איאן מקיואן, “הג'וק", מאנגלית: ארז וולק, ספריה לעם, עם עובד, 103 עמ'
אתם בוודאי זוכרים את גרגור סמסא של פרנץ קפקא. קצת קשה לשכוח את האיש שהתעורר במיטתו וגילה כי הוא חרק. הנובלה הסאטירית של איאן מקיואן מתחילה כמעט באותן מילים של "הגלגול" הקפקאי.
הטוויסט מגיע עד מהרה. במובן מסוים, הוא דומה למה שקורה בפזמון של "שיר בבוקר בבוקר" של אמיר גלבוע ושלמה ארצי. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם. במקרה הזה קם ג'וק ומרגיש שעליו להנהיג את העם. את הממלכה המאוחדת כולה, ליתר דיוק. האמת שבמקרה הזה קם ג'וק ומגלה שאין לו ברירה. הוא התגלגל לגופו של ראש ממשלת בריטניה, גרגור סמסא, כלומר ג'ים סאמס. המיטה שבה הוא מתעורר היא המיטה המרכזית ברחוב דאונינג 10.
הזמן קצר והמלאכה מרובה, והג'וק צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות. להדחיק את הערגה להר הגללים של משמר הסוסים ("מי יכול לטעות בארומה האגוזית המתובלת בנגיעות נפט, קליפת בננה וסבון אוכפים" - הוא בהחלט ג'וק אנין טעם, בעיני עצמו), להפשיל שרוולים (פעולה שכמובן לא הכיר בגלגולו הקודם, ובקרוב הוא יתפעל מעוד כמה מהשינויים והחידושים בגופו. למשל "אגודל הוא לא רעיון רע כל כך. קורה לפעמים שמין זב חוטם כמו הומו ספיינס מעלה רעיון שימושי") ולהוביל את בריטניה אל אופק חדש ומבטיח, כלומר להחריב אותה עד עפר ולהשליך את שאריותיה לפח האשפה של ההיסטוריה - אם אתם שואלים את איאן מקיואן.
מקיואן ידוע בהתנגדותו למהלך הברקזיט, שהחריג את בריטניה מהאיחוד האירופי והשאיר אותה בדד במערכה במובנים רבים, שעוד יתבררו עם הזמן. בספרו הקודם והמבדר, "מכונות כמוני" (שגם הוא ראה אור בעברית באותה הוצאה), הברקזיט (שבשכתוב היסטורי של חירות המשורר בוצע שלושה עשורים לפני מימושו במציאות) הוזכר בנשימה אחת עם משטרים חשוכים במיוחד. גיבור הספר היה רובוט בשם אדם, שהגיע מהיצרן עם 40 הבעות פנים ואוצר מילים של שייקספיר, השתין פעם אחת ביום ובעת זקפה איבר מינו התמלא במים מזוקקים ממאגר שנמצא בעכוזו הימני; אגב, כשסאמס מדבר בשם בני עמו המקוריים, הג'וקים, הוא מסביר ש"בעבר שרדנו מצוקות גדולות, בהן הקמת הביובים, החיבה הדוחה למים נקיים, פיתוח התיאוריה החיידקית של המחלות, שיתוף פעולה בדרכי שלום בין האומות".
אדם פיתח תכונות אנושיות שיביאו בדיעבד לחורבנו. זה קורה במידה מסוימת גם לסאמס (בלי הקטע של המחיר האישי, וזה לא קלקלן. בריטניה בכל מקרה נידונה לאבדון, כאמור), אבל בסאטירה כמו בסאטירה, נראה שבעל שש הרגליים דומה מלכתחילה לבעל שתי הרגליים הרבה יותר ממה שהאחרון היה רוצה להאמין. ואם הרובוט ב"מכונות כמוני" אימץ גם דברים חיוביים, רגישים ומעודנים מבני האנוש, הרי שסאמס ב"הג'וק" ממשיך להתפלש בסחי ובזוהמה כפי שעשה כל חייו כג'וק וכפי שכל פוליטיקאי נדרש לעשות לטעמו של מקיואן, רק בחליפה יקרה ובאצטלה של איש מכובד ורם דרג. הוא נהנה מהדברים הלא בהכרח נכונים בגלגולו החדש: "הוא נדהם איך אפשר להרגיש חדווה כזאת ושנאה כזאת בו בזמן. לב אנושי, שעכשיו היה כולו שלו, הוא דבר מופלא". או "אין דבר משחרר יותר מסדרה צפופה של שקרים. אז זאת הסיבה שאנשים נעשים סופרים".
ב"מכונות כמוני" ניבא מקיואן בין היתר את מות הרומן, מה שקוראים וכותבים עושים בערך משחר היווסדו של הז'אנר. ב"הג'וק" הוא לא רק לועג למשלח ידו שלו, אלא הולך קצת יותר רחוק, ומסוכן. במרכזו של אירוע מחולל בעלילה עומד חיסול פוליטי של שר בממשלה - שכולה על טהרת ג'וקים לשעבר מלבדו (גם הנשיא האמריקאי נחשד בג'וקיות ונשאל בחשש אם היו לו אי־פעם שש רגליים) - מעדות המי טו.
סאמס רוקם, בשיתוף עם שרה בכירה הידועה כמעשנת מקטרת אף שאינה כזאת, פרשה פיקטיבית של "הטרדה, התעמרות, נגיעות לא הולמות שהוליכו בתורן להתעללות מילולית" ומוכר אותה ל"גרדיאן", לא פחות, שמפרסם את מסכת השקרים הזו תחת הכותרת "חרפתו של שר החוץ". לא זו בלבד שרוב העולם מאמין לסיפור עד דמעות, גם ממציאיו מתחילים להשתכנע שהכל קרה באמת. במקרה הטוב, מקיואן מצביע על הסכנות במשפטי השדה הפומביים שבאדיבות תנועת מי טו. במקרה היותר בעייתי, הוא טוען, או לפחות רומז, שהתנועה הולידה גל של שקרנים יצירתיים, שהם "סופרים" של עלילות בדיוניות, שמיטב כלי התקשורת נותנים להם במה.
המסר הבסיסי שלו ברור ומודגש כמו בסיפור ילדים, למשל "המכשפות" של רואלד דאל, שם מכשפות זדוניות מתחפשות לנשים מן השורה והופכות ילדים לעכברים. ב"הג'וק" מופיעים בחטף חקיין של פרנק סינטרה וכפילה של גלוריה גיינור. מקיואן אומר בדרכו שכל הפוליטיקאים ומנהיגי העולם הם חקיינים וכפילים בסופו של דבר. יש מי שמחקה בן אנוש, ויש ג'וקים שנשארים ג'וקים, אבל מה שבטוח, כולם סובלים (ואנחנו סובלים בגללם) מהשילוב הנורא של טמטום, שחיתות ורשעות.
הנשיא האמריקאי המפוקפק שנקרא פה ארצ'י טאפר, ובבעלותו בין היתר בתי מלון ומגרשי גולף (בכלל לא נשמע מוכר מאיפשהו, אה?), מתעניין באפשרות לגרוף לכיסו הפרטי 716 מיליארד דולר מתקציב ההגנה האמריקאי, מה שמעורר את התקווה ש"אפילו בריביות נמוכות הוא יוכל להתקיים בנוחיות סבירה משבעה־שמונה מיליארד בלי לגעת בקרן". איזו הקלה!
מקיואן המיואש מקונן בין השורות על עולם שבו גם העצומות שבטרגדיות אינן אלא "סערה בכוס טוויטר". הסאטירה הפוליטית שלו הושוותה בצדק ל"מסעי גוליבר" של סוויפט, וכך הוא מדלג בין האילנות הגבוהים - הכל התחיל עם סמסא של קפקא כזכור - ויוצר משל עגום ומדכא אך גם מצחיק מאוד על מצב העולם ברגע זה, ולא רק האומה הפרטית שלו.
התכסיס המבריק ביותר שלו הוא המקבילה שברא לביזיון הברקזיט. אצלו הג'וקים מובילים תנועה שקוראת להיפוך זרימת הכסף, שמשמעותו: עובדים ישלמו למעסיקים, חנויות ישלמו ללקוחות, בעלי דירות יממנו את הדיירים, החוק אוסר על צבירת ממון, והצפי הוא אפס אחוז אבטלה (ומיליון אחוזי מס? או שהתבלבלתי בדרך). כך נולד זרם ההיפוכיזם (שטאפר האוויל מכנה "היפוכונדריזם"), שחסידיו הם היפוכיסטים ומתנגדיו שעוניסטים (בגלל כיוון השעון המקורי), והתוהו ובוהו - אללה יסתור. לפחות בדרך מרוויחים גם המנון חדש־ישן, השיר "חוזרת אל האושר" של הלן שפירו, אולי כמו ש"הולכת על קרני שמש" של קתרינה והגלים אומץ כהמנון הכמעט רשמי של תנועת "הלייבור החדש" ב־1997. אושר או שמש, מהזבל באנו ואל האשפה נשוב, כמו הג'וקים, אבל אולי כמותם גם נשרוד עוד מיליוני שנים, בניגוד למינים אחרים שנכחדו ללא בושה.