביב, נבחר ועד נמרץ. זמן קצר אחר כך, בפסח, נערך “יום הספר” – שוק ספרים שהיווה תצוגת תכלית לספרות העברית וליוצריה. אלפים הגיעו.
ביאליק השתתף באופן פעיל בפעולות הוועד. "התכלית שאגודת הסופרים שואפת אליה היא לא לעשות את הסופרים העברים לעדר, שכולם ירקדו על פי חליל אחד וירעו תחת שוט אחד של רועה אחד", הוא אמר. "להפך. כל אחד ילך בדרכו כאשר בירכו עליהם, אך כולנו צריכים להיות חדורי הכרה אחת, כי הסופרים הם משמשי האומה וצרכיה הנצחיים. אנחנו רוצים שכל מחשבותינו, כוונותינו ונטיותינו, הזרמים העילאיים השמימיים והזרמים התחתיים השורשיים, יצטרפו לסימפוניה אחת, שהיא קיימת והיא קניינה של האומה בארץ אבות”.
בראשית תרפ”ח נבחר ועד חדש. הנשיא הנבחר היה ביאליק. החברים היו י.ד ברקוביץ, אשר ברש, ש”י עגנון, יעקב פיכמן, שלמה צמח ועוד. ביאליק ייסד את השבועון “מאזניים”, הפעיל עד היום. בשנת תרצ”ה (1934) הוקם ביוזמת האגודה "מוסד ביאליק" לזכרו של המשורר על ידי הסוכנות היהודית. במקומו נבחר לנשיא האגודה שאול טשרניחובסקי, ששימש בתפקיד עד מותו בשנת תש”ד (1943). במרוצת שנותיה הפעילה האגודה את הוצאת הספרים “החברה למפעלי ספרות”, “קרן עבודה לסופרים ע”ש יוסף אהרונוביץ, “עזר” – קרן סופרים לרכישת כתבי יד - בית הבראה, קופת גמילות חסדים ועוד.
האוצרות הגדולים שנצברו באגודה במהלך השנים מכונסים כיום במכון “גנזים”, שנוסד ב־1951 על ידי אגודת הסופרים והסופר אשר ברש, שהגה את הרעיון בעקבות השואה, בשל הצורך הדחוף לשמר את התרבות שנותרה לפליטה באירופה וגם במקומות אחרים. במכון נאספו עם השנים כתבי יד מקוריים, שירים של טשרניחובסקי ודוד פוגל למשל, ונמסרו לידיו עיזבונות של יוצרים חשובים, שמספקים הפתעות שובות לב כמו יומנה האישי ורצוף שגיאות הכתיב הילדותיות של לאה גולדברג, אותו כתבה בקובנה.
יש שם גם התכתבויות בין ש”י עגנון לאשר ברש וחיים הזז, ובין אצ”ג לרבי מליובאוויטש, מכתבים לאושיות ציבוריות כמו החזון איש והרב קוק, מכתבים שכתבו תומאס מאן, פרנץ קפקא ואלברט איינשטיין, תכתובות מעניינות כמו זו שהייתה בין אורי זוהר לדן בן אמוץ ועוד.
הרבה קרה ב־100 שנות פעילותה של האגודה. בכל כינוסיה, האגודה קראה לאחדות ישראל, להצלת אחים ולהגברת מאמץ לשם קירוב הגאולה, אבל גם התשתית הזו לא מנעה מהסכסוך הגדול להגיע ולהביא להקמת “איגוד כללי של סופרים בישראל”. קבוצה של סופרים חברי האגודה, בהם היו”ר הראשון של האיגוד, המשורר והעורך יעקב בסר, הקימו את האיגוד הכללי של הסופרים, שלשורותיו מתקבלים סופרים הכותבים בכל השפות.
כשביאליק נעלב
מר ח”נ ביאליק: “מעיר על דבר העובדה שבעצם אין לנו מו”ס [מוכר סופרים], כלומר מומחים לאותו מקצוע, שידעו לרכז תעמולה מסביב לספר וליצור חוג של מתעניינים בספר...”
מר אשר ברש: “אין לנו מו”ס בדוגמת גרמניה, אין קהל קוראים ואין אינטרסה ויכולת וחשבון לסדר את התעמולה והשייך לה. בחו”ל אין לנו תקוות, אנחנו מפוזרים יותר מדי... המו”ס הם חנוונים ורוצים להרוויח קצת”.
מר אביגדור המאירי: ”...שני דברים למדתי כאן: שיש קהל היכול לקנות את הספר ויש לו רצון לכך, אלא שאינו בא לידי ידיעה על דבר הספר.... עלינו לכבוש את הקורא, זאת אומרת את הקונה... הקורא הקונה עומד רחוק מן הספר, שאין לו שום קשר איתו. צריך להתחיל בהשפעה על ידו בעיתונים... עלינו להקדיש בעיתונות ביקורת לספרים, שאם גם תהא שלילית, יהיה בה בכל זאת יחס לספר. כי אין לשכוח שהספר צריך להימכר ולהיקנות”. (פרוטוקול אגודת הסופרים, תרפ"ו - 1926)
הפרוטוקול הזה, שכמו רבים אחרים שמור בארכיון גנזים, נכתב בשנתה החמישית של אגודת הסופרים ומרמז על הקשיים ועל הדילמות שניצבו בפני מייסדיה ובמרוצת שנות פעילותה. "כל דיון של האגודה נרשם בכתב יד ב'פרטיכל' – צורת הכתיב המקובלת באותם ימים ל'פרוטוקול'. רק משנות ה־30 מתחילים לראות פרטיכלים מודפסים במכונת כתיבה", מספרת יו”ר ארכיון גנזים, אדיבה גפן. "התווכחו שם בלהט על עניינים שברומו של עולם, והם הסופר העברי וגורל הספרות העברית, אך יותר מזה, גם על נשפים ספרותיים שנועדו למלא את הקופה המדולדלת של האגודה".
"באחד הפרוטוקולים, ביאליק נעלב שלא שיתפו אותו בתכנון נשף ספרותי, והוא מאיים לעזוב”, מספר הסופר יצחק בר יוסף מ"גנזים" ומפרט. “ויכוחים התנהלו סביב השאלה מי יגיש תה לשחקני תיאטרון חדש שהסופרים מארגנים להם מסיבה, אם אפשר לחסוך בהוצאות הדפוס של ספר השנה של האגודה על ידי כך שידפיסו פחות סיפורים ושירים, ומי יחליט מה לא להכניס. והנה שערורייה: מפטרים סופר ואיש רוח מכובד מהנהלת הספרייה העירונית, ומכניסים במקומו עם הארץ. או שמגלים איך מצליח הגזבר של האגודה לשרוד את המצוקה: מעביר כסף מקופה לקופה. ולמה אין לנו ספרות ילדים טובה? גם אז ידעו את מה שאנו חושבים שהמצאנו היום: כדי למכור ספרים חדשים צריכים קשרים טובים עם עיתונאים ומבקרים, גם אם הם כותבים ביקורות רעות. ולא לשכוח: מדוע התזמורת הארצישראלית מסרבת לתת כרטיסי הנחה לסופרים?".
נושאי התפקידים באגודה במרוצת השנים היו כאמור דמויות מרתקות כגון ביאליק, טשרניחובסקי, אחד העם ועוד. החל משנת 2016 מכהן בתפקיד יו”ר האגודה הסופר, המשורר ועו"ד צביקה ניר. סגניתו היא הסופרת ד"ר דורית זילברמן, המשמשת גם יו"ר "מאזניים".
“לא מפתיע לראות איך בתחילתה של אגודת הסופרים לא מופיעות נשים סופרות או משוררות בהנהלת האגודה, למרות שהיו אז נשים יוצרות חשובות מאוד”, אומרת גפן. “די אם נציין את רחל, אסתר ראב שביתה היה מקום מפגש לסופרים בתל אביב או לאה גולדברג. חלפו שנים, ושולמית לפיד כיהנה כיו”ר האגודה וסימנה את הדרך. כיום יש ייצוג שווה לנשים באגודה. לאט־לאט הסתננו נשים למרכז העשייה הספרותית. בתחילה אמרו: טוב, הן כותבות ‘ספרות נשים’ והתכוונו לסוג של עלבון. אבל כמו בשדות אחרים, פילסנו לעצמנו דרך”.
יצאו ממגדל השן
לא היה משעמם באגודה בשנים האחרונות. "חתמנו על תוכנית הבראה עם משרד התרבות לחיסול הגירעון וביצענו פעולות לצמצום הוצאות ולהגדלת הכנסות”, מספר ניר. “האגודה איננה גירעונית זו השנה השנייה. בד בבד, שדרגנו את הפעילויות שלנו בכל שדות התרבות והספרות, דבר שהעלה גם את שיעור התמיכות. הקמנו תשתיות של מסגרות כותבים צעירים. פעילויות 'בית הסופר' התרבו, ורמתן עלתה. הרחבנו גם את הפעילויות בחיפה והצפון, כולל פסטיבלי שירה מקומיים".
המגמה, מבהיר ניר, היא שינוי התקנון המיושן. "אפשרתי צירוף של אנשי מחקר ספרותי ועורכי ספרות כמו גם מתרגמים ומחזאים, כך שכל מי שקשור בכתיבה, על היבטיה השונים, יוכל להצטרף לאגודה ולהיות חלק אורגני מהפעילויות שלה”, הוא אומר. “לצערי, אנחנו לא איגוד מקצועי ואין לנו מעמד סטטוטורי. הצעתי מספר פעמים לשרי התרבות לחוקק חוק 'מעמד הסופר', והעברתי להם תזכירים בנושא. הוצאתי את חברי האגודה ממגדל השן הספרותי וקיימנו אירועים ומפגשים בנושאים חברתיים והומניים. אני מאמין שישנה חובה לסופרים להשמיע קול גם בנושאים כגון אלה. בנוסף, גייסנו כספים רבים מתרומות, בעיקר בשנה האחרונה, לסיוע לסופרים במצוקה".
לצד ההישגים, נותרו גם אתגרים כמו ביטול ההפרדה המשרדית בין משרד התרבות למשרד החינוך. “בנוסף, עלינו לגבש נוסחה צודקת ושוויונית של תשלום תמלוגים לסופרים בגין השאלת ספרים בספריות הציבוריות, להרחיב את פעילויות האגודה תוך שיתוף פעולה עם רשויות מקומיות לקיום פסטיבלי ספרות למיניהם, להרחיב את הפעילות הבינלאומית, להשתמש ברשתות החברתיות להרחבת ההתעניינות הציבורית בספרות העברית בארץ ובעולם”, מוסיף ניר. “נעשה כל שביכולתנו להמשיך ולא לתת לגדולי הספרות והשירה להישכח, ולערוך כמה שיותר אירועי ספרות לכבודם".
