אני לא יודעת אם כאבי לידה של ספר הם כמו כאבי לידה של תינוק, מכיוון שמעולם לא ילדתי. אני רק יודעת שכמו רבים שמפנטזים על שם ליילוד, תמיד ידעתי שלספרי הראשון יקראו "מבוכים", עוד לפני ששזרתי בו את העלילה, שבסופה כמו חזיתי את מה שעומד להתרחש עם כתב היד.
שמונה חודשים של עבודה סיזיפית בשעות הקטנות של הלילה, שבהן נולדו הדמויות שהן פרי דמיונה של המחברת אך גם מעוגנות היטב במציאות. התעמתות לא פעם עם טקסטים שעוררו בי טריגרים מהמקצוע הקודם שלי - שחקנית, לצד הרבה רגשות סוערים.
על הגיבורה שלי, תום, שחקנית צעירה שעושה את צעדיה הראשונים בעולם התיאטרון ומגלה שלמיניות שלה ולדרך שהיא משתמשת בה יש השפעה גדולה מאוד על עתידה בעולם התיאטרון, כעסתי לא פעם, ולקח לי הרבה זמן לסלוח.
בגיל 15 הצלחתי להשיג בפעם הראשונה עבודה בשבוע הספר בכיכר רבין (אז מלכי ישראל), שיקרתי לגבי הגיל אבל כל מה שרציתי היה לעמוד מהעבר השני של הדוכן. אחר כך עבדתי כלקטורית בהוצאת ספרים גדולה - כתיבת ספר הייתה רק השלב הבא המתבקש.
אך הלידה היתה קשה וארוכה, כמעט ארבע שנים. כמה סירובים מהוצאות ספרים גדולות, ו"כן" אחד שכמעט הגשים לי את החלום סוף סוף. ואז הגיעה הקורונה. העולם עצר מלכת. בניגוד לגיבורת הספר, שהניחה את חלומותיה והגשמתם בידיהם של אחרים, החלטתי שזה התיקון שלי עבורה. בהחלטה של רגע ידעתי שאני מגשימה את החלום הזה לבד.
ארבעה חודשים אחרי שהספר יצא לאוויר העולם ואני מגלה שהסיפור שחשבתי שהוא רק שלי הוא סיפורם של רבים ורבות. יצאתי למסע נטול מבוכים עם "מבוכים" ופגשתי אנשים נפלאים בדרך. קהל קוראים רחב שמקיף גברים ונשים מכל מיני גילאים שמצאו את עצמם באותו מבוך בדיוק.
זה שבוע הספר הראשון שלי, ומכיוון ש"מבוכים" יצא לעת עתה רק במהדורה דיגיטלית באתר ובאפליקציית "עברית", שתמכו בי לאורך המסע, אני אעמוד בעשרת הימים הקרובים מאחורי הדוכן האישי הווירטואלי שלי ואחגוג את שבוע הספר הראשון שלי, מהצד השני של הדוכן.
טליה לוין, עיתונאית "מעריב", מחברת "מבוכים" - מהדורה דיגיטלית. להשיג באתר ובאפליקציית "עברית"