נשיא המדינה ראובן ריבלין כותב על "שם משפחה" מאת רינו צרור
"בלשון ובסגנון המיוחדים לרינו צרור, הוא מביא בספרו 'שם משפחה' (אסיה הוצאה לאור, 2021) יצירה יוצאת דופן, שנעה בין הפרטי לקולקטיבי, בין ממדיו האישיים ביותר של הזיכרון להיבטיו האוניברסליים, במובן היהודי. במידה רבה, הסיפור המשפחתי שמגולל הספר הוא סיפורן של משפחות יהודיות בכל הזמנים ובכל העולם - סיפור על גלות וגרוּת, על זיכרון ומסורת; סיפור על שותפות גורל בין בניו ובנותיו של עם אחד, המפוזר בין תפוצותיו, הגם שאינם בהכרח מכירים זה את זה. 'וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְעָה בִּי', כותב יהודה עמיחי באחד משיריו המופלאים, 'דָּמִי מַמְשִיךְ עֲדַיִן לְשַקְשֵק בְּדַפְנוֹתַי, גַּם אַחַר שֶכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ'.
סיפור ההגירה והגרוּת, הגלות והגאולה מוסיף להדהד בנו גם משהתיישבנו במדינתנו הריבונית, המדינה היהודית והדמוקרטית. מורשת הגרוּת, שעליה נוסף נדבך מרתק, ממשיכה לעצב את מחשבתנו ורגשותינו. 'שם משפחה' מוכיח, פעם נוספת, שיש להוסיף ולדרוש את הסוגיה הזו ולבחון כיצד היא מכווינה את צעדינו הלאה. 'שם משפחה' ריתק אותי מכריכה אל כריכה ונותר בי גם בתום הקריאה".
פרויקטור הקורונה, פרופ' נחמן אש, כותב על "האיש ששתל עצים" מאת ז'ן ז'יונו
"הייתה זו שנה מאוד אינטנסיבית מבחינתי. את החלק הראשון של ההתמודדות עם המגיפה עברתי כמנהל הרפואי של מכבי שירותי בריאות, ואת החודשים האחרונים כפרויקטור הלאומי להתמודדות עם הקורונה. בין לבין, בהפוגה הקצרה, נקלע לידיי ספרו של ז'ן ז'יונו, 'האיש ששתל עצים' (אסיה הוצאה לאור, 2010). זהו ספר מושלם להפוגות: קצר, כתוב באופן קולח ומעורר השראה על כוחו של הפרט לעשות שינוי גדול בעולם.
טוב, זו רק אגדה, אבל על עוצמתה ניתן ללמוד מחלקו האחרון של הספר, שבו מספרת בתו של המחבר על השתלשלות האירועים לאחר כתיבת הסיפור. רבים האמינו בכך שדמות הקשיש שהצליח במו ידיו להפריח את המדבר ולהפכו לעמק פורה ומיוער, היא מציאותית, והסיפור התרחש בפועל כפי שהוא. נראה כי הרצון להאמין בכוחו של האדם הבודד לחולל שינוי גדול בעולם כנגד כל הסיכויים נמצא בכל אחד מאיתנו. ואולי, בתת־המודע, עודדה אותי הקריאה של הספר הזה לקבל את התפקיד המורכב שאותו אני ממלא".
לשעבר המשנה למנכ"ל משרד הבריאות פרופ' איתמר גרוטו כותב על "איש הקובייה" מאת ג'ורג' קוקרופט
"הספר עוסק ברופא פסיכיאטר אשר מחליט לנהל את חייו ולקבל החלטות באמצעות הטלת קובייה. אהבתי את הספר כי הוא שובר חלק מהמוסכמות בתחום הרפואה הפסיכיאטרית ובכלל, ומדגים עד כמה ההחלטות שבחיינו תלויות לעתים במזל ולא על רציונל מבוסס על עובדות או תחזית מושכלת. הדבר מאפשר חופש מחשבה ועשייה, בחיים האישיים ובחיים במסגרת של המשפחה, העבודה והיחסים הבין־אישיים שאנו מקיימים עם בני זוג, ילדים, הורים, חברים ועמיתים".
מנכ"ל הדסה פרופ' זאב רוטשטיין כותב על "איתי החיים משחק הרבה" מאת דויד גרוסמן
"הספר מציג את סיפורם של שלושה דורות, כשהדמות המרכזית היא ורה, דמות שיצר גרוסמן כרפליקה של אישה אמיתית, שהתגוררה בקיבוץ שער העמקים ונפטרה בשיבה טובה בגיל 97. היא סיפרה לו כנראה את הסיפור האישי שלה וממנו עלה הספר, בהתאמותיו ובשזירת העלילה שאותה יצר גרוסמן, על דמויות מרתקות שהן מחוץ לקונצנזוס, מיוחדות במינן. ורה, בת 90 בסיפור, עברה רבות בשנות צעירותה ביוגוסלביה, בתקופה של התגבשות המשטר הקומוניסטי, התאהבה בקצין סרבי, לא יהודי, ונישאה לו למרות היותה יהודייה. בהתאהבותה, בהתמסרותה אליו ובנישואיה – נאלצה למרוד בכל מוסכמה אפשרית. בהמשך, לאחר המלחמה, המדינה למעשה בגדה בה והאשימה את בעלה בבגידה קשה.
היא עוברת טרור של ממש, מאבדת את בעלה ואף נדרשת לחתום על הודאה כי אכן היה מרגל סובייטי, כתנאי לכך שתוכל להישאר ולגדל את בתה. מתוך רצון לשמר את זכרו ואת כל אשר סימל עבורה, היא בוגדת בערך הכי חשוב לה, ערך המשפחה, נוטשת בלית ברירה את בתה ונשלחת לגולאג באי נידח. כך נפתח פער עצום, תפיסתי, בין הכמיהה של הבת לחיות עם אמה לבין כמיהתה של ורה לבעלה שמת ולקידוש שמו בכל מחיר. עם הקונפליקט הזה ועם הדילמה אם היה נכון לבגוד בבעלה ולשמר את היחסים עם בתה או להפך, מתכתב הסיפור. לימים, כשהם כבר בארץ ישראל, מחליטים בני המשפחה לצאת למסע טיהור לעצמם, אל עבר אותו גולאג בו שהתה ורה, כולל העלאת זיכרונות איומים מאז ומהעינויים הגופניים והנפשיים שעברה, כשהיא אומרת: לא בגדתי. לא בגדתי בערכים שלי ושל בעלי אבל הקרבתי את הערכים המשפחתיים.
זהו ספר מטלטל ומורכב, לא פשוט לקריאה, המרקד לסירוגין בין הזמנים והתקופות, בין הווה לעבר, כאשר אחד הדברים היפים לאורך כל העלילה הוא המפגש של הקורא עם דמויות קיצוניות, לא פשוטות ומורכבות להבנה. אהבתי את הספר בשל היכולת של גרוסמן לעבד עלילה אמיתית ליצירה המעלה שאלות מוסריות, על נאמנות לבעל המת לעומת ההחלטה המודעת לאבד את ערכי המשפחה, שאלות שנשארות פתוחות ולא פתורות גם לאחר סיום הקריאה".
עו"ד אורלי עדס, מנכ"לית ועדת הבחירות המרכזית, כותבת על "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי
"הספר האחרון שקראתי במלואו, בטרם החל מרוץ הבחירות, הוא 'קיצור תולדות האנושות' (הוצאת דביר, 2011) של פרופ' יובל נח הררי. הספר, שמסכם את ההיסטוריה האנושית מראשית האבולוציה ועד היום, מראה איך מה שעבורנו הוא המובן מאליו – הוא הכר הפורה שעליו בנתה האנושות את הציוויליזציה. כמו למשל היכולת לתקשר זה עם זה, ללמוד מניסיונם של אחרים ולמעשה, לחיות יחדיו. הספר מדגים, ב־40 אלף מטר מעל פני הקרקע, את החשיבות של ראייה לטווח ארוך, לצד הדברים הקטנים שהם־הם שמרכיבים את תמונת הפסיפס של האנושות.
ברק אובמה, נשיא ארצות הברית לשעבר, המליץ על הספר ואמר כי גם מי שבנה את הפירמידות עשה זאת שלב אחד בכל פעם. מהספר אני משליכה גם על העשייה המקצועית שלי. הבחירות, כמטלה אנושית אדירה, הן למעשה מצרף של פעולות שיחדיו מהוות פסיפס אנושי. רק שיתוף הפעולה והעברת המקל הסדורה יכולים להביא את הבחירות לקו הסיום. לטעמי, אחד הרגעים המופלאים בספר הוא שאחת ההבחנות בין האדם לחיה היא היכולת של האדם להעביר מסרים מורכבים וללמוד מההיסטוריה. כך, האדם, שלא ניחן בתכונות פיזיות מרשימות (לעומת בעלי החיים), התפתח ובנה את האנושות כמכלול, בזכות היכולת לשיתופי הפעולה, השפה והצמיחה קדימה. יכולת זו מדגישה את הכוח והחוזקה של ה'ביחד'. להתפתחות זו אני מתחברת במיוחד, שכן זו גם תפיסת הניהול האישית שלי".
לילי בן עמי, יו"ר פורום מיכל סלה, כותבת על "מי אכל את לואיס?" מאת ג'ון פרדל
"רגעי הפוגה והנאה יש לי בביתי, בתום יום עבודה ארוך, כשבני עופר בן הארבע מבקש סיפור. אנחנו מתיישבים על הספה, הוא מתרפק עלי ומגיש לי את אחד הספרים האהובים על שנינו: 'מי אכל את לואיס?' (ידיעות ספרים, 2013) מאת ג'ון פרדל. הטקסט שנון והאיורים היפהפיים שנונים לא פחות. זהו סיפור מצחיק על ילדה חכמה ואמיצה בשם שרה שמצילה את אחיה מפני מפלצת שבלעה אותו. בכל עמוד מפלצת נוספת בולעת את הקודמת, ואילו בכל פעם שרה מאלתרת כלי תחבורתי מתוחכם אחר ומצליחה לרדוף את המפלצת.
בכל ציור מסתתר רמז למפלצת הבאה, ובעמוד האחרון מסתתרות כולן (ובכל פעם מחדש זה כיף לחפש אותן ולגלות פרטים שלא ראינו בעבר). מבצע ההצלה מצליח בזכות פרט שולי ומפתיע המוזכר בהתחלה, המעיד על כך ששרה היא גם אסטרטגית מעולה הרואה את הנולד. אני שמחה שבני נחשף לדמויות של ילדות חכמות ואמיצות. זאת בנוסף לסט ערכים ותכונות של תושייה, תכנון, פתרון בעיות ועזרה לזולת. כמו כן, שרה מצוירת כילדה רגילת מראה (ולא כנסיכה יפהפייה או סקסית). זה נדיר וקיים גם בדמותה של הילדה 'דורה החוקרת' בסדרת הטלוויזיה, שאף היא חכמה ואמיצה. פרדל הוא קומיקסאי שהצליח לכתוב ולאייר סיפור הרפתקה מקורי ואינטליגנטי לילדים, ולשלב בדלת האחורית ערכים פמיניסטיים. ההרפתקה, יחד עם אמנות משחקית והומור, הצליחו להגביר את ההנאה של בני ושלי".
הסופרת גלילה רון־פדר־עמית כותבת על "היינו העתיד" מאת יעל נאמן
"אני רוצה להמליץ על ספרה של יעל נאמן, 'היינו העתיד' (אחוזת בית, 2011) - רומן אוטוביוגרפי על ילדותה והתבגרותה בקיבוץ יחיעם. הספר סוחף בעיקר בזכות זווית הראייה האירונית של הכותבת ויכולתה להזדהות עם אופן החשיבה של הילדה שבה. מיד כשהתחלתי לקרוא - נסחפתי ולא עזבתי את הספר עד סופו".
הסופר דרור משעני כותב על "על הדברים הקרובים" מאת קארל צ'אפק
"כדי להימלט מהחודשים החומציים, המחניקים והאלימים שעברנו, היה צריך לפעמים ללכת רחוק במרחק ובזמן, לפראג של תחילת המאה ה־20, ועוד יותר רחוק מבחינת המבט על העולם. הספר 'על הדברים הקרובים' (הוצאת אפרסמון, 2020), ספר הרשימות של קארל צ'אפק, שספוג כמו כל מה שכתב הסופר הצ'כי הנפלא באהבה ובאמונה, מתבונן באדם ובמוזרויותיו, בטבע ובהדרו במבט מלא הומור וחמלה שכבר נדיר למצוא, ושהחזיר לי כוח".
הסופרת נעה ידלין כותבת על "קנאת סופרות" מאת מאיה ערד
"קנאה היא אחד הרגשות הכי לא אלגנטיים, ומה שאינו אלגנטי – הוא חומר גלם משובח לסופרת (וגם לסופר). בספר 'קנאת סופרות' (חרגול/מודן, 2021) מאיה ערד לקחה את הגוש הזה של אי־נוחות ואי־נחת, הטילה אותו אל תוך זירה שמתיימרת להיות גבוהת מצח ומלאת שאר רוח, ונשארה כדי לראות מה יקרה. התוצאה היא רומן מענג, חכם ומשעשע".
השחקן והיוצר ליאור כלפון כותב על "למי קראת אבא?" מאת אייל אלטויל
"ספר מקסים שהשכיח לי קצת את המציאות לאחרונה הוא ספרו של אייל אלטויל 'למי קראת אבא?' (2020), ספר מתוק ומצחיק מאוד, עם כתיבה שנונה של אייל, המתאר רגעים מחייו של אבא צעיר לתינוק ראשון. הספר כולל תיאור המשברים הקטנים לצד הגילויים של עולם חדש ומרגש בעת קבלת המתנה המופלאה שנקראת ילד, ומציף את האתגרים במעבר מרווקות וזוגיות לאבהות במשרה מלאה. ספר מומלץ מאוד לאבות שבינינו שיזדהו עם כל רגע, אבל גם לאמהות שבטוח יזהו רגעים מוכרים ומצחיקים מבן זוגן לחיים, ואולי יבינו איך האבהות נראית מהזווית שלהם".
דפנה ליאל, עיתונאית חדשות 12, כותבת על "פני השטח: הפלסטינים: מבט מבפנים" מאת אוהד חמו
"את הספר 'פני השטח: הפלסטינים: מבט מבפנים' (כתר, 2020) כתב אוהד חמו, קולגה וחבר, ובספר הזה הוא עשה את מה שבדרך כלל לא מספיקים לעשות במהדורות החדשות הקצביות, וזה לצלול ולקחת אותנו למסע מעמיק מעבר לגדר. הספר מביא את הסכסוך מנקודת המבט של פלסטינים רבים מכל קצות הקשת הפוליטית, כולל האסירים הביטחוניים, ומראה את השינויים שעברו בשנים האחרונות. בעיניי זה ספר פוקח עיניים כי הוא גורם לנו להבין עד כמה אנחנו שבויים בקונספציות שהן לא רלוונטיות ועד כמה נוח לנו לא להסתכל מה קורה בצד השני".
השחקנית גילה אלמגור כותבת על "הבת היחידה" של א"ב יהושע "ההסכמה" מאת ונסה ספרינגורה ו"תעלול" של דומניקו סטרנונה
"השנה, בתקופת הקורונה, קראתי המון ספרים. אחד מהם למשל הוא 'ההסכמה' (הוצאת תכלת, 2020) מאת ונסה ספרינגורה. זהו ספר קשה, אבל חשוב, של 'ראו הוזהרתם' על גבר מבוגר שניצל ילדה צעירה. כל הסביבה שלו העריצה אותו, ואמה של הילדה שלחה את בתה לזרועותיו ובעצם כאילו הפגישה ביניהם, מה שמעורר בחילה. ספרים שכן עשו לי הרגשה מאוד טובה הם 'תעלול' (כתר, 2019) של דומניקו סטרנונה. זה ספר קטן, חמוד ומקסים הכתוב בחן ומספר על מפגש של כמה ימים בין סבא לנכד שלו. הסבא, שהיה מאייר ומצייר, לא כל כך יודע מה לעשות עם הנכד, אבל לאט־לאט הוא מוצא את דרכו אל הילד, וזה יפה מאוד. אהבתי מאוד גם את הספר 'הבת היחידה' (הקיבוץ המאוחד, 2021) של א"ב יהושע. זה ספר שונה מרוב הספרים שלו, אפילו ספר שובב. מבחינתי, זה היה ספר נהדר, ומאוד נהניתי לקרוא אותו".
גיא פלג, עיתונאי חדשות 12, כותב על "האי של ארתורו" מאת אלזה מורנטה
"הגעתי לקרוא את 'האי של ארתורו' (הקיבוץ המאוחד, 1997) בעקבות כתבת שער ב'גלריה' על הסופרת. קראתי לפני 20 שנה את ספרה 'אלה תולדות' שהשאיר אצלי רושם עצום. דמות הילד שם קרעה אותי, ואז שמתי לב שאת הספר הראשון הגדול שלה לא קראתי. אני פריק של חנות הספרים 'האחים גרין' בתל אביב, אז הזמנתי את הספר. בהתחלה הספר נראה לי קצת פרוורטי, בכל זאת נער שמתאהב באשתו של אביו, אבל אז נכנסתי לעומק. הסיפור הוא על אהבה לא ממומשת, על יחסים מורכבים בין אב לבן, על חלומות, על מעמדה של האישה בחברה".
"עם איזו תחושה יצאתי מהספר? רצון עז לבקר באי ליד נאפולי בכפר פרוצ'ידה. בטוח שאעביר שם חופשה. אני מת לגלות אם אכן יש שם בית סוהר מסתורי וטירות המשקיפות על המפרץ. דמיינתי את הנוף שהיה מהדירה הראשונה של סבא וסבתא שלי בבניין בהדר שהשקיף על המפרץ המדהים של חיפה, ואת הזיכרונות של האוניות הגדולות שעוגנות, פורקות ועוזבות".
פרופ' יורם לס כותב על "טולסטוי" מאת אנרי טרויה
"הספר 'טולסטוי' (כתר, 1984) מגלה עושר עצום של מידע על הסופר לב טולסטוי ועל התקופה, באירופה של המחצית השנייה של המאה ה־19. כתב את הביוגרפיה אנרי טרויה, סופר צרפתי מחונן בפני עצמו. טולסטוי היה גדול הסופרים של העם הרוסי בכל הזמנים ('מלחמה ושלום', 'אנה קרנינה' ורבים אחרים). בנוסף להיותו סופר, כתב והטיף לצדק חברתי, במדינה שבה האיכרים היו למעשה עבדים צמיתים של בעלי האחוזות ונמכרו כסחורה ביחד עם הקרקעות.
למרות מוצאו הרם (טולסטוי היה רוזן ובעל אחוזות), הוא התהלך כאחרון האיכרים, תפר בעצמו את מגפיו וקיים אורח חיים נזירי. הוא קרא תיגר על הדת הנוצרית האורתודוקסית והיה איש רם המעלה הראשון שנקבר באחוזתו ללא נוכחות כומר. הוא השאיר אחריו כתבים פילוסופיים רבים שהיו במהלך חייו וגם בהמשך מסד ל'כת טולסטויאנית', שהיו לה השפעות חברתיות חשובות ברוסיה ובעולם כולו. הספר משובץ בתיאור מדוקדק של חייו האישיים של טולסטוי, שהיו סוערים בכל קנה מידה, ואף השתקפו בכל יצירות המופת שלו".
נאוה בוקר, ח"כ לשעבר ומרצה בנושא העצמה אישית, כותבת על "בוחרים להרגיש טוב" מאת ד"ר דייוויד ד. ברנס
"הספר שהשפיע עליי ביותר השנה הוא 'בוחרים להרגיש טוב' (הוצאת מן ומכון פסגות, 2000) של ד"ר דייוויד ד. ברנס. שנת הקורונה הייתה שנה מאתגרת מאוד עבורי. אחותי הגדולה נפטרה, וההתמודדות עם אובדן במשפחה לא הייתה קלה. כמו כן, כל ההרצאות שלי בוטלו בעקבות הסגרים וההגבלות. חיפשתי מרפא לנפש, והספר הזה מעניק כלים לטיפול בדיכאון, לשיפור איכות החיים, למצבי רוח של דכדוך ותחושות קשות. טכניקה פשוטה ויעילה. הוא מלמד איך לשנות את מצב הרוח לטוב יותר. בחרתי בו כי באמצעות הספר רכשתי כלים שבאמצעותם יצרתי לעצמי מעט שלווה פנימית. פחות להתרגז, להתעצבן ולכעוס".
אבישי בן־חיים, עיתונאי חדשות 13, כותב על "ניידים ונייחים" מאת ד"ר גדי טאוב
"הספר הכי חשוב ומאתגר שקראתי, או בעצם למדתי, השנה, הוא ספרו של ד''ר גדי טאוב 'ניידים ונייחים' (הוצאת סלע מאיר, 2020), שהוא המקבילה של טאוב להגדרה שלי לחלוקה הישראלית הדומיננטית החדשה שמחליפה את הקטגוריה של 'ימין־שמאל' – 'ישראל הראשונה וישראל השנייה'".
"כל כך הרבה עסקתי השנה בלימוד של 'ניידים ונייחים'. אין ספר שעסקתי בו יותר והתפלמסתי איתו יותר. למשל טאוב מגדיר את ה'ניידים' מאליטת ישראל הראשונה ככאלה שיכולים להסתדר אותו דבר גם בכל מקום בעולם, ולכן הם פחות לאומיים. לדעתי זו טעות בסיסית: את הפריווילגיות שלהם בישראל הם לא יקבלו בשום מקום אחר בעולם. ועוד דוגמה, טאוב סבור שמוקד הסכסוך הפנים־ישראלי הוא המגמות הפוסט־לאומיות של ישראל הראשונה. אני מצדי סבור שמוקד הסכסוך הוא המאבק על ההגמוניה של ישראל הראשונה, ושהמגמות הפוסט־לאומיות הן במידה רבה תוצאת אובדן ההגמוניה. הספר הוא באמת המבוא הכי טוב להבנת 'מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית' ככותרת המשנה".
